20 שנה אחרי: מסע בין משפחות הנרצחים בפיגוע בדולפינריום

ויקטור מדבדנקו מדבר רק רוסית וגם ברוסית אינו רוצה לדבר. "כל הזמן כואב הלב כשהוא מדבר על מריאנה", מסבירה אשתו, "רק אומר מריאנה ומתחיל לבכות". אולי את תדברי?

"גם לי כואב הלב".

אירינה, אלמנתו של יאן בלום, השומר במועדון "דולפי", שלחה אותי אל בתה. יאנה, שהייתה בת 3 כשנהרג אביה, התלבטה ואיכשהו הסכימה. ואז הקורונה חילצה אותה מייסורי הראיון.

אלה נלימוב שאיבדה את בנותיה ילנה ויוליה ביטלה ממש לפני שעמדנו להיפגש: "לא ישנתי לילות מאז שקבענו", התנצלה.

יבגנייה דז'נשווילי, אמא של רומן, סירבה, אחר כך נענתה, אך ביקשה לדחות למועד לא ברור. עד שסירבה סופית. את כאבה הפקידה בפי אחייניתה אנה.

אנה קזצ'קוב, ששכלה את בתה אניה, שאלה: "כבר מחר?", אבל נענתה. "אני אגיד קשה לי? לה לא היה קשה לאבד חיים? אני הייתי צריכה להיות שם בקבר".

לילי ז'וקובסקי אמרה "כן" מיד. היא ממשיכה להפעיל את כתובת האינטרנט של בתה, מה שנותן לה תחושת קשר יומי עם מרינה שלה.
20 השנים מאז הטבח בדולפינריום, שהתרחש ב־01.6.2001 ובו נרצחו 21 בני אדם ונפצעו 120, נגעו בכל אחד אחרת. היו שהתדרדרו אל המעמקים. התכנסו אל אבלם הפרטי ואל שגרה מכווצת חיים. אחרים - בפרפרזה מ"המלט" - גייסו את ים הייסורים כדי לשאת באורך רוח חצי גורל אכזר. המוות היה למשימת חיים. האמינו שככל שישתפו יותר בשכול שלהם כך ישמרו יותר בתודעה את זכר יקיריהם.

זאת הייתה שנת טרור המתאבדים. 208 ישראלים ב־1,794 פיגועים נרצחו בשנת 2001 וצומתי הזוועה זכורים: מסעדת "סבארו" בירושלים (15 הרוגים), רחוב בן יהודה בירושלים (11 הרוגים), קו 16 בחיפה (15 הרוגים), קו 189 לעמנואל (11 הרוגים) ומלון "הייאט" בירושלים, שבו נרצח השר רחבעם זאבי.19 מ־21 הרוגי הדולפינריום נולדו למשפחות שבאו מברית המועצות לשעבר. הטבח הכה במיליון עולים במסעם אל לב הישראליות, כשהגיעו להכרה וגיבוש פוליטי, כשהתחילו לתפוס עמדות בשלטון המקומי והמרכזי. האם לאחר הדולפינריום השתלבו גם במיתוס ההקרבה הישראלי? האם הכניסה לפנתיאון הדם קירבה בין עולים לוותיקים? "עדיין קיימת גזענות כלפי הרוסים", אמרה לי אנה, בת דודתו של רומן דז'נשווילי.

גם אחרי הדולפינריום?
"לדעתי זה אפילו התגבר. הצברים מאוד גזענים. הם יפגעו בלי לחשוב שלפניהם אדם שעבר ככה וככה".

אנה גדלה כישראלית. ביתה כאן. לא בגיאורגיה שנולדה בה. כבן זוגה אלון, היא מהנדסת תוכנה שעובדת בסטארט־אפ רפואי. אין היא מתכחשת ל"רוסיות" שלה אך מנסה להשיל את סממניה המפלילים. אין היא מחפשת חברת רוסים, למועדון "רוסי" כ"דולפי" לא הייתה הולכת, ואת השפה היא מדברת רק עם בני משפחה. חשוב לה שחברי בתה שזה עתה נולדה לא יקלטו שאמא שלה יודעת רוסית. שלא ידחסו אותה למשבצת "הרוסייה". "כהורה חובתי להגן עליה", היא אומרת.

שבעה מהרוגי הדולפינריום למדו ב"שבח מופת" בתל אביב, נערים ונערות מעלייה שהגיעה לכאן "בשביל הילדים". השאיפה לגונן על הילדים עלתה בדברי אחת האמהות מיד לאחר הטבח: "הבאנו לכאן את הדבר היקר ביותר שהיה לנו - את ילדינו - ועכשיו הם אינם". בהרבה בתים הילדים הם שהחזיקו את ההורים בארץ. "אני רציתי לחזור אל היערות, אל הקור ואל השלג", אמר ויקטור מדבדנקו לאחר הפיגוע, "אבל מריאנה שלי אהבה את הארץ". העולים התקשו להבין איך אומה אינה שומרת על אזרחיה. אירינה, אלמנתו של יאן בלום שומר המועדון, אמרה אז: "לו היינו באוקראינה, זה לא היה קורה". המדינה הסובייטית הקפידה להתעלל באזרחיה אך מנעה מאחרים לעשות זאת. מי שקטל - נענש. "ברוסית אין אפילו מילה טובה להבלגה", אמר אז סגן שר הקליטה יולי אדלשטיין.

ההרג חשף את העולים לרוח הישראלית. 70 שנות דורסנות קומוניסטית הצמיחו בלבם חשדות כבדים בכל מה שנודף ממנו ריח "התנדבות". ה־Homo Sovieticus, "האדם הסובייטי", צמח במדינה פטריארכלית. תעסוקה ומגורים ניתנו בה רק בחסדי השלטון. הוא גם שקבע מי יתנדב, למען איזו מטרה והיכן בדיוק. "התנדבות החובה", כמו משמרת בבית חרושת, צביעת כיתות או ליקוט תפוחי אדמה בקולחוז, נחתו על הסובייטי התקני בסופי שבוע, בחגים או בכל מועד שהכתיב מרכז המפלגה. אבל לאחר הדולפינריום, ולמרבה הכאב, פגשו המשפחות את מתנדבי הלב.
בהיוודע אסונה של אנה קזצ'קוב, תפסה דרורה, מורתה לעברית, מטוס וחזרה אליה במיוחד מארצות הברית. "וזה עזר לי לא לאבד שפיות בימים הראשונים", סיפרה קזצ'קוב. לילי ז'וקובסקי, אמא של מרינה ברקובסקי, לא תשכח את ההמונים שפקדו אותה בשבעה: "עברו כאן אולי מאות: סטודנטים, ילדים, עולים, נציגי ארגונים, אני לא זוכרת את כולם". אבל היא זוכרת אחת ושמה זהבה, שהתייצבה כל בוקר ונשארה ל־12 שעות. כדי לקבל אנשים, לדבר איתם, לרשום מפיהם: "תמונות, קטעי עיתונים בעברית וברוסית, אלבומים, אלבומים עשתה לי".

על מפה פרחונית מונח לבה השבור של לילי ז'וקובסקי. הספר "דולפינריום: כאן אנחנו רוקדים" (מחברים דמיטרי רדישבסקי ופולינה לימפרט), חוברת שאורזת הרהורים של מלכה מנור המחנכת של מרינה, כל כותרות הטבח בדולפינריום, פתקים - רובם ברוסית - של ישראלים שעברו ליד אנדרטת הזיכרון. ביניהם, לעדן את המועקה, משחילה לילי עוגיות שאפתה. "רק חמאה, סוכר וביצים, קל מאוד", היא מבטלת את מחמאותינו.

התמונות שתלתה בסלון מייתרות את שאלתי אם האסון עשה אותה ישראלית יותר. הנה מרינה על גדת הירדן, ופה במכתשי הנגב, "וגם זאת בשלג לא מטשקנט אלא מהחרמון". ממול גזעים מתעופפים וציפורים חדות מקור, ציורי מרינה שהתפרסמו בארצות הברית בתערוכת "ילדים נגד טרור". כרטיס ברכה שכתבה לאמא ב־31.12.2000, ראש השנה האחרון לחייה: "אמא יקרה, אני מבקשת שסנטה קלאוס יביא לנו אושר גדול, בריאות, שלום, שיתגשמו החלומות שלנו וחיינו יהיו לאגדה". לילי היא אישה נמרצת, שמנסה חושך לגרש. הגלדיולות שלה לא נקטפו בגן פורח אך הן צבועות אדום, צהוב ולבן. פסלוני חרסינה קטנים, חלומות גדולים: פעמון שעליו נחרת "הוליווד", מגף מעיר האורות.

לילי ז'וקובסקי, 71, נולדה בטשקנט. אביה היה במחזור הראשון של בוגרי הפקולטה לרפואה בעיר. כשהיטלר פלש לרוסיה גויס, כל שנות המלחמה לא ראה בית ועם הצבא האדום צעד על ברלין. לילי למדה הנדסת קירור, התחתנה, התגרשה והתחתנה שוב עם ולדימיר ברקובסקי. באביב 84' נולדה בתם מרינה, כשהייתה בת 13 עלו על טיסה ישירה, טשקנט-תל אביב.

זוכרת אם אמרה משהו כשהגעתם?
"התרגשה לקראת המדינה החדשה שלה".

ואת?
"ראיתי שהכל יפה כאן".

לילי התחילה את חייה בארץ עם בעל חולה לב ובמאבק על קיום משפחתה. ללא עברית, ללא ידע בסיסי במחשב לא מצאה עבודה כמהנדסת. מה שאילץ אותה לטפל במבוגרים ולקרצף בתים. יצאה השכם בבוקר וחזרה מאוחר בלילה. "העיקר שמרינה ואח שלה לא ירגישו שאין להם", היא מספרת. "כל עבודה שנתנו לקחתי".

כשחלתה פעם - חום גבוה ואשפוז - בתה החליפה אותה במקום עבודתה והבריקה מרצפות במקומה. בחופשת הקיץ עזרה מרינה לאמה ובכסף שחסכה קנתה מחשב. בילויים משותפים כמעט לא היו. לילי מתרפקת על מוצאי שבתות קיציים כשהיו תופסות אוטובוס ראשון בדרך אל הים.
מרינה הצטיינה ב"שבח מופת" ותכננה ללמוד רובוטיקה. שעות הייתה נשארת לבד בבית וסוחטת את ספרי הלימוד. באחת הפעמים שמעה חבטה ומצאה את אביה על הרצפה. כשאמא לילי צלצלה, כמנהגה, לשאול מה נשמע השיבה: "אבא מת לי בידיים".

הבוקר של אותו שישי ארור התחיל בשגרה ונחת. לימודים ב"שבח", שיעור מתמטיקה פרטי בבית. "החזקתי מורה כי רציתי לתת מקסימום לילדים שלי", מסבירה לילי. בתום השיעור התאוננה מרינה שאינה מרגישה טוב והתיישבה על הספה. אמא הניחה ראש על ברכיה, והתכרבלה בילדה שלה. כך נרדמו שתיהן. זו בתוך זו. מרינה התעוררה בבהלה. עדיין לא התכוננה לקראת חברתה נטשה, שתיקח אותה לדיסקוטק. "בחודש הבא יהיו לנו המון בחינות ולא נוכל לצאת", אמרה לאמא. מרינה אהבה חברת רוסים. ב"דולפי" הייתה לראשונה רק שבוע קודם. "הבטתי בה וחשבתי שבזמן האחרון נעשתה כל כך יפה", לוחשת לילי. בעת ההיא פצחה מרינה בדיאטה קשוחה "כי בנים אוהבים רזות", הסבירה. לקראת הבילוי לבשה חולצה ורודה, שמה עגילים וענדה שרשרת חדשה עם תליון בצורת פרפר. פרפר ועגילים שתצייר אמה כעבור כמה שעות באבו כביר.

שתי החברות רצו להקדים למועדון, כי עד חצות בנות נכנסו חינם. כדי לא להיסחב עם תיק, מרינה לא לקחה נייד ומפתחות. "אבל את תלכי לישון, אמא. כשאחזור אצלצל ואת תפתחי, אבל אל תדליקי אור ואל תפקחי עיניים כדי שלא תתעוררי". בחברת הכלב צ'רלי, שכונה "צ'אריק", ליוותה לילי את בתה ואת החברה נטשה למיניבוס אל הדולפינריום. כששבה הביתה סידרה את מיטת בתה. גם את הדובי שחיבקה בשנתה הניחה על כריתה של מרינה. אחר כך נכנסה למקלחת. תחת המים השוצפים לא שמעה את הרעם שקטל את בתה.

כמה דקות קודם לכן, ברחבת "דולפי", קלט חייל גולני אדוארד ורזורוב גבר מוזר שנע בהמון הבליינים. סעיד אל־חוטארי מקלקיליה נראה מתוח מאוד ובידו החזיק קייס של דרבוקה. "שאלתי אותו למה הביא דרבוקה לדיסקוטק", הוא מצוטט ב"דולפינריום: כאן אנחנו רוקדים", "והוא ענה שהוזמן לנגן מוזיקה מזרחית". מיד אחר כך תופף בעוצמה על נרתיקו וצליל המוות ריסק את הממתינים בתור.

לילי ז'וקובסקי יצאה בינתיים מהמקלחת, התכוננה לעלות על מיטתה, אך צלצול הטלפון עצר אותה. "איפה מרינה?", שאל חבר מבית הספר, היא השיבה שהלכה לדיסקוטק. המטלפן ניתק. אחרי חמש דקות עוד צלצול ועוד צלצול, "ואני לא הבנתי למה באמצע הלילה כולם מחפשים את מרינה". לבסוף חברה סיפרה שהיה פיצוץ גדול בדולפינריום, שתפתח מהר טלוויזיה. היא ניסתה לדבר עם נטשה ונטשה לא ענתה, עד שענתה. היא לא יודעת היכן מרינה, היה פיצוץ אדיר, פוחדים שיהיה עוד אחד, אמרו להתפזר. "תמצאי לי את מרינה", זעקה האם והתחילה להתרוצץ בין הכתלים, בין טלוויזיה לטלפון, והעיניים על השעון: עשר דקות, חצי שעה, אולי עוד תתקשר, אולי היא בהלם, אולי הולכת לאטה, אולי תכף תצלצל מלמטה ותאמר: "אמא, תפתחי".

בארבע לפנות בוקר נטשה ואמא שלה באו לאסוף אותה לבית החולים. היא ירדה אליהן לא לפני שהשאירה פתק על הדלת: "מרינה נסעתי לחפש אותך עם נטשה, אם תחזרי, אל תלכי...". דהרו במסדרונות איכילוב, דיברו עם כולם וכלום. אור ראשון מצא אותם בחצר אבו כביר.

ביקשו פרטים, אמרה שנתנה כבר בטלפון. ביקשו שוב, סיפרה שוב. מה לבשה, אילו תכשיטים. שאלה אם יש מישהי שעונה על התיאור, איש לא הגיב. "אולי היא מחכה לי בבית?", הבליחה במוחה תקווה נואשת. לילי טסה הביתה, אך מצאה את הפתק ההוא על הדלת. וגם את הדובי ממתין על הכרית. "הרגשתי שמשהו לא בסדר. סגרתי המיטה".

חמושה בתעודת זהות ובתמונת הבת שבה לאבו כביר. שאלו שוב: איזה ציפורניים, איזה צבע לק, שתצייר את הפרפר, והשרשרת איך היא נראתה? לזיהוי סופי נכנסה עם גיסה. הוא ניגש ראשון אל החלון. כשחזר סימן לה בראשו: זאת היא. לילי ניגשה, ראתה את פני בתה ועדיין התעקשה: אולי זאת לא היא, עיניה עצומות וממש אין לדעת, שיראו לה עוד משהו. "הם הזיזו את הסדין וראיתי את השרשרת. רציתי לקחת את הבת שלי איתי הביתה, למיטה שלה. יצאתי החוצה וצעקתי: 'אין מרינה'".

מרינה ברקובסקי, בת 17 במותה, הוטמנה לא רחוק מקבר אביה. בכל בוקר של השבעה, לפני בוא המנחמים, הקפידה לילי לשטוף את הרצפה. בשלושת הימים הראשונים הנר שאמור לדלוק שבעה לא נכנע לגפרורים. הזיזו ממקום למקום, כיסו - היה נדלק וכבה מיד. "כנראה שהנשמה של מרינה לא רוצה לעזוב את הבית", אמרה לילי. רק ביום הרביעי הדליקה נר שהחזיק מעמד עד תום השבעה.

כשלוש שנים לאחר מות בתה הכירה את מרק. מאז הם יחד. הוא איש טוב שמתפקד כסבא לנכדיה, ילדיו של בנה ברוך. היא עצמה פותחת כל בוקר במבט ממושך אל בתה ואל תמונת מצבתה.

אחרי 20 שנה כואב פחות?
"חלק שלי נפטר ביחד עם מרינה. חצי לב הלך. לא נכנס בראש שלי ש־20 שנה אין מרינה. אולי הייתה לומדת, אולי מתחתנת, אולי ילדים, אולי, אולי, אולי, אבל אין כלום".

בכל זאת יש תקווה?
"בשביל הנכדים, בשבילם אני חיה".

בשחר ימיה במזרח הסובייטי הרחוק נבחרה אניה למלכת היופי של הילדים. בתחרות הילדות שרו, רקדו והתבקשו להשיב על שאלות. אניה זכתה, קיבלה מתנות לרוב ולראשה ענדו סרט מנצחים אדום. בראשון לציון, על מפה שעליה רקומה הכתובת Merry Christmas, פתוחים עתה האלבומים לזכרה. "תסתכל איזו אניוטיצ'קה", מראה לי אמא אנה את המתולתלת.

"הכל וכמה שיותר מהר" קראו לספר שאניה אהבה מכל. הנערה שנרצחה בפתח מועדון ה"דולפי" חלמה לשחות עם דולפינים, לרכוב על סוסים, לגדל את הכלב והחתול שלה, לטפח את זוג התוכים שקנתה לה אמא, וגם לצייר, ללמוד נגינה ולהאזין לאמינם. אניה הייתה סגורה על תוכניות ארוכות טווח לכמה מחזורי חיים. היא רצתה לשרת בצה"ל, להתחתן, ללדת ילדים, להיות וטרינרית, מהנדסת ודוגמנית. כמעט בת 16 הייתה אניה קזצ'קוב במותה.

אמא אנה קזצ'קוב היא עשירה־ענייה. כירורגית ילדים שגרה במגדל חדש ומתוחזק. פעם עשתה כסף לא רע מתיירות המרפא. כדי להקל את בדידותה הצליחה לקנות בבניין שלה דירה גם לבנה ולכלתה. מימנה לשלושתם מסעות בריחה לאירופה הקלאסית. בין ארמונות וינה למוזיאוני אמסטרדם ניסו להשיל את רסיסי העצב. על קירותיה בגוון ירוק, שהיה אהוב על בתה, תלויות תמונות אותם ימים.

ואז באה המגיפה שייבשה את תיירות המרפא לישראל. ד"ר אנה נאלצה למתוח את שקליה שיספיקו לדלק ולמעט אוכל. במקרר שהיא פותחת מנשבות רוחות. משכנתה של יותר מ־7,000 שקלים בחודש על דירתה ועל דירת בנה קורעת אותה. כדי להתארגן על איזשהו קיום הגיעה למצב שהיא נזקקה להלוואות של מאות אלפי שקלים.

לפני פגישתנו בלעה כמות כפולה של כדורים להורדת לחץ דם. כשהתבקשה בחודש שעבר להעביר תמונות של בתה לטלוויזיה, הסתחרר הלחץ ל־195. הבטחתי שלא אאריך, שאפטור אותה מדיבורים מיותרים, שאשלב מידע מ"דולפינריום: כאן אנחנו רוקדים".

אנה נולדה בקומסומולסק שעל הנהר אמור. הסינים שבגבולם הוא מתחכך קוראים לו "נהר הדרקון השחור". העיר סמוכה לבירוביג'ן, המחוז שבו ניסה סטלין להקים אוטונומיה יהודית. לצד אסירי המשופם בנו את העיר גם "מתנדבי" הקומסומול, תנועת הנוער הקומוניסטי, ומכאן שמה. יש אומרים שהוקמה כדי לפרנס את המלחמות. מפעלי המטוסים, התותחים ושוברות הקרח שירתו את הצבא האדום בקרבות הגבול עם היפנים ונגד היטלר.

בית הספר לרפואה בחברובסק, שבו אנה למדה, נחשב מעולה הודות למרצים היהודים מבירוביג'ן. כשסיימה התחתנה עם אלכסנדר, כירורג אף הוא. לילדיהם קראו אניה ואלכסנדר, "שייקראו בשמנו ויאהבו כמונו". אניה גדלה בתוך אהבה. אביה נהג לומר שלא די לו ב"אניה אחת". כשהייתה בת 9, מת אביה לאחר שחולה הדביק אותו בהפטיטיס (דלקת הכבד).

כעבור חמש שנים החליטה אנה לעלות עם אמא שלה ושני ילדיה. אניה התרגשה לקראת המפגש עם הארץ של "ים, פירות וירקות" ופתחה בהכנות. נסעה לבירוביג'ן לפגישות עם צעירים מהארץ והתחילה ללמוד עברית. גם לא שכחה לחסן את חתולתה גרטה לקראת עלייתה הממשמשת לארץ.

הם יצאו ברכבת לילה לחברובסק, נחתו לחניה בסמרה באזור הוולגה של רוסיה האירופית. אנה מראה לי תמונה של בתה עם גרטה בבית המלון. ב־22.6.99 פגשו את נתב"ג. חברה רופאה לקחה אותם לפני הכל ישר לחוף בת ים. "היה כיף גדול מאוד".

אניה?
"שמחה מאוד כי הייתה ילדה עם הרבה אמוציות".

הן השתקעו בחולון ולמדו באולפן. משם המשיכה אנה בלימודים לקראת בחינות הסמכתה לרפואה בארץ. אניה השתלבה ב"שבח מופת" והכירה את חברתה לחיים ולמוות - מריאנה מדבדנקו. מריאנה נולדה ביקוטסק, עיר עם חורף של מינוס 40 מעלות, ועלתה כשנה לפני אניה. אפילו בשישי־שבת לא נפרדו השתיים. "פעם אצלנו, פעם אצלם", מספרת אנה.

לקראת סוף השבוע האחרון בחייה הייתה לאניה תוכנית מגובשת. בחמישי בערב זימנה את אמא לחדרה לספר לה שלמחרת בערב תישן אצל מריאנה. שתיהן הוזמנו ליומולדת של חברה והן מתכוונות להתייצב. כדי לעקוף את התנגדות אמא לא דיווחה שתלך לדיסקוטק.

חששת מפיגוע?
"לא חששתי מפיגוע אלא מבחורים שיבלבלו לה את המוח".

אניה התלבטה איזו חולצה תלבש, התייעצה עם אמא וארזה תיק. עשתה פוזות מול הראי והן צחקו יחד. בשישי בבוקר איחרה לקום. זינקה מהמיטה, לא אכלה ארוחת בוקר, רק נשיקה חטופה לאמא - ולבית הספר. "מקומה 16 הסתכלתי עליה הולכת לאוטובוס. ככה ראיתי את הבת שלי בפעם האחרונה". בצהריים הגיעה אניה לבית חברתה מריאנה מדבדנקו. הן למדו יחד לבחינה בשרטוט ביום ראשון, שמעו מוזיקה, שיחקו במחשב והתחילו להתאפר לקראת הערב.

באותן שעות וללא כל יעד, טיילה אנה ברחובות תל אביב. הרגישה שמשהו לא ברור מקנן בה. מתח? חרדה? דיכאון? לבסוף החליטה שזאת תשישותה עקב לימודי ההסמכה המפרכים. היא התקשרה לאניה, "והיא צחקה יותר מדי והייתה שמחה יותר מדי". עם טטיאנה, אמא של מריאנה, סיכמה שתצלצל בשבת בבוקר לשמוע שהכל בסדר.

בשובה הביתה לא פתחה טלוויזיה אלא את ספר הפרמקולוגיה ושבה לחרוש לקראת הבחינה. מהדפים נשרו תמונות של אניה והיא אמרה לעצמה: "מחר בערב תחזור ונראה אותן יחד". היא נרדמה עם הספר על ברכיה אך הנייד שלף אותה ממעמקי השינה. תוך כדי ריצה לטלפון הביטה לשעון הקיר. המחוגים אמרו 3:15. היא הבינה שמשהו קורה, הרי קבעה לדבר עם טטיאנה רק למחרת בערב. "אנה, תהיי רגועה... הבנות הלכו לדיסקוטק בדולפינריום", דיווחה אמא של מריאנה, "היה פיצוץ, הרבה הרוגים והרבה פצועים, בעלי כבר היה בכל בתי החולים, הן לא ברשימות ולא חזרו הביתה".

איך הגבת?
"התחלתי לצרוח, הבנתי שקרה הנורא מכל. והיא אומרת לי: 'מה את צועקת? שום דבר עוד לא ידוע. אולי מרוב פחד ברחו לים. אם תמשיכי לצעוק לא אדבר איתך', ואני צעקתי לה: 'לא, לא, אל תדברי איתי', אבל המשכתי לצעוק והשפופרת נפלה לי מהידיים, ואני התגלגלתי על הרצפה ואני נזכרתי איך לפני יומיים הבת שלי אמרה לחבר שלי מוטי: 'תגיד לאמא שהיא יותר מדי דואגת לי'".

היא התקשרה לנייד של אניה וקיבלה תא קולי. התקשרה שוב לטטיאנה, טטיאנה שוב אמרה: "תירגעי, כלום עוד לא ידוע, בעלי שוב יצא לבתי החולים, עדיין לא התקשר, יש כמה ילדים שלא זוהו, הם בחדרי הניתוח, אולי שלנו ביניהם". רק אז הצליחה להסביר למוטי, שלא דובר רוסית, מה קורה.

הוא רצה לנסוע מיד לסרוק את בתי החולים. התחננה שייקח אותה אך גם חששה: איך תשב כלואה במכונית כשאפילו בסלון היא נחנקת? "התרוצצתי בין הקירות וצעקתי: 'מה לעשות? הילדים שלנו נהרגו'". היא הזעיקה חברה שתהיה עם בנה. שלא יתעורר, יפתח טלוויזיה וייכנס להלם. רק אז התיישבה לימינו של מוטי ורעדה כל הדרך לאבו כביר.

בארבע בבוקר, בחצר אבו כביר, התקשתה להכיל את החרדה. חברים, עובדים סוציאליים, בני משפחה שבאו לזהות את יקיריהם. אנה התבקשה לספק סימנים. "היא יפה", אמרה להם. "כולם יפים", ענו לה. רק כעבור חמש שעות קראו לה להיכנס אבל היא לא העזה, "אמרתי שאם יראו לי אותה אשתגע". שלחה את בן דודה דימה, שהכיר את אניה מיומה הראשון. דימה זיהה אותה מיד אך פחד לאשר. ביקש סימנים. קיווה שיראו לו משהו שלא מתאים. הראו לו את הפירסינג בטבור, שאלו: "זאת היא?". דימה חמק: "הילדה הזאת דומה שתי טיפות מים לאניה אבל זאת לא אניה". הסוציאליים יצאו אל אמא, אמרו שדימה מתקשה לזהות. תקוות בזק פעמה בה. אולי באמת אין זו בתה. שאלו - מי עוד יכול לזהות? אמרה: יש בת דודה.

שלפו את הבת דודה מהבית. "היא נכנסה פנימה ואני בחוץ מחכה לגזר הדין". יצאו אליה. אמרו שגם היא חייבת להיכנס. עדיין סירבה. עמדו עליה. לבסוף נכנעה. "הקימו אותי מהכיסא ותמכו בי בידיים. לא צעקתי, לא התנגדתי, רק בכיתי. הדרך נראתה לי נורא ארוכה. כמו עלייה לגרדום". הביאו אותה אל חדר לא גדול ובחדר הייתה דלת ובדלת היה חלון עם וילון. "הסיטו את הווילון. היא שכבה על אלונקה מכוסה בשמיכה עד הסנטר. ראיתי רק שיער משי ושריטה על הלחי. הסתכלתי עליה ונפלתי". כעבור חצי שעה, לא רחוק מאניה, זוהתה גופת חברתה הטובה מריאנה מדבדנקו.

ב־10 ביוני, בתום השבעה, חגגה אנה יומולדת 16 לבתה אניה. "אני רוצה לאחל לאניה שיהיה לה טוב היכן שהיא נמצאת ושהיא ומריאנה ימשיכו לצחוק תמיד. כשמאמינים שהנשמה לא מתה עם הגוף קל יותר להתמודד".

על מצבתה של אניה חקוקה דמות דולפין ושמה בו. כדי להגשים את חלומה לשחות עם דולפינים נסעה אנה עם בנה לריף הדולפינים באילת. הם שבו עם פסלונים של שני דולפינים והציבו אותם על מצבתה. "עכשיו הם מביטים בה".

לאחר אסונה לא הצליחה אנה להביא את עצמה לים. זכר היום הראשון בארץ שבו טבלה עם אניה קרקע אותה. רק כעבור כמה שנים, יד ביד עם פסיכולוג שאוחז בה, פגשה שוב את הגלים. עכשיו היא מחוברת לקבוצת "בוכרים על רמה", כהגדרתה, שבכל שבת בתשע מתייצבת על החוף. שומרים עליה שלא תיפול, שלא תיסחף למערבולת.

היא מספרת לי שהבת עדיין באה לה בחלומות. פעם ראתה אותה אוורירית, שקופה, מרחפת כל הדרך מגן עדן. שאלה אותה אם מריאנה איתה והיא השיבה: "אל תדאגי, אמא, כולנו כאן יחד". "ואיך שם?", הוסיפה לשאול והבת ענתה: "אצלנו בשמיים הרבה יותר".

רומן דז'נשווילי הוא איש עם כוכב. לכבוד יום הולדתו ולזכרו חבר קנה לו טריטוריה בין נוגה למאדים. בתעודה מטעם תוכנית "Name a Star" נאמר: "שיהיה ידוע לכל שכוכב מס' 001-498 בעל הכתובת השמיימית (קואורדינטות): זווית שעה 09, 24 דקות ו־54 שניות בנטיית 84 49 16.10 בעידן 2000 ייקרא מעתה ואילך 'רומה' לזכר רומן דז'נשווילי שנהרג בהתקפת טרור ב־1.6.2001". מי שיבקר במצפה כוכבים יוכל לראות את הכוכב של רומן כשלצדו מצולם בעליו על רקע אחד ממשפטיו המוכרים: "אם משהו יקרה לי, תדעו תמיד שאני אוהב אתכם".

זה קרה שבע שנים לאחר שרומן עלה עם משפחתו מטביליסי. הוא למד בבית הספר "עמל" ביפו ועבד במעבדת שיניים בחולון. באותו יום שישי תכנן להישאר בבית ולהתכונן לתפקידו המרכזי במסיבת הסיום בבית הספר. אבל חברים התייצבו בביתו ולחצו עליו לצאת לדיסקוטק.

בן 21 היה רומן דז'נשווילי במותו. מאז, אמו יבגניה מנסה לאחות את קרעיה. יש לה בן זוג שאוהב אותה והיא הקליינטית הכי מתמידה במכון היופי שלה. מדי בוקר מביטה במראה, מנסה להעלים את קמטי הלילה שחלף. אבל אין מתיחת פנים שתתגבר על תוגתה בחגים. היא זוכרת איך בנה היה מתכנן איתה את הארוחות, עוזר לה בבישולים, איך התמוגג ממעשי ידיה, חצ'פורי (בצק ממולא בתערובת גבינות) במיוחד.
"היא ביקשה ממני לדבר איתך כי קשה לה, היא מאוד כואבת", מתנצלת אחייניתה לפני בואי.

אנה רגימוב פותחת לי כשרומי, בת חמישה חודשים, מציצה מהמנשא הצמוד אליה. כמו רומן, היא נולדה בדצמבר - ונקראת על שמו. אישוניה הקטנים, גרגוריה העדינים, בקבוקה על השיש, גורמים לך להריח מתיקות חלב עולה מהקירות.

אנה הגיעה עם משפחתה מטביליסי ומצאה את רומן ותיק ובקיא בארץ. היה גדול ממנה בעשר שנים והיא ראתה בו מנטור. "רמשקה", "פרח קמומיל" ברוסית, כינתה אותו. האם חש שזמנם מדוד? שרק שנה נותרה להם יחד? העובדה היא שלא זז ממנה. לימד אותה עברית, ליווה אותה לאסיפות הורים בבית הספר, ומעולם לא נתן לה להרגיש אחות קטנה. למשל כשיצא מאוחר בלילה עם חברים לפיצרייה לקח אותה עמו למרות מחאות ההורים.

היא זוכרת אותו טוב לב ונדיב, חבר נפלא שעזר למתקשים בלימודים ומצחיקן ללא גבולות. פעם, בהכנות לבגרות, ריסס את התלמידים בדאחקות. כשהמורה נזפה בו: "רומן, זה לא הזמן", השיב לה: "המורה, אני יודע שאת מתאפקת לא לצחוק". והמורה צחקה והכיתה געתה.

באותו יום שישי, כשהמתאבד התפוצץ, ישנה אנה שינה עמוקה. בסביבות חמש בבוקר העירה אותה אמא שלה ולחשה לה נסערת: "היה פיצוץ ב'דולפי' ורומן הלך ל'דולפי', ורומן לא חזר הביתה". עוד לפני שנודע למשפחתו הן זיהו אותו לפי צילום ב־BBC: את הנעליים שהציצו מהשקית השחורה קנתה לו ליום הולדתו דודתו נונה, אמא של אנה. הן חשו לבית אמו אבל היא כבר הייתה באבו כביר. יבגניה לא אצרה כוח לזהות את גופת בנה. בן הדוד נכנס במקומה, יצא כשידיו משוכלות על לבו כרוצה לומר: הפיצוץ קרע את החזה של רומן. זועקת עלתה יבגניה במדרגות המובילות אל דירתה. "והתחילו לזרום מנחמים", מספרת אנה, "ואני חשבתי שהנה תיפתח הדלת וגם רומן ייכנס. רציתי לבכות אך לא יצאו לי דמעות".

מה אמרת לעצמך?
"שעכשיו, בגיל 10, הילדות נגמרת לי. שוב לא אצחק בקולי קולות, שוב לא אקפוץ בחדווה על חבל".
כשהייתה בת 12 נסעה עם אמה לטייל במרמריס. לפתע ראו בחור בן 21 שדמה לרומן, דיבר כמותו ואף קראו לו רומן. למחרת שבה לחפש אותו אך הוא נעלם. "וזה מנער אותך, אתה שואל את עצמך כל הזמן: 'מה היה אילו אחר היה במקומו? אם היה נשאר בבית להתכונן למסיבת סיום ולא מגיע ל'דולפי'".

איך החיים בלעדיו?
"ימי הזיכרון קשים לי מאוד. אני מעלה בהם תמונה שלו בפייסבוק וכותבת עליו. כואב לי שרומי שלי תגדל בלי להכיר אותו".

במה היית רוצה שתהיה דומה לו?
"שתהיה טובה כמוהו, מצחיקה כמוהו, אוהבת את משפחתה כמוהו".