8,000 קשישים, בהם כ־5,000 ניצולי שואה, פנו השנה לחסדי נעמי - עמותת הסיוע הגדולה בארץ - המעידה על צמיחה של 15% בבקשות לסיוע מקרב הגיל השלישי בשנה האחרונה. אלה הנתונים הקשים שנחשפים על ידי העמותה במסגרת חודש הקשיש בישראל, שהחל בסוף השבוע ביום הזקנה הבינלאומי.

לכל אלה, מצטרפים נתונים עגומים נוספים מסקר שערכו בחסדי נעמי בקרב 500 נדגמים במדגם מייצג. מהסקר עולה כי יש מודעות נמוכה מאוד בציבור למציאות הקשה של קשישים בישראל, שבה כל אזרח ותיק חמישי חי בעוני.

49% מהנשאלים אומרים שאין כזה דבר קשישים רעבים - למעשה, 15% טענו שמדובר בהגזמה של התקשורת. בה בעת, 65% מהישראלים אומרים שהם מניחים שלא יהיה להם מספיק כסף להוצאות מחיה לקראת גיל הזקנה. 78% אומרים שאינם סומכים על הנהגת המדינה שתדאג לצורכיהם לקראת גיל זקנה.

נכים קשישים בכיסא גלגלים (צילום: יוסי אלוני)
נכים קשישים בכיסא גלגלים (צילום: יוסי אלוני)


"אני נאלצת לבחור בין תרופות למזון", מספרת ל"מעריב" אלינה בת ה-89, ניצולת שואה מירושלים. לאלינה ילדה אחת שנתונה גם היא לקשיים כלכליים, ולדבריה מאז הקורונה הקושי רק התגבר: "הבדידות, שגם כך נכחה בחיי, התגברה, הבת שלי לא יכולה להגיע כל הזמן, כך שרוב הזמן אני תקועה בתוך ארבעה קירות מול הטלוויזיה. זה מאוד מייאש".

גם בוריס (83) מבית שמש מספר על הקשיים: "אני מתבייש לומר שקשה אבל זה נכון. למה בגיל שלי אני צריך לחשוב פעמיים לפני שאני מוציא כסף על דברים בסיסיים? אנחנו רוצים לחיות בצורה נורמלית בלי דאגות. יש זקנים שיש להם כל מיני פעילויות שעושות להם טוב על הנשמה, לנו אין ואני לא מתלונן אבל פשוט קשה להיות לחוץ כל הזמן. תרופות עולות כסף, חשמל עולה וגם אוכל עולה. למה כל הדברים הבסיסיים גומרים את כל הכסף?".

הוא מוסיף: "הכי קשה לי זה שיש לי שני נכדים ואני לא יכול לתת להם פעם איזה 50 שקל כמתנה. בזה אני כן מתבייש. אני כל כך רוצה לתת לנכדים שלי מתנה מתישהו כמו סבא אמיתי".

מצבם של הקשישים הנזקקים הפך מרע לרע יותר מאז הקורונה. "אלפים הצטרפו למעגל העוני", מספרת תשובה כברה, מנהל מערך הרווחה הלאומי של חסדי נעמי.

לדבריה, "חגגתי לא מזמן 59 ולא תיארתי לעצמי שבגיל 59 אהיה אהפוך לאמא ואבא של הקשישים. אני מגיעה והם מתרגשים עד דמעות מהחבילות שאנחנו נותנים להם. כל ביקור שלי דורש כמה שעות, כי הם חייבים לפרוק ולשתף אותי על המצב הקשה והבדידות שלהם בעקבות הקורונה. אני כמובן נשארת להקשיב ואז נוסעת לקשיש הבא. זכיתי לעבוד במקום של חסד ואני מבצעת את השליחות הזו באהבה גדולה".