סיפור הגבורה של הרוויזיוניסט היחיד שהתקבל לחיל האוויר ותויג כ״טייס של האצ״ל״

לפני 65 שנה, ביום השני למבצע קדש, יצא בנימין כהנא לעימות של דוד וגוליית בשמיים. כשהוא ספון בפייפר, פתח בקרב הסחה נגד שני מיג 15 מצריים, שיגע את טייסיהם ומנע מהם לרסס את כוחות צה"ל שנעו בחולות סיני. אחד מהם התרוקן מדלק ושב לבסיסו, האחר הדליק את הפייפר הנועז. סרן כהנא וסייר האוויר רב"ט דוד כהן התרסקו על הקרקע. אבל יחידות צה"ל המשיכו במשימתם ללא הפרעה אווירית.

חודש לפני שנרדם לעד כתב ראש הממשלה שרון, אז מח"ט הצנחנים שעליהם סוכך הטייס כהנא: "ישנם רגעים נדירים בחיי אומה ובמערכות צבאיות שמעשיו של אדם אחד בודד קובעים את גורל המערכה וחורצים את דינה להצלחה או לכישלון. מעשה הגבורה של סרן בנימין כהנא הוא אירוע מן הסוג הזה". בתום המבצע זכה כהנא בצל"ש הרמטכ"ל משה דיין. ב־1973 הומר הציון לשבח בעיטור העוז, וב־2011 הועלה לדרגת רב־סרן.

זה סיפור גבורה שמזכיר אחר מאותה מערכה. יממה אחרי מות כהנא, נסע יהודה קן־דרור בג'יפ לאורך מעבר המיתלה כדי למשוך אליו אש אויב ולחשוף אותו. הוא נפצע פצעי מוות וזכה בעיטור הגבורה. אבל גבורתו של כהנא חמקה מהאלבומים. את אחד האזכורים הלא־רבים לחירוף נפשו קראתי בגיליון "האומה" מס' 214 (עורך יוסי אחימאיר). כשהתחולל קדש הייתי בן 9. בעקבותיו שרנו בלהט את "לא אגדה רעי" שהיה להמנון המבצע, אך בכיתתי הזכירו את קן־דרור ולא את כהנא. האם בגלל שלא הצליח לנער מכנפי הפייפר שלו את תווית ה"טייס של האצ"ל"? האם מפני שהיה האיש מהמחנה הלא־נכון? איני אומר שהייתה אפליה מכוונת בין גבורה לגבורה אבל הקרע מפעם עדיין מתקתק בתודעת שני המחנות.

עודד כהנא דומה מאוד לאביו. אותן גבות מעטרות אותן עיניים. עד 2015 היה מנכ"ל רשת קפה ג'ו. לאחר שפרש חשף מטמון מהאגדות בארגז שהשאירה אמו. 200 מכתבים, זיכרונות של אביו, כל ספרי טיסותיו. אלה יראו אור בספר שחיבר. לא רק מסעו המתמשך של הבן אל האב. גם תולדות משפחת כהנא לדורותיה.

סיפורנו מתחיל בווינה ובלהויסק שבבלארוס. ב־1894, כשהיא בת 18, עלתה מבלארוס מרים, אמו של בנימין כהנא. האחראי לכך היה דודה, ישראל בלקינד, ממייסדי תנועת ביל"ו. 18 היה הגיל שבו הוכרעו דברים גם בחיי אביו, אפרים כהנא. הוריו של אפרים תכננו לו לימודים באוניברסיטת וינה אך הוא, הרפתקן תזזיתי וציוני נלהב, ברח מהעיר, נסע לטרייסט ועלה על ספינה שעמדה להביאו לנמל יפו.

אבל בדרך התברר לקפטן שבארץ משתוללת מגיפה, הוא עקף את יפו וגרר את נוסעיו עד לנמל בומביי. מה שלא גרם לאפרים לוותר על חלומו. כיוון שנולד למשפחת תכשיטנים עבד כשוליית צורף, עשה קצת כסף וקנה כרטיס לארץ ישראל.

לחניכים הנרגשים אין טענות על הדיור או האוכל באפיקים. אבל יש בעיה עם מדריך הטיס האנגלי. "שווה בנפשך", התלונן אחד מהם אצל נדב, "אתה באוויר, מעל הים, ומבחין שהמדריך אינו מבדיל בין ימינו לשמאלו, שיכור כלוט. טוב שלמדתי דאייה, במקרה הצורך אשתלט על ההגה ואוכל לנחות כמו בדאון".

וכהנא לוחץ בינתיים שהאצ"ל יפתח קורס טיס משלו. בדצמבר 1938 חנך הארגון את "בית הספר האזרחי לטיסה ע"ש חיים כץ" (שעל שמו שכונת פרדס כץ בבני ברק ובבעלותו אדמות בית הספר). מפקד הקורס היה אברהם שכטרמן, ראש הזרוע האווירית של הרוויזיוניסטים, לימים חבר כנסת מטעם גח"ל וסגן ראש עיריית תל אביב. בנימין כהנא מצטרף. כדי להרחיק מהקורס כל תדמית צבאית קיבלו גם שני ערבים. ההשתלמות הייתה קצרה ודחוסה מזו שבהגנה, ובאביב 1939 נערך טקס פתיחת בית הספר. בהזדמנות הזאת הוענקו רישיונות טיס לשישה, בהם בנימין כהנא.

במשתתפים בטקס גם חברי בית"ר מפולין שביקרו בארץ. אבל כששוככת השמחה מזדקרת הבעיה: לאצ"ל יש טייסים אבל אין מטוסים. האורחים חוזרים הביתה, קונים מטוס ושלושה מחברי הארגון - בהם כהנא שכתב יומן מסע - יוצאים להביאו לארץ. ב־20 באוגוסט 1939 הפליגו ב"הר ציון" לנמל קונסטנצה ברומניה והגיעו לבוקרשט ב־1 בספטמבר. גרמניה פלשה לפולין אך אירופה עדיין אינה יודעת איך לקרוא את היטלר. האם זאת עוד תקרית בגבול או טירוף בראשיתו? הארצישראלים, מכל מקום, ממתינים מעט ושבים ארצה ללא מטוס.

"סדום, 9.5.45. יקירתי, היום חג אצלנו. שובתים מעבודה לכבוד יום הניצחון (על הנאצים - מ"ח)... ובכן, הוועד הלאומי שלנו הכריז על יום הניצחון כעל יום חג ושבתון. ואודה על האמת, הנני מלא מרירות על כך. ניצחון למי? לבריטים - בוודאי, לאמריקנים - בוודאי. לערבים, לצ'כים, להולנדים, לנורווגים ואולי אף להוטנטוטים... אבל לנו? כמובן ניצחון כביר... כשישה מיליונים יהודים טבוחים... נגמרה המלחמה? באמת טוב ויפה. אך בשבילנו היהודים בוודאי שעדיין לא נגמרה ובארץ ייתכן שרק תתחיל... רב שלום לך ודריש"ל (כנראה קיצור של דרישת שלום - מ"ח) לחברותיך, מבנימינך בנ.ח.ח (כנראה: בנשיקות חמות, חמות - מ"ח)".

בשלב מסוים נובט קרע בין כהנא למנהליו. הם אוהבים לטוס איתו אך משלמים כמו לפועל ולא כמו לטייס כפי שהבטיחו. כהנא עולה צפונה, מפקיד בלוד את המטוס ומתאחד עם הדסה. היא עדיין משרתת ב־ATS, חיל הנשים הבריטי, אך מוצאת זמן לצעוד לחופה. ב־24.1.46, לאחר שנות היכרות ממושכות, בנימין והדסה מתחתנים בבית הקפה "גלינה" שהיה אז בנתניה. זמן קצר לאחר נישואיה השתחררה הכלה מהצבא הבריטי. החתן חזר למטוסו ועסק בהטסות בארץ.

באחת הגיחות מרמלה לקורס הדאייה בכפר ילדים בגבעת המורה נאלץ לנחות נחיתת אונס. הגחון נפגע והמדחף נסדק לכל אורכו. המכונאי שהוזעק להבריא את ה"זלין" היה איש ההגנה וקראו לו מוטק'ה גורן. הוא מוכן להתחיל מיד לתקן אבל יש לו תנאי. תמורת העבודה הוא מבקש להטיס חזרה את המטוס. בתום שבועיים ולאחר שבושש המדחף החלופי מצ'כיה, מחליט כהנא להמריא עם המדחף הסדוק ומוטק'ה מתייצב לגבות את החוב.

כהנא: "אבל זה מסוכן, אני אטיס".
מוטק'ה: "הבטחת".
כהנא: "מה הניסיון שלך בטיסה?".
מוטק'ה: "אין לי בכלל רישיון טיס".
כהנא: "אז איך אתה רוצה להטיס?".
מוטק'ה: "הבטחת".
לבסוף מתפשרים. כהנא ימריא וינחת, מוטק'ה יעשה את הטיסה האופקית. הם נוחתים ברמלה עם מדחף בשלבי פירוק סופניים.

עודד כהנא מציג מסמך שכתב אביו וכותרתו "פרשת התגייסותי כטייס". אין עליו תאריך, לא ברור אם נשלח למישהו, אך כולו עדות לטינה.
אנחנו באמצע 1947. עוד כשנה מלחמת השחרור. לאיש שעליו הוטל להקים את שירות האוויר קוראים יהושע אייזיק (אשל). הוא נשוי לשלומית, אחותו של אליהו גולומב, בנו נמרוד אשל ינהיג את שביתת הימאים ב־1951. שואל את כהנא אם הוא רוצה להצטרף לשירות האוויר שיהיה לחיל האוויר של צה"ל.

כהנא משיב: "אתה יודע שאיני מהזרם הנכון". אייזיק מגיב: "זמנים אחרים עכשיו, כולנו יחד". כהנא משיב שזאת פסגת שאיפותיו. אייזיק מבטיח לחזור אליו תוך כמה שבועות. לאחר ששירות האוויר הוקם וקול לא נשמע, פנה כהנא שוב לממונה שעונה: "התייעצתי עם החבר'ה, אי אפשר לסמוך על מישהו מהפורשים".

כהנא הולך לש"י, שירות הידיעות של ההגנה, ומבקש שיחקרו, שיצללו לקרקעית קורותיו. חודשיים חקירה והש"י מכשיר את החשוד. אייזיק מוכן עכשיו לקבלו בתנאי שיעבור מבחן טיסה. הוא עובר בהצלחה ומתייצב בשדה התעופה שיהיה שדה דב. הטייסים מקבלים אותו בטמפרטורה שמתחת לאפס. "עובדה אשר דיכאתני מאוד", הוא מתוודה. כעבור שלושה ימים מפקד הטייסת מודיע לו שעליו להתייצב אצל אייזיק. עוד הערב. ואז, כששירות האוויר מנסה לקושש כל מי שמסוגל להטיס אפילו עפיפון, מתקיימת השיחה הבלתי תיאמן הזאת שכהנא מביא במסמך שלו:
אייזיק: "מצטער, אינך יכול להמשיך להיות טייס".

כהנא: "למה?".

אייזיק: "הטייסים מתאוננים כי אינם יכולים לסמוך על מישהו מהפורשים. לטובתך אני מעביר אותך להיות שלושה חודשים מכונאי מטוסים".

כהנא: "מעולם לא שמעתי שבצבא האנשים מכתיבים למפקדים מה עליהם לעשות, האם אין להם די במוסד שלהם, הש"י, שתפקידו לערוך
חקירות? התגייסתי כטייס ואי אפשר להכריחני לעבוד כמכונן".

אייזיק: "יש לך שלושה ימים להחליט ולא - אפטר אותך".

כהנא: "הריני להודיע לך כי אלך אחרי הפורשים באם יקימו כוח תעופה, למרות שאיני מזדהה איתם".

אייזיק: "נגלית אליי בפרצופך האמיתי והנה עובדה שחששותיי מתאמתים".
למחרת, לאחר שהבין שטעה כשהזהיר שיצטרף לפורשים, שוב הלך לש"י ושוב ביקש בדיקה. לאחר שנענו המליצו שישוב ליחידה, אחרת ייחשב לעריק. כהנא התייצב בטייסת והודיע: "אהיה מכונאי עד שתסתיים חקירת ש"י". כעבור יומיים הופיעו בשדה שני קציני ביטחון. חקרו אותו "ברוח צינית" והעלו הצעה. הוא יהיה "בלש נגד הפורשים", כך יוכיח את נאמנותו. "לא אעמוד כאן על העלבון האישי שבהצעה", כתב, "אבל השבתי כי
התגייסתי כטייס ולא כבלש".

כנראה שהמחלוקת הגיעה עד בן־גוריון שהחליט לאשרו כטייס, "היחיד מהמחנה הרוויזיוניסטי שהתקבל אז לחיל האוויר", מדגיש בנו.
הממסד הרוויזיוניסטי השאיר אותו בודד במאבקו? מה עשה בגין, למשל?

"לא ראיתי שבגין עשה משהו ואיני יודע אם היה מסוגל. הוא הרי היה אז מוקצה מחמת מיאוס".

במלחמת השחרור הטיס כהנא מטוסים קלים ועשה הובלות לבן שמן ולגוש עציון. הוא ענד כנפיים שבמרכזן לא מגן דוד אלא "ק", קלה. "אות קלון", כינו זאת הטייסים. הוא השתוקק להיות טייס קרב אך זה לא קרה. "לא יודע אם בגלל גילו (ב־1948 היה בן 37 - מ"ח) או עברו", אומר לי בנו.

גם בפרשת אלטלנה עלה עברו. כשפרצו חילופי האש בין צה"ל לאצ"ל, כך שמע עודד מפי אמו, גזרו על אביו מעצר בית מחשש שימריא לסייע לאנשי הארגון. "חוסר האמון מחפיר", הוא מדגיש, "אבל היו מקרים שגם אנשי אצ"ל ירו והרגו חיילי צה"ל". אישית הוא יכול להבין את החרדה של מפקדי צה"ל הצעיר מפני מלחמת אזרחים.

לאחר אותם ימים מרים נשלח לקורס טייסי תובלה. מעתה, כך צהל, יטוס ב"מטוסים אמיתיים". כשהשלים את הסבתו, הוצב בטייסת התובלה 103. ואז צץ עוד מכשול במעלה הקריירה.

ממכתביו עולה שבמשך שלוש שנים שובץ לתפקידי מנהלה ולא טס, "ובשבילו זה היה אסון". הסיבה התבררה לבן רק לאחר שנבר בתיק האישי של אביו בצה"ל. ב־1950, וכדי לכוון נערים לטיס, הוקמה טייסת 128 של גדנ"ע אוויר. כהנא מונה למפקד מחנה הדאייה הראשון שלה בכפר ילדים שעל גבעת המורה. באחת השבתות, משוחררים מאימונים, הקדימו החניכים להתעורר והלכו לעפולה הסמוכה. בצהריים נחת חמסין מצמית על העמק. כהנא חשש לחניכיו שייאלצו לשוב כארבעה קילומטרים ברגל, התיישב במשאית ויצא לאסוף אותם. אבל בעת ההיא גזר צה"ל שבתון על רכביו בגלל מחסור במטבע חוץ. בדרך לכד מ.צ. את כהנא ורשם לו דוח. חמישה ימים אחרי שהועלה לסרן, ועוד לפני משפט, הוריד אותו מפקד הטייסת לדרגת סגן. במשפט עצמו ננזף, לא הורד בדרגה, אבל שנתיים נדרשו להחזיר לו את דרגתו. רק ב־1953 חזר לשחקים, "אך התפתח אצלו תיעוב כלפי חיל האוויר, על הדרך שבה טיפלו בו". הוא רצה לעזוב, להוציא רישיון מסחרי אבל התהליך לא היה פשוט והוא היה לחוץ מכדי לעמוד בו.

במחצית הראשונה של שנות ה־50 הכו החיים את משפחת כהנא. בכורם סבל מבעיה בגולגולת ובגיל 8, לאחר ניתוח מסובך, נפטר. אחותו רוני, בת שלושה חודשים, הלכה לעולמה ממה שייקרא "מוות בעריסה". עודד הוא הגדול אך השלישי בסדר הלידה. אחריו באו רנה ואפרת. ואז האם הדסה לקתה בשחפת, יצאה לבתי חולים להבראה, והאב בנימין נותר עם הילדים. חיל האוויר אומנם עמד לצדו, מפקדו בטייסת הפציר בו שיבוא רק מתי שהוא יכול, אך כהנא נאלץ באיזה שלב לפזר את ילדיו במוסדות. הוא לא מצא טעם לגשת לבחינות לרישיון טיס אזרחי, ומדי שנה חידש את חוזהו בחיל האוויר.

אילת הייתה אמורה להיות המקפצה לחיים חדשים. נווה המדבר שישיב למשפחה את שלוות הנפש. כהנא ביקש לרדת לעיר וחיל האוויר חיבק את הרעיון. עד אז טייס ומכונאי היו נשלחים למשמרות של חודש. עתה, לפחות הטייס יהיה קבוע.

"שלום לכם מאפסי ארץ!", כתב לחברו הקרוב צבי רין (גמי) ולמשפחתו בארצות הברית, "משנה מקום - משנה מזל... הנני המייצג היחידי של החברה בה אני עובד (נזהר לא להזכיר את חיל האוויר בשמו - מ"ח)... בידי מכונה (מטוס - מ"ח). אני הבוס מטעם החברה ואין מי שירכב על גבי וינדנד לי".

אך לא רק התנאים. "הנני שיכור ממש בהסתכלי על הרי הפרא מסביב. בעלי גוונים המשתנים לצבעים כהים ונהדרים בזריחה או בשקיעה. ובכל הוד הפרא, תקוע כטריז אותו מפרץ מלבב בעל צבע כחול עמוק... לדאבוני אין לי הכישרון להביע את הרגשתי...". הוא מתמסר לתחביבו הכובש: גידול דגים באקווריום. ירוקים, כחולים, אדומים, מנומשים, מפוספסים - הדגים המגונדרים מכשפים אותו. עם מתקן מיוחד שבנה הוא צלל אליהם ללא מכלי חמצן. "אם לסכם", הוא מיידע את גמי, "חיינו כאן מאוד רומנטיים, חזרנו לימי העלומים". עודד היה אז כמעט בן 5, בתרמילו זיכרונות ספורים מאביו. אבל אחד מהם הוא חייב לספר לי.

בעשר שנותיו הראשונות, התיר חיל האוויר לטייסיו להביא את ילדיהם לעבודה. בוקר אחד העלה כהנא את בנו לפייפר דו־מושבי שחנה בקצה הדרומי מוכן להמראה. אבל במקום זה הסיע לקצה הצפוני, אסף ערבי בכאפייה ועאקל, כנראה סייען של המודיעין, והושיב אותו בכיסא מאחוריו למרות מחאות עודד. "אם אין לך מקום שב על ברכיו", הציע לבנו. "ואני חושב מה על הברכיים שלו? לא מכיר אותו, הוא ערבי ואני גדלתי בבית ש'ערבי טוב הוא ערבי מת'". עודד בחר לעמוד. המריאו. "ואני פוחד, ואני צריך פיפי, ואין שירותים בפייפר, ואבא אומר: 'תתאפק, נגיע לבאר שבע ותעשה', ואני לא יכול להתאפק ואני נורא צריך ואבא פותח את החלון התחתון שדרכו אפשר להשתין החוצה ואומר: 'תעשה'. הוא מחזיק אותי על הסף, ומתחתיי התהום ובגלל הרוח והגובה אני לא יכול". מיד לאחר שנחתו אמר לו אביו: "עכשיו אתה יכול לעשות", אבל הוא ענה: "אבא, אני לא צריך".

חטפת סטירה?
"לא בטוח אבל הוא כעס מאוד".

והיו גם ימים של רוך. הנה הם הולכים ברחוב אילתי. עודד כמעט בן 5 ואבא מניח יד על כתפו. והוא אפילו אינו זוכר מה אמר אבל אבא קבע: "אתה צודק". "הרגשתי שמשהו טוב קורה לי, אבא אישר את מה שאמרתי".

באחד הזיכרונות הוא מצטלם בקיץ האחרון שלו עם אבא. המשפחה בחזית דירת "שני חדרים ומחצית החדר", שלהם. רנה בת שנתיים וחצי ואפרת בת שישה וחצי חודשים. ולידן עודד. מאוד לא מרוצה. שמש המדבר מתיכה אותו והשמיכה הצבאית שעליה יושבים ננעצת בעורו. "ולא הבנתי בכלל מה אנחנו עושים שם", הוא מחייך.

כחודשיים אחר כך, ב־29.10.56, התחיל מבצע סיני. בנימין כהנא טס עם הפייפר שלו וניסה לאתר כוחות מצריים. חזר גמור בארבע בבוקר והתמוטט אל מיטתו. כעבור שעה, בחמש בערך, כבר דפקו על דלתו. למפקד גף חיל האוויר בקצה הארץ, יש לציין, לא היה טלפון בביתו. בנימין ישן כבול עץ והדסה ירדה אל השליחים. "צריכים אותו", אמרו לה. "אבל רק הרגע נרדם", ניסתה לגונן על שנתו. "צריכים אותו", שבו ואמרו לה.

בשדה התעופה של אילת צוות חיל האוויר הכין את כהנא לטיסתו. בצוות השתתף גם אלכס אנסקי. "זה היה מעשה שבשגרה", נזכר אנסקי, "מלאכת יומיום, שום פרידות, שום התרגשות מיוחדת". בנימין כהנא נחשב לאחד הטייסים המקפידים ביותר. לכן כל בורג נבדק, כל פרט נרשם בספר הטיסה. כשסייר האוויר, רב"ט דוד כהן מחיל המודיעין, חגור מאחוריו, המריא כהנא לדרכו האחרונה.

תחילה חיפש את סיירת מרחב אילת שיצאה לכונתילה ואבד הקשר עמה. כהנא איתר אותה. התברר שמכשיר הקשר שלה התקלקל והפייפר שימש תחנת ממסר. ג'רי, אחד מלוחמי הסיירת, ראה את כהנא טס מעליו. ביום ההוא היה המרחב עמוס בכוחות צה"ל.

חוץ מהסיירת היו במרחב גם הגדוד של רפול שצנח במיתלה יום קודם וחטיבה 202 של הצנחנים בפיקוד אריק שרון. במכתבו לילדי בית הספר "אלמוג" באילת שבו למדו פעם ילדיו של כהנא, כתב ראש הממשלה שרון: "המשימה שהוטלה עליי הייתה לבצע פשיטה ממונעת ומוצנחת בעומק השטח המצרי, לתפוס - ובלוח זמנים קצר מאוד - את מצרי המיתלה החולשים על תעלת סואץ". כל שיבוש, כל איחור בהגעת הכוחות אל היעד עלול היה להכשיל את כוחות אנגליה וצרפת שעמדו להשתלט על אזור התעלה מצדה המערבי. כשהכוחות למטה פינוי ותדלקו הבחין הפייפר בשני מיגים מצריים. לכהנא מובן שאם יתקפו את הכוחות החשופים - ימעד המבצע כולו.

דרכו המיוסרת לתא הטייס מתכנסת אל הרגע החמקמק הזה. למרות העוינות והרדיפה, הוא סוף־סוף טייס קרב. זה קרב חסר סיכוי אך הוא חייב להרוויח זמן ללוחמים המתארגנים מתחתיו. הוא מתגרה בטייסי האויב, לוכד את תשומת לבם. הוא צולל אל הוואדיות, הוא מרחף על ההרים, הוא מנענע את כנפיו. מחול אחרון ופרידה. אחד המיגים שב על עקבותיו אך האחר מדליק את הפייפר, קוטל את בנימין כהנא ודוד כהן אבל לא מפריע לצנחנים לעשות את שלהם. "באותן 15 דקות קריטיות שבהן ניהל את קרב ההסחה עם המטוסים המצריים", ציין שרון, "הציל סרן בנימין כהנא את חיי רבים מהחיילים והמפקדים".

כשהשעון הראה 11 ובעלה לא שב, הבינה הדסה שיותר לא ישוב. עודד זוכר שישב עם אחיותיו בחדר עם חלון מכוסה סדין בגלל ההאפלה ואת אמו בוכה. "לא שומעים קול, רק רואים את הדמעות", הוא מספר, "והייתי בשוק כי מעולם לא ראיתי אותה דומעת, גם לא אחר כך".

ידעת על מה היא בוכה?
"לא היה לי מושג ואיני יודע לומר לך מתי שמעתי לראשונה שאבא לא יחזור".

בתום שמונת ימי מבצע קדש ליווה ג'רי מהסיירת את הדסה למקום שבו נמצאו חורבות הפייפר של בעלה. כל הצמרת הישראלית ירדה לבית כהנא. בין המנחמים היה גם מפקד בסיס חצור, עזר ויצמן. "מה את רוצה שחיל האוויר יעשה בשבילך?", שאל את האלמנה. הדסה שעבדה בספרייה העירונית ואחר כך הייתה סוכנת ראשית של מפעל הפיס באילת השיבה: "הייתי רוצה שהוא", הצביעה על אלכס אנסקי, "יטפל בילדים כשאני בעבודה".

"אתה מוכן?", אנסקי השיב: "כן, אני חייל". על המקום סוכמו בוויצמנית מדוברת תנאי השירות של הבייביסיטר הצה"לי הראשון: "מהיום הדסה כהנא המפקדת שלך, מה שהיא אומרת לך אתה עושה. חיל האוויר ייתן לך ג'יפ כדי להסיע את הילדים לים, צריך להוציא אותם מהגן ומבית הספר ולבלות אתם כשאמא בעבודה ואתה אחראי עליהם ואתה ממלא דלק בבסיס חיל הים, ואתה לוקח מהבסיס פרודוקטים לארוחת ערב, כל מה שהיא אומרת לך אתה מביא וכשהם הולכים לישון, אתה הולך לישון בבית החייל".

אנסקי: "ואני הולך במדים?".

וייצמן: "את זה תשאל את הדסה".

"החייל של כהנא", כך כינוהו האילתים, לקח את משימתו ללב. בג'יפ הלא־מוגבל בדלק הסיע את הילדים לטיולים, לשחייה בים, לשייט, לימד את עודד שחמט. על המסלול בשדה התעופה לימד אותו לרכוב על אופניים. לפני שהשכיב את הילדים לישון צייד אותם בסיפורים שיניבו חלומות טובים. גילה להם את מגלן ואת קפטן קוק. פרש לפניהם מפות של עולמות נסתרים מעין. עודד עדיין שומר ספר עם הקדשה שקיבל מאנסקי. "הוא פשוט היה נהדר", הוא אמר לי חרש.

אח בוגר.
"לגמרי".

הדסה לא נישאה שוב. כל שנות אלמנותה נהגה כלוחמת אמיתית. טענה שאסונות קורים כדי שיתגברו עליהם. אפילו בחירוק שיניים. מדי יום ביומו דאגה שלא תדהה דמות האב. שלא ייעלם מחיי ילדיו. הודות לזיכרונות, לתמונות, לקשר עם חבריו, ירשו את מורשתו. שלושת ילדיו שירתו בחיל האוויר. עודד אף השתחרר סרן, כדרגת אביו. "האם זה מקרה ששתי בנותיי - נכדותיו - שירתו אף הן בחיל האוויר?".