השאירו את חייהם מאחור: סיפורם של העולים החדשים מרוסיה שהגיעו בצל המלחמה

בין 6,000 העולים החדשים שכבר הגיעו ארצה מאז פרוץ המלחמה באוקראינה, ישנם גם, על פי נתוני משרד העלייה והקליטה, 1,500 עולים שהגיעו מרוסיה. אומנם המלחמה מתחוללת הרחק מהם, אך היא גרמה גם להם לארוז מזוודה, להשאיר מאחור את חייהם, לעלות על המטוס ולהגיע ארצה. מאחר שרבים מהם השאירו מאחור גם בני משפחה, הם העדיפו להתראיין בעילום שם, כדי שחלילה דבריהם לא יזיקו למי מקרוביהם שעדיין נמצאים ברוסיה.

"בעלי אזרח אוקראינה", מספרת פ', 39, שהגיעה ארצה בתחילת מרץ, ובינתיים מתארחת עם משפחתה אצל חברים בהרצליה. כמה מקרובי משפחתה נותרו ברוסיה.

"חיינו יחד באחת הערים הגדולות ברוסיה, והיה לנו שם עסק. ידענו שעלולה לפרוץ מלחמה, אבל לא באמת האמנו שזה אכן יגיע. ב־24 בפברואר, כשרוסיה פלשה לאוקראינה, בעלי אמר שהוא לא מסוגל עוד יום אחד להישאר שם. הוא לא היה מסוגל לראות איך החיים ברוסיה ממשיכים כרגיל, לחלק מהאנשים בכלל לא אכפת, יש אפילו כאלה ששמחים, אבל כמובן לא כולם. חברים שלנו, למשל, היו מזועזעים".

"הערכנו שברוסיה יהיה גרוע יותר מאותו רגע, אבל אז עוד לא הבנו עד כמה. גם לא באמת ידענו מה לעשות, ואז חברה שלי אמרה: 'תיסעו מיד, אחר כך תחשבו'. בלי קשר למלחמה דיברנו בינינו על לעזוב את רוסיה, אולי לאוקראינה, אולי לישראל, אבל לא חשבנו שזה יקרה כל כך מהר. קיבלנו את ההחלטה לעזוב ממש בתוך יום אחד, ואחרי כמה ימים באמת עזבנו. השארנו מאחור דירה, עסק, עזבנו הכל והגענו ארצה עם הבת שלנו ועם מזוודות בלבד. הגענו אפילו ללא מסמכים מוכנים, ובארץ סידרנו הכל. עכשיו אנחנו בסטטוס של עולים חדשים".

איך את מרגישה כיום?
"זה מאוד קשה, השארנו מאחור את כל החיים שלנו. אבל הבנתי שזה צעד הכרחי, לא ראיתי פתרון אחר עבורנו".

פ' היא אחת החברות בקבוצת הפייסבוק "משפחות מתחברות" (Дружим семьями в Израиле
с репатриантами), מיזם חברתי שיזמה אנסטסיה אדר במטרה לחבר בין משפחות של עולים חדשים מאוקראינה ומרוסיה לבין משפחות של עולים ותיקים, שיכולות לתמוך בעולים ולאפשר להם נחיתה רכה. "התחלנו כבר ללמוד קצת את השפה", מספרת פ'.

"עכשיו אנחנו מחפשים דירה לשכור, מנסים להבין באיזו עיר כדאי, בינתיים לא כל כך מבינים. זה לא פשוט, אבל אנחנו אופטימיים. אנחנו מבינים שצריך להתחיל מהתחלה. המשפחה של בעלי עדיין נמצאת באוקראינה. הוא בקשר איתם ומאוד דואג להם. אנחנו גם נמצאים בקשר עם החברים שלנו ברוסיה. הם מרגישים רע, הם נגד המלחמה, הם הולכים להפגנות ומאוד מפחדים". 

בלי תירוצים

ג', 28, תושב אחת הערים הגדולות ברוסיה, הגיע אף הוא לאחרונה לישראל: "כשהתעוררתי ב־24 בפברואר, ראיתי בטלפון שלי עשרות שיחות שלא נענו. חברים שלי מחו"ל התקשרו והשאירו הודעות: 'פרצה מלחמה'. לא היה לי יותר מדי זמן לחשוב. מיד הבנתי שחייבים לברוח כמה שיותר מהר. פחדתי שיסגרו את השערים וגם חששתי מכך שעלולים לגייס אותי לצבא. אני ובני משפחתי התיישבנו על האינטרנט, וכל אחד התחיל לחפש כרטיסי טיסה לטיסות יוצאות מרוסיה בחברות תעופה שונות. באחת החברות מצאנו טיסה מאוד קרובה. תוך פרק זמן קצר ביותר זרקתי למזוודה כל מה שנכנס ויצאתי לשדה התעופה. השארתי מאחור עבודה שאהבתי, חברים, אבל ידעתי שאני עושה את הצעד הנכון".

כשהגיע לנתב"ג, מספר ג', "בודק הדרכונים שאל אותי אם הגעתי כי התחילה ברוסיה מלחמה. עניתי לו שאני יהודי והגעתי לכאן כדי לעשות עלייה. בינתיים אני גר אצל קרובת משפחה ברמת גן. סיימתי את כל הסידורים הבירוקרטיים. כבר התחלתי ללמוד עברית בצורה מקוונת. אני כמובן מצפה שהמשפחה שלי תצטרף אליי".

באמצע מרץ הגיעה ארצה מרוסיה גם ד', 43, עם ילדיה. "אחד מהילדים שלי מטופל בתרופות, והבנתי שלמרות שברוסיה מבטיחים שיהיה בסדר, כנראה תהיה שם בעיה גדולה עם אספקה של תרופות. בשבילנו זה מאוד קריטי", היא מספרת. "כמו כן, מבחינה פסיכולוגית היה לי מאוד קשה לחיות בטריטוריה של מדינה שהתחילה מלחמה".

יתרון בקליטה

בין מי שהגיעו ארצה ישנם לא רק עולים חדשים, אלא גם תושבים חוזרים, בהם מיכאל גורביץ', 48, יליד מוסקבה, שהתגורר בישראל בין 1991 ל־1999 ואז חזר לשם. הוא נשוי ואב לשלושה, שניים מילדיו גרים בארץ, ואילו בתו הקטנה התגוררה עמו במוסקבה. "רבים מהיהודים שהחזיקו דרכון ישראלי וחיו ברוסיה, תמיד היו מדברים ביניהם על 'מתי חוזרים?'", הוא מספר.