בסימן העברת לפיד הזיכרון: מצעד החיים חוזר לצעוד לאחר כשנתיים של הפסקה

לאחר שנתיים שבהן לא התקיים מצעד החיים בשל מגיפת הקורונה, יצעדו ביום השואה הקרוב מעל 2,500 משתתפים יהודים ולא יהודים במצעד החיים המסורתי. השנה יתקיים המצעד במתכונת מצומצמת בעקבות המלחמה באוקראינה, כשבראשו יצעדו שמונה שורדי שואה שצעדו במצעד החיים במשך שנים רבות, וייתכן שזהו מצעדם האחרון.

לצדם של שורדי השואה תצעד משלחת פליטים מאוקראינה, וכן משלחות של שותפים אסטרטגיים של מצעד החיים. השנה יעמוד המצעד בסימן המאבק באנטישמיות, והעברת לפיד הזיכרון מדור השורדים לדור הנכדים. "פעמים רבות חשבנו שאין כבר סיפורים כאלה בעולם, חשבנו שלמדו מההיסטוריה ושאנשים יקומו על הרגליים האחוריות ויעשו משהו, אבל בינתיים אנשים נרצחים והעולם כנראה לא הפנים את הלקח", אומר ד"ר שמואל רוזנמן, יו"ר ארגון מצעד החיים, שמספר שהיה חשש מה לקיום המצעד בעקבות המלחמה באוקראינה.

"אנחנו נהיה 2,500 צועדים, אם לא יותר, שיגיעו למרות המצב מיותר מ־25 מדינות", מוסיף רוזנמן. "לא כל הצועדים יהודים. מגיעים גרמנים, אוסטרים ופולנים לא יהודים, שחשוב לנו שיזדהו ויבינו. יצעדו איתנו גם פליטים אוקראינים מהמלחמה הנוראה, וזה משמעותי עוד יותר, מכיוון שאנחנו צועדים כדי להזכיר לעולם שכנראה שכח מה שקרה פה לפני 80 שנה. רצח עם. להראות שגם אם שתקו אז, אי אפשר לשתוק היום".

סבל ורשע

אחת משמונה שורדות השואה שצפויה לצעוד במצעד השנה היא מאלה טריביץ' בת ה־92. "אני שמחה לחזור לצעוד במצעד החיים כל עוד אני יכולה", היא מספרת לנו בשיחה, "אני יודעת שעוד מעט לא אוכל". טריביץ' היא חלק ממשפחת מצעד החיים בבריטניה, השתתפה בתשעה מצעדי חיים לפולין, כולל מסע לגרמניה בספטמבר האחרון למחנות ראוונסבריק וברגן בלזן, משם שוחררה ב־1945. ביום השואה היא תצעד במצעד החיים בפעם העשירית, יחד עם שישה שורדי שואה נוספים שיגיעו מאנגליה.

טריביץ' נולדה בפיוטרקוב טריבונלסקי בפולין, ובעת פלישת הנאצים לפולין בשנת 1939 משפחתה ברחה מזרחה. כששבו לעיר, נאלצה המשפחה לעבור לגור בגטו הראשון שהוקם בפולין, בתנאי צפיפות וחוסר היגיינה. בעדותה המזעזעת היא מספרת: "לקח לנו כמה ימים להגיע למחנה ברכבת. הדבר הראשון שהם עשו היה לקחת הכל מאיתנו. היינו צריכים להתפשט והבגדים נלקחו מאיתנו. גילחו את שערותינו ונתנו לנו מדי פסים. הנאצים הפשיטו מאיתנו את הזהות שלנו וכולנו נראינו אותו הדבר. זה היה אחד הרגעים הכי קשים שאני זוכרת".

הוריה החליטו לשלוח אותה ואת בת דודתה לעיר הפולנית צ'נסטוחובה כדי שיתחזו לנוצריות וימתינו בה עד לסיום השילוחים. כששבה בסופו של דבר לפיוטרקוב טריבונלסקי, פגשה באביה שחיכה לה בעליית גג של טחנת קמח. אלא שגורל משפחתה היה טרגי. אמה ואחותה נרצחו, מאלה הופרדה מאביה ואחיה ויחד עם בת דודתה, אן, נשלחה למחנה הריכוז ראוונסבריק, ומשם כאמור הועברה לברגן בלזן כשהיא רק בת 14.

"אני חייבת להודות שזה קשה מאוד לבקר במקומות שבהם התרחש כל כך הרבה סבל ורשע שאי אפשר לתאר אותו", היא אומרת כשאנו שואלים עד כמה קשה לה לשוב פיזית למקומות שבהם חיו ונרצחו יהודים, "אבל אני יכולה להבין שאנשים רוצים לראות בעיניים כדי לנסות להבין את מה שקרה".

בכל שנה משתתפים במצעד עשרות שורדים מכל העולם, והשנה יצעדו פחות מעשרה. איך את מרגישה לגבי העובדה ששורדים רבים כבר לא יכולים לצעוד?
"זה כואב לי ומצער אותי. אני יודעת כמה כוחות נדרשים בשביל המסעות האלה בפולין, ואני שמחה שאני עוד יכולה לעשות את זה, לספר את הסיפור שלי לדורות הבאים ולהנציח את בני משפחתי, את החברים שלי, את הקהילה שלי".

האם את מרגישה שדור השורדים יכול להעביר את לפיד זיכרון השואה לדורות הבאים? האם יש לך ביטחון שהם יצליחו להסביר ולספר מה קרה שם?
"אין לי שום ספק שלפיד הזיכרון יעבור בהצלחה. מהמפגשים הרבים שאני מקיימת עם בני הדור השלישי, אני מאוד מתרשמת מהם. יחד עם זאת, אם נהיה ריאליים, אני חושבת שאין תחליף לשורדים, לעדים החיים".

לחנך בכל דרך

מי שלא תצעד השנה במצעד החיים בשל מתכונתו המצומצמת היא אווה פרלמן, 90, שורדת שואה המתגוררת בלוס אנג'לס. פרלמן השתתפה בתשעה מצעדי חיים, שהאחרון בהם התקיים לפני פרוץ המגיפה בשנת 2019. עבורה, מצעד החיים הוא הדבר המשמעותי ביותר שעשתה בחייה. "מאוד רציתי לצעוד במצעד בפעם העשירית", היא מספרת. "זה חשוב עבורי ואני ממש מקווה שאוכל לחזור לצעוד בעתיד לפחות עוד פעם אחת".

בשיחה איתנו היא נזכרה בפעם הראשונה שבה הגיעה לאושוויץ במסגרת המצעד, שם ראתה את מפת הרכבות שהגיעו למחנה מרחבי אירופה. "ראיתי את שם העיר הקרובה אליי שבה התחבאתי, ליון, ונזכרתי בימים שלי במסתור. הגורל שלנו היה להינצל. אם היו מגלים אותנו והיינו נתפסים על ידי הנאצים, לא הייתי נשארת בחיים".