ביום שלמחרת הפיגוע באלעד התייצב ראש העיר ישראל פרוש בבתי הנרצחים. העיר הייתה כמרקחה, ארגון הלוויות היה בעיצומו, ההכנות לשבת החלו, תושבים מבועתים התמזגו עם חיילים, שוטרים ואנשי שב"כ, אבל פרוש מצא את הזמן לנסות לדובב את היתומים. “רציתי לחזק את הילד בן ה־7 שראה את אבא שלו נרצח מול עיניו", הוא מסביר בפשטות, “אבל הילד לא רצה לדבר איתי. מיד אחרי הפיגוע הוא דיבר עם הפסיכולוגים, סיפק 20 גרסאות לזוועה שראה, הלך לישון לכמה שעות, התעורר וננעל.
אז ישבתי מולו וחיכיתי בסבלנות. תוך כדי המתנה הייתי צריך לשחרר את הגופות מאבו כביר, לארגן מסע הלוויה של אלפי אנשים ולהתנהל מול המשטרה והתקשורת, אבל הקדוש ברוך הוא נתן לי את הכוח להתרכז במשפחות של הקורבנות. פתאום הילד זרק לי שאבא שלו הבטיח לקנות ג'יפ האמר ולקחת את המשפחה לטיולים ביערות ובנחלים הסובבים את אלעד. ‘עכשיו', הוא אמר לי, ‘כשאבא שלי בשמיים, לפחות הייתי רוצה ג'יפ כזה לעצמי'. אמרתי לילד, 'אם אתה מבטיח להגיד קדיש על אבא שלך, אני אקנה לך ג'יפ חשמלי קטן'. ומאז הוא נהיה החבר הכי טוב שלי".
שבועיים חלפו מאז הפיגוע הנורא באלעד, וראש העיר עדיין מלווה את היתומים. הלשכה הקטנה בבניין העירייה צפופה ומיוזעת, תופרת רקמה אנושית שלווה שהופרה באחת, אבל פרוש עוקף את הצרכים הדחופים ומלווה את ילדי הקורבנות. הוא ממעט לשאול, ובעיקר מקשיב. באמצע השבעה לקח אותם לטיול כדי “לאוורר את הרגשות". נתן להם את המספר האישי שלו, שיתקשרו אליו גם באמצע הלילה. “אף אחד לא באמת יודע מה עובר עליהם בתוך הנפש פנימה", הוא אומר.
“כי לא נתפס בכלל מה שהם ראו מול העיניים. צריך נסים כדי שהם יתאוששו מזה. אחד הפצועים קיבל חמש מכות גרזן לנגד עיני ילדיו, וכשלקחתי אותם לטיול, הם לא היו מוכנים לעזוב לי את היד אפילו לשנייה. נבהלו מכל רעש, מכל צל, מכל סירנה. בגלל שהם ביחד, ולכולם אותו אסון, הם נפתחים ומדברים על האבות שלהם. ילד אחד אמר שאבא שלו היה לומד בכולל חצי יום ומבלה איתם את חצי היום השני. הוא היה אומר להם: ‘הזמן שלי הוא חצי לאלוקים וחצי למשפחה'.
ילד אחר סיפר שאבא שלו הלך לשמוע שיעור תורה ונהרג בדרך, ושהתחיל להשתתף בשיעורי התורה האלה כמה שבועות לפני הפיגוע ובכל לילה היה חוזר ומספר לילדים מה שמע בשיעור. במפגשים האלה אתה מבין כמה הילדים היו קשורים לאבות שלהם, כמה הם חיים אותם דרך הסיפורים. אחד מהם הציע לארגן משמרות תהילים לעילוי נשמת אבא שלו. אז נסענו לחנות ממתקים גדולה, פתחנו שקיות ומילאנו אותן בשוקולד כדי לחלק למי שישתתף במשמרות".
לילדה אחת קנה פרוש בית בובות. לילדה אחרת שלא הפסיקה לבכות אמר שזו מצווה להתאבל. הוא לא רהוט במיוחד, והגישה שלו לרוב ישירה ומחוספסת, אבל עם האלמנות והילדים הוא מנהל דו־שיח ברגישות נדירה.
“קיבלתי את אלעד עם המון גירעונות וחשב מלווה", הוא אומר, “היה צריך לבנות מאות כיתות לימוד, להשקיע בתרבות, בתחבורה, להעביר תקציבים של עשרות מיליונים, אז מיניתי מנהל אגף לכל דבר, לניקיון, לרווחה, לחינוך, אבל לגבי האלמנות והיתומים הרגשתי שזה הייעוד שלי ושאני לא צריך בשביל זה מנהל אגף. יש הרבה משפחות עם אתגרים מורכבים באלעד, וכשמינו אותי לראש העיר, לקחתי על עצמי לטפל ביתומים במיוחד".
למה דווקא בהם?
“כי התורה כותבת, ‘והיה כי יצעקו אלי'. הצעקה שלהם היא נוראה ואיומה בעיניי. כשבעל ואישה מתגרשים, שני ההורים בדרך כלל בתמונה, אבל כשילד מאבד אבא או אמא, זה כאילו לקחו לו איבר מהגוף, אי אפשר להתרפא מזה. הרבי מצאנז מינה פעם את הבן שלו להיות רב בפולין. אחרי שנה הוא בא לבקר אותו ושאל, ‘מה אתה עושה לטובת העיר שלך?', אז הבן אמר, ‘אבא, אני נותן שיעורי תורה'.
"אמר לו, ‘בשביל זה יש מגידי שיעורים'. אמר הבן, ‘אני מסדר את המקוואות', אמר לו, ‘בשביל זה יש בלנים'. אמר הבן, ‘אני נותן צדקה בסתר', אמר לו, ‘בשביל זה יש גבאי צדקה'. אמר לו, ‘אני עוזר לשלום בית', אמר לו, ‘בשביל זה יש עסקנים'. אז הבן התחיל לבכות. שאל, ‘אבא, מה אני צריך לעשות כדי שתהיה מרוצה?', השיב לו האדמו"ר, ‘כאבא שלך אני מציע שתעשה את מה שאף אחד כבר לא יכול לעשות, להיות אבא ליתומי העיר'".
אלעד שאחרי הפיגוע היא עיר בטראומה. המבט הראשון מתעתע: כיכרות פורחות, חצרות מטופחות, שטחים ציבוריים ירוקים. בתים חדשים לצד ישנים, מרפסות מרווחות נושקות לחצרות צפופות, עגלות ילדים ריקות, עצים נישאים מטילים צל ושלט גדול מתריס בכניסה הראשית: “בנט אשם".
אבל כשמעמיקים אל העיר בשעת צהריים חמה, מגלים רחובות ריקים מאדם, קולות מהוסים ועוברי אורח ספורים שבודקים מאחורי הכתף. הרעשים השמחים שפקדו את העיר בימים כתיקונם התפוגגו אל מאחורי הדלתות המוגפות, והעיר ברוכת המשפחות והילדים שקטה ומכונסת. דממה לא טבעית הקפיאה גם את גני השעשועים ואת תלמודי התורה הרבים הפזורים בעיר. מאז הפיגוע הילדים מגיעים לשם מלווים בהוריהם, גם הגדולים שבהם מפחדים ללכת לבד.
אלעד עיר מורכבת. המדד החברתי־כלכלי שלה עומד על 2 (1 הוא הנמוך ביותר). קצב גידול האוכלוסייה בעיר הוא מהגבוהים בארץ. הרבה בעלי תשובה ודתיים לאומיים לצד משפחות חרדיות שראו באלעד אלטרנטיבה בת השגה לבני ברק הענייה והצפופה. התושבים באלעד עובדים קשה, וחלקם משתכרים מעט ומנהלים אורח חיים דל אך שמח בחלקו. הקשיים מרובים, אבל יש במקום הזה קהילה חברתית חזקה. כולם מכירים את כולם. כולם עוזרים לכולם.
העיר נושקת לאזורי טבע מרהיבים. יער קולה מצפון, יער נחשונים מדרום, ובתווך אמפי פארק מרהיב ורחב ידיים. הרבה מאמץ וזיעה הושקעו בו כדי לחבר את הנוער הנושר אל תושבי העיר. לשם כך הקים פרוש גן חיות וחוות סוסים שצעירים המתמודדים עם קשיים מפעילים לרווחת התושבים. בימים כתיקונם שומע הפארק הזה מצהלות ילדים ומשפחות.
כמעט לא הייתה בו פיסת דשא ריקה. מאז הפך לאחת מזירות הרצח בפיגוע, מקננת בו שממה. ילד וילדה חוצים אותו בהיסוס. משפחה אמיצה מתיישבת, ומיד חוזרת בה, מתנערת וקמה. על האדמה סימנים עגומים ממסע ההרג שהתחולל במקום הזה: רצועת תיחום שטח קרועה עם הכיתוב משטרה, שברי זכוכיות וכפפות שהושלכו בחיפזון.
המחבלים עבדו באלעד בלא היתר. הם היו עובדי כפיים והיטיבו להכיר את השימוש בגרזינים וסכינים. במוצאי יום העצמאות, בשעות הערב, שני המחבלים, אסעד אל־ריפאעי וסובחי אבו שקיר, פלסטינים מהכפר רומאנה שבאזור ג'נין, הגיעו לרחוב אבן גבירול באלעד. תחילה רצחו את אורן בן יפתח, הנהג שהסיע אותם אל העיר, ולאחר מכן המתינו ברכבו עד רדת החשיכה. אז ירדו במדרגות לעבר הפארק ותקפו בו עוברי אורח. שניים נרצחו מיד: בועז גול ויונתן חבקוק, שהתעמת עם המחבלים טרם הירצחו.
המחבלים ניסו להיכנס לתחומי לונה פארק קטן שבאותה עת שהו בו עשרות משפחות וילדיהן. השומר מנע את כניסתם וניסה לבצע ירי, אך המחבלים פצעו אותו באורח קשה ונמלטו אל היער. בדרכם ניפצו חלון של כלי רכב, אך הנהגת שהייתה בו פתחה בנסיעה והצליחה להימלט. אחר כך ניסו להשתלט על כלי רכב אחר כדי להימלט בו, אך הנהג השליך עליהם את ארוחתו החמה, הם מעדו ונמלטו אל היער כשהם מותירים מאחוריהם שלושה הרוגים וארבעה פצועים, שלושה מהם במצב קשה.
באותה העת ראש העיר פרוש כלל לא היה באלעד. הוא השתתף בהלוויה של ידידו הקרוב שלום פישר ז"ל, איש חסד ידוע בציבור החרדי. בדרכו חזרה עצר את הרכב בין ירושלים לאלעד ויצא אל חלקת ירק קטנה. “השארתי את הטלפון באוטו ונחתי קצת מהתשישות", הוא נזכר. “אחרי עשר דקות חזרתי לאוטו וראיתי על הצג 99 שיחות שלא נענו. המנכ"ל עדכן שהיה פיגוע רצחני באלעד. טסתי כמו משוגע לעיר. באמצע הכביש הראשי התחיל להיווצר פקק גדול, אז השארתי את הרכב בצד הכביש ורצתי לזירה ברגל. וכשהגעתי חשכו עיניי: הגופות עוד היו מוטלות, חובשים טיפלו בפצועים, וילדים ומשפחות עמדו במרפסות סביב הפארק ויכלו לצפות בנעשה".
מה עשית?
“דבר ראשון תפסתי אמבולנס אחד, לקחתי את הרמקול שלו וצרחתי, ממש צרחתי למשפחות ולהורים ‘תכניסו את הילדים לבתים ותסגרו את התריסים והווילונות, שהילדים לא יראו את המראות הקשים'. ואחר כך המשכתי לצעוק לעשרות האנשים שכבר התאספו בזירה, חלק מהם מטפלים וחלק סקרנים, וצעקתי גם אליהם: ‘אף אחד לא מצלם ולא מתעד ולא מוציא חס וחלילה תמונות החוצה', וברוך השם הם שמעו בקולי כי המראות היו ללא נשוא".
מה עשו הנשים והילדים כשהמחבלים תקפו?
“הילדים סיפרו שהמחבלים אמרו להם לזוז. הם חיפשו את הגברים ולא פגעו בנשים ובילדים. זה לא אומר שבגלל זה הם פחות מפלצות".
מיד לאחר מכן יצר פרוש קשר עם המשטרה ופיקוד העורף: “לא זזתי בלעדיהם. כשהגעתי לעיר לפני שמונה שנים, היכולת של אלעד להתמודד עם מצבי משבר הייתה חלשה ביותר, ואני למדתי מהניסיון ששיתוף פעולה עם הגורמים המוסמכים מביא רק טוב לכל הצדדים. אז אנחנו עובדים עם המשטרה ופיקוד העורף ביחד בצורה מקצועית מאוד, הם היו שותפים נאמנים שלנו גם בקורונה, ומיד אחרי הפיגוע ידעתי שאני יכול לסמוך עליהם".
ולמרות זאת פרוש לא עזב את הזירה עד שפינו את אחרון הפצועים ואת גופות ההרוגים: “מהשטח שלחתי את העובדים הסוציאליים והפסיכולוגים לבתים של ההרוגים והפצועים. במהלך ניהול זירת האירוע ידענו בוודאות שיש הרוג מלוד. הרמתי טלפון לראש העיר יאיר רביבו ובישרתי לו, והוא לקח את זה מאוד קשה. אחר כך הודעתי לראש העיר ביתר עילית מאיר רובינשטיין על הפצוע קשה מהעיר שלו, ועם שתי האלמנות מאלעד דיברתי בתחילה בטלפון.
הן ידעו שהבעלים שלהן נפצעו. האחת ידעה כי הבן שלה היה בפארק, והשנייה לא ידעה על הפיגוע, אבל ההרוג נעלם והמשפחה לא ידעה איפה הוא. כשהתקשרתי אליהן, הן הבינו מיד. נתתי להן את מספר הטלפון שלי ואמרתי שכל מה שהן צריכות שיפנו אליי ישירות. אחת מהן שאלה, האם זה הגרוע מכל? ואמרתי לה כן. אז היא ביקשה שבעלה ייקבר במקום מסוים ושלא ייגעו בצורה לא נכונה בגופה. אמרתי לה, ‘מידי תבקשנה', והצמדתי לנפטר איש חברה קדישא, וכל 20 דקות התקשרתי לעדכן.
אצל האלמנה השנייה היה קשה יותר. שלחנו לשם עובדים סוציאליים ומתנדבים, והיא לא הסכימה להכניס אותם הביתה. הרמתי טלפון לאחד מאנשי החסד בבני ברק שמכיר את המשפחה וביקשתי שייגש לשם וידבר עם האלמנה והילדים. למחרת הגעתי בעצמי וזה היה נורא. ילדי אחד הפצועים ידעו לספר שאבא שלהם ישב על ספסל ואמר תהילים והם שיחקו בפארק.
פתאום הגיעו המחבלים והתחילו לתת לאבא שלהם מכות גרזן בראש. הבת הקטנה, בקושי בת 8, ברחה הביתה בכוחות עצמה, ושני הבנים הגדולים יותר נשארו והתחילו לצעוק כי רצו להציל את האבא. מישהו לקח אותם הביתה, ומישהו אחר אסף את אחותם התינוקת שנותרה בפארק. ילד אחר, בן של אחד ההרוגים, אמור לחגוג בר מצווה בעוד כחודש. אני מסתכל עליהם והלב שלי נחמץ. הם מרוסקים לגמרי".
האתגר הדחוף הראשון היה להספיק לקבור את ההרוגים לפני כניסת השבת. “הייתי צריך לדאוג שהישיבות לא ישחררו את הבחורים ושאנשי המקצוע יגיעו לכל המשפחות", נזכר פרוש. “המחבלים עוד היו בשטח ותוך כדי כך נגמרת הסוללה בטלפון, ואמא שלי מתקשרת מירושלים, ואשתי מתקשרת מהבית שהילדים הקטנים מבוהלים, והילדים גדולים יותר מתקשרים מהישיבה ואני צריך לטפל בהם ובזירה ובעיר.
"השאלה הדחופה השנייה הייתה לגבי הלימודים למחרת. כל ליל חמישי התלבטתי מה עושים עם זה. כבר היה חופש ביום העצמאות, העיר עברה זעזוע עמוק, אלפי ילדים שמעו וראו, ואמרתי לעצמי שאם הם יעברו גם את יום השישי והשבת בבית בלי ליווי של אנשי מקצוע, זה יהיה אסון להם ולעיר כולה. אז הרמתי טלפון למפכ"ל המשטרה קובי שבתאי, שאני מאוד מעריך את שיקול דעתו, והתייעצתי איתו מה לעשות.
"המפכ"ל אמר לי, ‘ישראל, מצאנו דם על הגדר של נחשונים, כך שכנראה המחבלים לא נמצאים בתוך העיר. הם אומנם לא עזבו את האזור כי אנחנו מכתרים אותו, אבל אני במקומך הייתי פותח את מוסדות החינוך ונותן לתלמידים ולתלמידות תמיכה מקצועית מסודרת לפני כניסת השבת'. כל האחרים אמרו בדיוק ההפך, להשאיר את הילדים בבית, אבל אני הקשבתי למפכ"ל ובניגוד לדעת הרוב קיבלתי החלטה שאני פותח את מוסדות הלימוד. בדיעבד הסתבר שזו הייתה ההחלטה הנכונה".
איך אתה באופן אישי התמודדת עם המראות?
“העדפתי לרחף מעל מה שקרה ולהשאיר את ההבנה לאחר כך. עד ערב שבת לא עצמתי עין ולא חזרתי הביתה. אני זוכר את עצמי מגיע בערב שבת למקווה, ומשם הביתה שעה לפני כניסת השבת, מכין את הנרות ולוקח את שני הילדים הקטנים לבית הכנסת. לא זוכר מה היה בבית הכנסת. לא זוכר גם את סעודת השבת. בלילה לא ישנתי למרות שהייתי מותש נפשית. בשבת בבוקר שוב תפילה, סעודת שבת, נכנס למיטה לנוח ודפיקות בדלת. המשטרה מודיעה שמצאו תעלות ניקוז וייתכן שיש שם עקבות שמעידות שהמחבלים ברחו דרכן.
"שלחתי את השוטרים לסגן שלי, אברהם שטרן, שתפקד בצורה נפלאה בזירת הפיגוע, וביחד הם הלכו למנהל הלשכה ועברו על התשתיות עם נציגי הצבא ובדקו מה שצריך לבדוק ושללו מה שצריך לשלול. וכך קרה שבשבת בצהריים תושבי אלעד המעטים שהעזו לצאת לרחובות ראו מחזה יוצא דופן: חיילים משתחלים החוצה מתעלות הניקוז".
ולמחרת בשעות הבוקר תפסו את המחבלים. השניים הסתתרו במטע האבוקדו, מטרים ספורים מקיבוץ נחשונים וכקילומטר מאלעד. נשמת לרווחה?
“הוצאתי מיד הודעה לתושבים שהמחבלים נתפסו ושאפשר לחזור לשגרה. ואחר כך נפגשתי עם הלוחמים שתפסו את המחבלים בשטח. החיילים אמרו לי, ‘יש לך תושבים נפלאים, כל הזמן עטפו אותנו עם אוכל ומילות תודה. אפילו אמרו תהילים לשלומנו'. באותו רגע הבנתי שהעיר אלעד, על 50 אלף תושביה, יודעת גם להתמודד וגם להכיר תודה".
בימי שגרה, בטח בימים מיוחדים, אין רגע דל בלשכת ראש העיר. המקום קטן, אבל האנשים רבים. מזכירות, עסקנים, עוזרים ותושבים מסתובבים שם בערבוביה לא נגמרת, ועל כל הבלגן האנושי הזה מנצח פרוש בתנופה קולנית ובכל ממדי גודלו. יש המכנים אותו “השריף של אלעד". הוא נשוי למלכה, אב לשבעה ילדים, בנו הבכור של ח"כ מאיר פרוש, נכדו של חבר אגודת ישראל מנחם פרוש ונצר ליהושע יוסף ריבלין, שבנה את הבתים הראשונים מחוץ לחומות ירושלים ונרצח על משמרתו.
פרוש למד בישיבת סלבודקה בבני ברק, ושלא כמקובל במגזר החרדי, שירת ביחידה לזיהוי חללים וביחידת קצין העיר. לאחר מכן למד בכולל ובמקביל הקים את עמותת חיים לנפש, המסייעת לנוער נושר, אסירים וחולים במחלות סופניות.
“אני נצר למשפחת עסקנים בת שבעה דורות", הוא אומר. “הפרוש הראשון הסתגר בבית הכנסת וצם משבת לשבת, ולכן המשפחה שלו הפכה את שמה מפלדמן לפרוש. הבנים שלו היו עסקנים שאחראים על הגמ"חים. הם הקימו שכונות בירושלים והיו סגני ראשי ערים וחברי כנסת. אבא וסבא שלי היו למעלה מ־30 שנה חברי כנסת וסגני ראשי העיר ירושלים וסבא רבא מצד אמא שלי היה ממקימי העיר בני ברק וחבר עירייה. הצד השווה בשניהם שהיו נאמנים לגדולי ישראל. גם התפקיד שלי הוא להיות עסקן.
"לפני שהפכתי לראש עיריית אלעד הייתי מסתובב בבתי כלא ובבתי חולים כדי לשמח אסירים וחולי נפש וארגנתי אירועים לחולי סרטן. אבא שלי רצה שהילדים שלו ילמדו תורה, ולכן אני זוכר את עצמי בתור ילד גם לומד וגם עסקן. עד היום יש בי משיכה גדולה מאוד ללכת ללמוד. אבל יכול להיות שהראש שלי לא בנוי לזה, יכול להיות שאין לי את שלוות הנפש שהלימוד דורש.
"אחרי החתונה למדתי בכולל ולמדתי טוב, ואז חבר שלי התגרש ונפל לסמים והתאשפז בכפר שאול והייתי מגיע אליו בכל ערב ומגייס חברים נוספים לעזור לו. החבורה התרחבה ועזרה לאנשים נוספים, ואז האדמו"ר מבויאן שלח אותי לעזור גם לחולי סרטן. אני חושב שבשלב הזה, במלחמה שניהלתי בתוכי בין לימוד התורה לעסקנות, העסקנות ניצחה".
זה לא ציער את המשפחה שלך?
“במשפחה שלנו מספרים על הרב פרוש, ממקימי החינוך החרדי העצמאי, שנסע לחו"ל לאסוף כספים עבור המוסדות, ויום אחד התקשר לאבא שלו ובכה שאין לו כוח יותר. הוא אמר ‘אני מוצא את עצמי ישן בתחנות אוטובוס עם הומלסים ועבריינים'. אז אבא שלו אמר לו, ‘אם תחזור לישראל, אולי תישן יותר טוב בלילה, אבל אם תישאר על משמרתך, אחרי 120 שנה תישן מצוין'".
היית רוצה שהילדים שלך ילכו בדרכך?
“ממש לא. אני מתפלל בכל יום שהילדים שלי יישבו בכולל, יהגו בתורה ויהפכו לתלמידי חכמים. אני אשמח אם הם לא יהיו ממשיכי דרכי ויבחרו בלימוד. רק אם הם לא יצליחו להמשיך בלימוד, והבחירה שלהם תהיה בין אנשי עסקים לעסקנים, אעדיף שיהיו עסקנים".
איך הגעת לעיריית אלעד?
“כמה שנים אחרי שהתחתנתי פרצה שביתה במדינה ואנשים שנתקעו בלי דרכונים ובלי הקצבאות של הביטוח הלאומי פנו אליי וביקשו שאעזור להם. באותה תקופה למדתי בכולל, ובין סדרי הלימוד של הבוקר ואחר הצהריים הגעתי למשרדי אגודת ישראל והפכתי עולמות כדי להשיג את המסמכים והקצבאות לאנשים. סבא שלי ז"ל ראה את הפעילות ואת התוצאות, ויום אחד קרא לי ואמר, ‘אני ממנה אותך למנכ"ל אגודת ישראל'. ומשם הכל היסטוריה".
ההיסטוריה של פרוש כללה מעבר מירושלים לאלעד עם משפחתו, שם נבחר לכהן כסגן ראש העיר החרדית. ב־2013 התמודד על כהונת ראשות העיר מול מועמד סיעת ש"ס צוריאל קריספל, גבר עליו והפך לראש העיר. ב־2018 שוב ניצח בבחירות והמשיך לקדנציה נוספת. כהונתו מתאפיינת במגע אישי עם התושבים ובמאבקים על שטחי בנייה להרחבת העיר. פרוש אינו חסיד של מסמכים, נאומים ומכרזים. הוא פועל מהבטן, בשטח, וזוכה לאמון ולחיבת התושבים.
“אני לא חושב את עצמי כראש עיר, אני חושב שאני אח לכל אזרח", הוא אומר. “העיר אלעד לא דומה לירושלים, יש בה הרבה מאוד בעלי תשובה, משפחות ברוכות ילדים, קשיים ואתגרים עם נוער מתמודד. אז בהתחלה היה לי קשה, אבל עם הזמן למדתי שזו השליחות שלי, ואני באמת אוהב את העיר. גם אם יציעו לי מקום גדול יותר עם אוכלוסייה שהרקע הסוציו־אקונומי שלה גבוה, יהיה לי קשה מאוד לעזוב את החיבור שנוצר ביני לבין התושבים".
למה דווקא בעיר הזו יש כל כך הרבה נוער מתמודד?
“כי הייתה בעיר מכה קשה של סמים ובלגן, וצעירים נמשכו לזה. תקופה מסוימת היו פה כלבי אמסטף ופיטבול ורועה גרמני, נערים היו משסים אותם ואנשים פחדו ללכת ברחובות. באותו זמן מפכ"ל המשטרה הנוכחי קובי שבתאי היה מפקד המרחב באלעד ונוצר בינינו קשר מאוד טוב. באתי אליו עם מנהל אגף הנוער באלעד וחשבנו על רעיונות ופתרונות. יום אחד המשטרה, בליווי העירייה, החרימו את הכלבים ונהיה בלגן עוד יותר גדול עם הנוער.
"אז הזמנתי את הצעירים אליי למנגל, ישבתי איתם מול המדורה ודיברנו, והבנתי מהם שדווקא נערים מתמודדים צריכים בעלי חיים לידם. ולכן החלטנו להקים גן חיות שיהיה חינם לכל ילדי העיר ויהיו בו גמלים, עזים, חוטמנים, איילים ותוכים, והנוער המתמודד יפעיל את הגן. זה חיבר אותם לשאר המשפחות שראו את הצדדים היפים של הילדים האלה.
"אחר כך גילינו שיש הרבה מאוד ילדים שיוצאים מהעיר לטיפול רגשי עם סוסים. אמרנו, למה הם צריכים לנסוע כל כך רחוק אם אפשר לארגן להם חוות סוסים בבית? וקיבלנו החלטה שמקימים חוות סוסים ליד גן החיות, וגם אותה הנוער המתמודד מפעיל ומנהל. יש לי מנהלי אגפים לכל נושא בעיר, אבל את גן החיות ואת חוות הסוסים אני מלווה אישית, כי אני חושב שלזה התכוון הרבי מצאנז כשאמר לבן שלו איך לעזור לתושבי העיר".
חבר מועצת העיר יניב בדלוב סיפר שכבר לפני כחודש התריע על המצב הביטחוני ודרש מכם להציב שומרים חמושים בכניסה לאלעד, ואתה התעלמת ממכתביו. בהמשך, לטענתו, החליט לשמור בעצמו בכניסה לעיר ונעצר על ידי המשטרה
“אלעד נמצאת בתוך הכפר הירוק בדיוק כמו שהם, ראש העין וכפר סבא. צריך להבין שגם ראש העין ופתח תקווה וכפר סבא לא סגורות הרמטית עם שומרים בכניסה. אנחנו לא יכולים להפוך להתיישבות אם אנחנו במרכז הארץ. לפני עשור מדינת ישראל החליטה שאלעד מספיק רחוקה מהקו והיא לא צריכה גדר הפרדה או שמירה בשערים.
"לאחר שנבחרתי לראשות העיר, רציתי בעצמי לפרק את גדר המערכת, כי יש לנו יערות כל כך יפים מחוץ לעיר ואלפי תושבים יצאו לשם ומטבע הדברים נוצרו פריצות רבות בגדר. אבל אז הרבנים אמרו שהעירוב מחייב את הגדר והציעו לפתוח בה שערים מסודרים שדרכם התושבים יוכלו לצאת אל הטבע. הגדר פתוחה באופן הזה קרוב לעשר שנים. הייתה תקופה ששומר עמד בכניסה לעיר והתושבים היו משלמים את אגרת השמירה, אבל הוא היה מבוגר והעביר את רוב זמנו בשינה מתוקה בתוך הבוטקה שלו.
"עמדת השמירה גם פקקה מאוד את הכניסה לעיר, כי במקום שתי כניסות, הכל התנקז לכניסה היחידה עם עמדת השמירה. שאלנו את התושבים במשאל אם הם מעדיפים לפתוח מחדש את הכניסה השנייה כדי להקל על הפקקים, והרוב המוחץ דרש לפתוח גם את הכניסה השנייה. כך עשינו, ואז אזרחים תבעו את העיר על אגרת שמירה שלא ממש עוזרת אם יש עוד כניסה לעיר ללא שמירה. לכן, בהתייעצות עם תושבי העיר, הקמנו שיטור עירוני של שבעה פקחים, 12 שוטרים, שש ניידות ואופנוען שמפטרלים בעיר ושומרים על הביטחון במקום שומר שישן בכניסה".
אבל ברגע האמת, כל המערך הגדול הזה לא יכול לעצור פיגוע
“אנחנו לא צבא, אנחנו לא אמורים לעצור מחבלים. בעצמי שלחתי עשרות ומאות בקשות לביטחון מוגבר, אבל לא בגלל אירועי פח"ע ומחבלים אלא כי יש פה שטח אש שילדים נפגעו בו מפגזים ונפלים. משרד הביטחון הבין את הבעיה ושלח לי טיוטה לוויתור על שטח האש כדי שאלעד תבנה עליו דירות, אבל אז הירוקים עצרו אותנו.
"אם המדינה אומרת לי שאני לא צריך שמירה כי אני עיר ככל הערים, איך אני יכול לקחת אחריות ולסגור את אלעד בגדרות באופן הרמטי כשאלפי תושבים רוצים לצאת לטייל, ואיך אני יכול לחסום את כביש 6 וכביש 444 עם שומר? האזור שלנו הוא לא לול יונים, זה מקום עם תושבים שלא רוצים לשלם אגרת שמירה ולא רוצים לעמוד שעות בפקקים, ולא רק הם, אם אני שם שומר בכניסה, אני מכביד על צירי נסיעה מרכזיים ש־5% בלבד מהנוסעים בהם הם תושבי אלעד".
אז מה הפתרון?
“גדר היקפית שתגן על היישוב גם מפני פריצות. לא גדר הרמטית שתיקח את התפקיד של הצבא. אוי ואבוי אם העירייה תהיה זו שצריכה לעצור מחבלים".
הפארק באלעד, בבת עינו של פרוש, על חוות הסוסים וגן החיות ומתקני השעשועים שבו, שומם עכשיו. סמל עגום לצבת התדהמה והפחד האוחזת בעיר השלווה בדרך כלל. באלעד נכספים להמולת היומיום העליזה שגדשה את המקום הירוק הזה טרם הפיגוע. הכל חוץ מהשקט הלא טבעי שהשתלט עליו. המטרה המרכזית של ראש העיר הצעיר ועוזריו היא להחזיר את המשפחות. ילדים על נדנדות ומשפחות צוהלות מול כלובי החוטמנים תהיה תמונת הניצחון האידיאלית. “בסוף הזמן הוא הרופא הטוב ביותר", פוסק פרוש ואין לדעת אם זו תובנה או משאלת לב.
איך המשפחה שלך מתמודדת?
“זה לא פשוט לאף אחד וגם לא למשפחה שלי. אני מדבר עם הילדים במהלך היום ודרכם אני מבין את הקושי שהעיר כולה חווה. אם ילד מגיע אליי בלילה למיטה ואומר שהוא מפחד ללכת לבד לשירותים, אני מבין שזה המצב של רוב ילדי העיר. הדברים משתפרים לאט־לאט, אבל אני עדיין מדבר עם הילדים שלי כמה פעמים ביום בטלפון, ולמרות שהם ישנים כבר יותר טוב בלילה, חלק מהם עדיין מפחדים לצאת למרפסת. בבקרים הראשונים ליוויתי אותם לתלמוד התורה.
"הם לא היו מוכנים לצאת מהבית לבד. היום הם כבר לא צריכים שאני אסיע אותם והולכים עם החברים ללימודים לבד. אני חושב שהשעה שבה תפסו את המחבלים עזרה לכולם לשחרר קצת את הפחד. אם היו הורגים אותם מיד, יכול להיות שהיה לוקח יותר זמן לעבד את הטראומה. בגלל שכל העיר חיכתה בנשימה עצורה לתפיסת המחבלים, ברגע שתפסו אותם זה נתן לגיטימציה לתחושה שהנה המעגל נסגר והסיפור הסתיים. מחשבות כאלה עוזרות לילדים ולתושבים לחזור לשגרה.
"אבל עוד יש הרבה כוחות ביטחון ברחובות, כי אנשים עדיין מחפשים את הנוכחות המוגברת. ויש טריגרים. אם עוברת סירנה ברחובות, הילדים נבהלים וגם המבוגרים מסתובבים לאחור. השבת הראשונה הייתה נוראה. שבת שקטה מאוד, עצובה מאוד. אנשים כמעט לא דיברו האחד עם השני, והמסוקים שחגו בשמיים הוסיפו את חלקם. מאז ועד היום הדברים מתחילים לשקוע.
"יש פה צוותים של פסיכולוגים ועובדים סוציאליים שעושים עבודת קודש. ערכנו גם ערבי הסברה בטלפון, הבאנו הרבה תמיכה גם לצוותים שנחשפו לפציעות ולמראות הקשים, יזמנו מפגש זום טלפוני למשפחות כדי לחזק אותן ולתת להן כלים מקצועיים כדי להמשיך הלאה. הזמן עושה את שלו ואני מקווה שמהר מאוד התושבים יחזרו לשגרה".
ואתה?
“אני מעדיף להיות בניוטרל, על אוטומט. יש לי מחשבות והבזקים של מה שראיתי בזירה. אני במצוקה כמו שאר התושבים. ראיתי דברים בחיים, אבל פה היה מדובר בתושבים שהכרתי, והפארק הוא חלק מהבית שלי. אני נמצא שם המון שעות. אני חושב לעצמי מה היה קורה אם לא הייתי עוצר בדרך מההלוויה לנוח לכמה דקות. הרי מטבע הדברים הייתי נוסע ישר אל הפארק, יוצא שם לדשא לנוח מהתשישות. הפארק הזה הוא מקום שהילדים שלי מסתובבים בו כל הזמן לבד. אז יש לי לילות מסויטים ופחד מהצל מאחוריי ולא אגיד שלא קשה לי, אבל אני מעדיף להדחיק עד שיעבור".
עלתה השאלה אם יש סיבה שהמחבלים הגיעו לערים החרדיות בני ברק ואלעד?
“אחד המחבלים השאיר מכתב התאבדות וכתב בו שהוא עושה את זה במסגרת מלחמת דת, בגלל הסיפור של הר הבית. בגלל שפגעו להם במקום קדוש, הם מחפשים לפגוע במקומות קדושים. הוא תכנן להגיע לבית הכנסת באלעד, אבל משהו השתבש לו בדרך, אז הוא הלך לכיוון היערות".
יכול להיות שהם חשבו שבערים חרדיות אין להרבה תושבים נשק להגנה עצמית?
“דווקא יש פה לא מעט נשק. יש באלעד כיתת כוננות, ובשבועות האחרונים היינו בשלב הקמה של עוד כיתת כוננות של לוחמים. באלעד הרבה אנשים משרתים בצבא וביחידות מסווגות. בשניות הראשונות הגיעו לזירה נציגי יחידות הביטחון עם מסיכות וקסקטים, לא יכולנו לדעת מי האנשים שמאחורי הפנים המכוסות, אבל חלקם היו תושבי אלעד.
"הגיע איש יחידה מסווגת, ישב לידינו, בדק את הנתונים בזירה והמשיך איתנו למוקד כדי להוציא את המצלמות שתיעדו את האזור. במוקד הוא הוריד את המסיכה והקסקט ופתאום ראינו שהוא תושב אלעד שמתפלל איתנו בבית כנסת. יש באלעד בעלי תשובה וחרדים שמשרתים גם במשטרה, ורוב המתנדבים של הצלה וזק"א ומד"א הם תושבי העיר".
דבר כזה מעלה שאלות של אמונה, למה זה קרה דווקא פה?
“לצערי, כמעט בכל עיר היה פיגוע. ועדיין, לאורך כל הזמן אמרתי בכנסים ובעצרות באלעד שיש בעיר שלנו הרבה תורה וחסד ולכן בעזרת השם לא יהיו בה פיגועים".
אז מה תאמר עכשיו?
“עכשיו אני אגיד, רצון השם היה שכך יהיה".