ילדיו של התובע במשפט אייכמן: "שמענו את הסיפורים האלה בלי מסננת, לא ידעו שהקשבנו"

תמי האוזנר־רוה זוכרת היטב את הערב שבו כינס אביה ישיבה משפחתית דרמטית בביתם הקטן. השנה הייתה 1960. זה עתה הטיל ראש הממשלה דוד בן־גוריון פצצה בכנסת כשהודיע כי "נתגלה על ידי שירותי הביטחון הישראלים אחד מגדולי הפושעים הנאצים, אדולף אייכמן, שכבר נמצא במעצר ויעמוד למשפט בישראל".

תפקיד התביעה הוטל על היועץ המשפטי לממשלה הטרי גדעון האוזנר, ואשתו וילדיו נקראו אל המטבח מיד לאחר הארוחה. "אבא אמר שיש לו משהו חשוב לספר, הודיע שנבחר לתפקיד הקטגור והסביר בלשון פשוטה מיהו אייכמן, ששימש כראש מחלקת היהודים בגסטפו והאחראי הראשי לביצוע תוכנית 'הפתרון הסופי' להשמדת היהודים", מספרת האוזנר־רוה. "לא היינו דור שני לשואה ולא ידענו עליה הרבה. הניצולים לא ממש דיברו, לא היו אז גוגל ואינטרנט, ואפילו הארכיונים לזכר השואה היו דלים ולא נגישים. אז לא באמת הבנו את כובד המשמעות של התפקיד שהוטל על הכתפיים של אבא. רק כשגדלנו והפכנו בעצמנו לעורכי דין הבנו לאיזה יכולות אדירות הוא נדרש כדי להציג בפני ישראל והעולם את הזוועות שבוצעו ביהודים במלחמת העולם השנייה כאשר האדריכל, היוזם והמבצע שלהם יושב על ספסל הנאשמים".

"אבא אמר לנו באותו ערב שהוא ייעדר הרבה מהבית ושהוא מבקש שנעזור לאמא", משחזר הבן עמוס. "הקשבנו לו ובכלל לא הבנו שהחיים שלנו עומדים להשתנות, אבל בפועל זה בדיוק מה שקרה. אבא וצוותי ההגנה עבדו מבוקר עד לילה כדי להתכונן למשפט, וחלק ניכר מעבודת ההכנה התקיים במלון 'השרון' בהרצליה, שהפך למשרד שאבא גם ישן בו. כך שמאב פעיל ומעורב הוא הפך לאבא עסוק, שפגש אותנו בעיקר בסופי שבוע כשבאנו לבקר אותו במלון. אני זוכר שראיתי שם גבר עם שיער לבן חלק. שאלתי אותו, מי אתה, והוא אמר, השם שלך הוא כמו השם שלי. רק אחרי שנים התברר לי שזה היה עמוס מנור, ראש השב"כ דאז".

בהמשך עברה העבודה אל הבית עצמו. תמי הייתה אז בת 14 ועמוס בן 11 בלבד, כשחלק מעדי התביעה, אודים מוצלים מאש, הגיעו לשם כדי שהאוזנר יוכל להכין אותם לעדות בבית המשפט. אחד אחד הם באו עם הצללים והזעקה החנוקה. השואה הזדחלה דרכם אל הבית פנימה, חדרה מהחרכים ובעד החלונות המוגפים וזעזעה את יושביו.

"בסלון היו דלתות הזזה עבות, ואנחנו עברנו כאילו במקרה ליד הדלת, וכשאיש לא שם לב היינו נצמדים אליה, רוצים לברוח אבל מרותקים מאימה אל מה שהעדים שחזרו מעבר למחיצה", מספרת תמי. "כשהדלת נפתחה, הייתי מנצלת את ההזדמנות כדי להגניב מבט ולראות את הפנים שמאחורי הקולות. כך ראיתי את רבקה יוסלבסקה, אישה צעירה שסיפרה לאבא איך נלקחה עם בתה הקטנה ליער שמחוץ לעיירה. כולם הצטוו להסתדר שם בשורה מול תעלה כשהם עירומים לחלוטין. איש האס־אס שאל אותה: 'במי לירות קודם, בך או בבתך?', ולפני שהספיקה לענות, חטף את ילדתה הקטנה, ירה בה והיא נפלה אל הבור. האם נורתה ונפלה בעקבותיה אבל לא מתה. בכוחותיה האחרונים נחלצה מערימת הגופות וטיפסה אל מחוץ לבור. עירומה ומכוסה בדם הסתתרה עד שהרוצחים עזבו את המקום ואיכר שעבר שם כיסה אותה בשמיכה והסתיר אותה בביתו עד תום המלחמה. האישה הזו, שעלתה לארץ והקימה משפחה חדשה, אמרה לאבא שלי בסלון שלנו: 'כשאני מספרת את הסיפור הזה, אפילו הילדים שלי לא מאמינים לי'. ואבא אמר לה: 'השופטים יאמינו לך'".

והייתה הניצולה מאושוויץ, שילדה תינוק במחנה ומנגלה החליט לבצע בה ניסוי: קשר בחוזקה את שדיה כדי שלא תוכל להיניק וביקש לדעת כמה זמן תינוק שזה עתה נולד יוכל להישאר בחיים ללא מזון. במשך שתי יממות, סיפרה האם בבכי להאוזנר, פילחו זעקותיו ובכיו של הילד את הצריף, עד שאחת האחיות היהודיות שלא יכלה לשאת את הזוועה הזריקה לו רעל שהשתיק אותו למוות. "שמענו את הסיפורים האלה בלי מסננת", אומר עמוס. "כי ההורים לא העלו בדעתם שאנחנו מקשיבים מאחורי הדלת".

איך זה השפיע עליכם?
"אני חושב שמספר הימים שנשארתי בבית ולא הלכתי לבית הספר היה שווה למספר הימים שיצאתי ללמוד. בכל הזדמנות נשארתי בבית, לא רק בגלל מחלה אלא בעיקר בגלל מצב רוח. הסיפורים כל כך השפיעו עליי שלא יכולתי להשתתף בשיעורים".

"ואני לא ישנתי בלילה", אומרת תמי. "לא הייתי מסוגלת להירדם. עד היום הסיפורים ההם משפיעים עליי. למשל כשאני נמצאת במקום עם קהל, כמו למשל היכל התרבות, אני מסתכלת על כמות האנשים שיושבת שם. יש כאלה שמחשבים כמה כרטיסים נמכרו, כמה מפיקי האירוע הרוויחו, אבל אני חושבת כמה זמן היה לוקח במחנות עד שכל האנשים האלה היו הופכים לעפר ואפר".

הילדות והבגרות בצל המשפט, כמו גם דמותו של עו"ד האוזנר שהפך עם השנים לחבר כנסת ולשר בלי תיק בממשלת רבין הראשונה, הפכו לאחרונה בידי ילדיו לספר "כשאייכמן נכנס אלינו הביתה - 'עימדי ניצבים כאן'" (ידיעות ספרים).

עו"ד תמי האוזנר־רוה, מומחית בנושאי הדרכה משפטית ותכנון ובנייה, סגנית היועץ המשפטי לממשלה לשעבר וכיום יו"ר דירקטוריון חדשות 12, הביאה בספר את תחושותיה של נערה ירושלמית המתבגרת בצל סיפורי הזוועה של השואה. אחיה, עו"ד עמוס האוזנר, חבר בית הדין העליון של ההסתדרות הציונות לשעבר, חבר הנהלת מכון משואה להנצחת זכר השואה ויו"ר המועצה הישראלית למניעת עישון, מנתח בספר סוגיות משפטיות וערכיות שעלו מהמשפט.

הרעיון לכתיבת הספר היה של עמוס, אבל העיתוי ללא ספק הושפע מסדרת המופת "אייכמן, ההקלטות האבודות" בהפקת מטרו גולדווין מאייר ובשיתוף התאגיד. הסדרה שעלתה לשידור לאחרונה מתמקדת בהקלטות האבודות של אדולף אייכמן מראיון שהעניק לעיתונאי הנאצי־הולנדי וילם זאסן, ומשמיעתן עולה בבירור שאייכמן לא היה בורג קטן, כפי שטען להגנתו במשפט, אלא אדריכל "הפתרון הסופי" המסור לתפקידו בצורה קנאית, מתפאר בהרג יהודים ומביע צער על ש"המלאכה" לא הושלמה.

עוד לפני המשפט השתוקק האוזנר לשים ידו על ההקלטות הללו ולא להסתפק בתמלילים שהופיעו בכתבה. גורמים שונים ברחבי העולם ניסו להשיגן עבורו אך ללא הצלחה. אייכמן עצמו התכחש לאמינות הדברים שעלו מהתמלילים וטען כי השקו ושיכרו אותו, והוא לא יודע בדיוק מה נכתב. "תביאו את הסלילים ונשמע", חזר ואמר בהתרסה, מתוך הבנה שהתביעה לא תוכל להשיגם. הסלילים אכן הוסתרו היטב, החליפו ידיים, הגיעו בשלב מסוים למשפחת אייכמן, נמכרו על ידיה לארכיון בשווייץ ומשם התגלגלו לגרמניה. רק לאחרונה, בחלוף 60 שנים, עלה בידי יוצרי הסדרה יריב מוזר וקובי סיט, לשים ידם עליהם. "עמוס אמר לי, סיפור ההקלטות האבודות שנמצאו בוער עכשיו, זה בדיוק הזמן לכתוב את הזיכרונות שלנו", מחייכת תמי. "אז הרמתי את הכפפה והתחלנו לכתוב".

ביחד?
"החלטנו שכל אחד יכתוב לבד את חלקו, בלי שנקרא ונתקן האחד את השני, ולמרות שגדלנו באותו הבית, יכול להיות שיהיו סתירות וכפילויות, אבל היה חשוב לנו להביא כל אחד את הזווית הייחודית שלו".

האוזנר לא נחשב למינוי טבעי לתפקיד הקטגור במשפט אייכמן. תמי חושפת בספר שנודע לה מגורמים מוסמכים שחיים כהן, היועץ המשפטי שסיים את תפקידו ונבחר לכהן כשופט העליון, רצה לדחות את כניסתו לתפקיד כדי לשמש בעצמו כתובע המשפט ההיסטורי. כהן עצמו הכחיש זאת בספר שכתב בשל התנגדותו העקרונית לעונש מוות. והיו עוד בקיאים בנושאי השואה שחשקו בתפקיד, אבל בן־גוריון היה נחרץ בדעתו שהיועץ המשפטי לממשלה המייצג את המדינה ראוי לשמש פה לשישה מיליון נרצחים.

אביכם לא היה מוטרד מהעובדה שהוא או בני משפחתו לא הכירו את השואה מקרוב?
עמוס: "אני חושב שלמורשת המשפחתית שלו היה חלק בהצלחת תפקידו כתובע. אביו, שהיה אחד הרבנים בעיר לבוב, אמר שעומד לקרות משהו כל כך נורא ליהודי מזרח אירופה, שהוא אפילו לא יכול להעלות בדעתו את היקפו. ולכן היה פעיל ציוני נלהב בעלייה לישראל. זה השפיע עמוקות על אבא, שעשה את המאסטר שלו בהיסטוריה של העם היהודי והתמחה בהגנה על זכויות האזרח".

תמי: "אבא כל כך דאג שהוא לא יצליח להיות לנספים לפה ולייצג אותם שהוא לא ישן בלילות, זה מאוד הטריד אותו. הוא הלך לקיבוץ לוחמי הגיטאות וישב איתם כל הלילה וסיפר להם מה הוא עומד לטעון במשפט. שאלו אותו שם, מה תגיד על היודנראט? ואבא אמר, זה לא המשפט שלהם אלא של הקורבנות. בבוקר, ניצולת השואה צביה לובטקין אמרה לו, עכשיו אתה מדבר ממש כאילו היית שם".

עוד לפני שהחלה מסכת העדויות עלתה השאלה אם מדינת ישראל מוסמכת לשפוט את אדולף אייכמן. ימי המשפט הראשונים עסקו בשאלה הזו. הסנגור הגרמני רוברט סרווציוס כפר בחוקיותו של ההליך כולו. לטענתו, אין לקיים משפט רטרואקטיבי, העבירות בוצעו מחוץ לשטח מדינת ישראל ובזמן שכלל לא הייתה קיימת, שופטים יהודים לא יכולים לערוך משפט צדק לאדם המואשם ברצח יהודים המוני, ואייכמן בכלל נחטף והובא לישראל באופן לא חוקי.

בית המשפט דן בטיעונים הללו באריכות ובכובד ראש, למורת רוחה של התקשורת המקומית והזרה, שהגיעה בהמוניה לסקר בעיקר את העדויות ואת תגובות הנאשם. "לעיתונות לא הייתה סבלנות לטענות המקדמיות, ואבא נורא נעלב", נזכר עמוס. "כי הוא חשב שהן לב העניין בגלל שהן סוג של המשך למשפטי נירנברג ולכן השקיע מאוד בכללי המשפט הבינלאומי כדי להתמודד איתן, ואז באים העיתונאים ואומרים לו, יש לכם פה שואה ושישה מיליון נרצחים, ואתם מתעסקים בפרטים משפטיים טכניים?".

התקשורת הסעירה לא רק את רוחו של התובע האוזנר אלא גם את אייכמן עצמו. "ערב אחד אבא הגיע הביתה חיוור ונרגש", נזכרת תמי. "הוא סיפר שבאולם בית המשפט ערכו הקרנה פרטית בפני השופטים, התביעה, הנאשם והסנגור של סרטי שואה קשים ששימשו ראיה נגד אייכמן בהתאם לחוק שמחייב לגלות אותם מראש לנאשם. אלו היו סרטים מזוויעים במיוחד, שצולמו על ידי הנאצים ושבהם נראו קורבנות נדחסים בסיוע כלבים לקרונות, פרטי הרצח ההמוני, תיעוד ההמתה בתאי הגזים והגוויות שהועברו למשרפות.

אבא סיפר שמדי פעם, כשלא היה מסוגל להתבונן בזוועות על המסך באולם שהיה כמעט ריק, הוא הסתכל על תא הזכוכית וראה שאייכמן לא השפיל את מבטו אפילו לרגע. אבל פתאום הוא התחיל לרתוח ולכעוס ולהתווכח עם השומרים. אבא חשב שסוף־סוף משהו זז אצלו בעקבות הקטעים הקשים. עד שהתברר שסיבת ההתרגשות הייתה שאייכמן הבחין בשני עיתונאים בקצה האולם ומחה שהציגו אותו בפניהם בסוודר ובמכנסי אסיר ולא בחליפה כפי שסוכם איתו. זה היה הדבר שהפר את שלוותו בזמן שצפה בזוועות מעשה ידיו. אבא סיפר שאפילו המזכירה של הסנגור הייתה המומה מתגובתו של אייכמן ועזבה את האולם כשהיא ממררת בבכי".

איך ההתנהלות של אייכמן עולה בקנה אחד עם התיאוריה של הפילוסופית היהודייה חנה ארנדט, שסיקרה את משפט אייכמן והגיעה למסקנה שהוא מייצג את הבנאליות של הרוע?
"התיאוריה הופרכה כשהתברר שאייכמן היה אידיאולוג של רוע, המתכנן והמבצע שלו ביודעין וברצון. גם אבא וגם צוות ההגנה ניסו להיפגש עם ארנדט ולהסביר לה שהיא טועה ומטעה, אבל ארנדט סירבה להיפגש איתם ונותרה נחושה בעמדתה".

איך התקבלה ההחלטה של אביכם לנהל את המשפט דרך עדויות מפי העדים עצמם ולא באמצעות עובדות ומסמכים, כפי שנהגו במשפטי נירנברג?
"כשהתחילו העדויות, אבא רב עם השופטים, במיוחד עם השופט לנדוא, כי לנדוא אמר, בשביל מה הבאת לנו עדויות מגטו וילנה, זה לא שייך לאייכמן, ואבא התעקש שכשדנים במשפט רצח, צריכים לספר מה הקורבנות עשו כדי לנסות להגן על עצמם. גם מול העדים עצמם זה לא היה קל. ניצול השואה משה בייסקי, שהפך לימים לשופט עליון, לא סלח לאבא כל חייו על זה שהוא שאל אותו בלי הכנה מוקדמת, למה לא מרדתם. אבא רצה תשובה אותנטית, כדי שלא יגידו יותר על הניצולים שהם 'סבונים' ושהלכו למשרפות כצאן לטבח. ובאמת, מאז משפט אייכמן אף אחד לא השתמש יותר בכינויים הנוראים האלה, ואבא היה כל כך גאה שהצליח לשנות את התפיסה של המדינה ולהוכיח שאם קורבנות השואה שלוימל'ה ומוישל'ה היו מוצאים את עצמם בישראל הם היו נלחמים בצבא, ושאם עוזי ויאיר היו מוצאים את עצמם בשואה, הם לא היו שורדים".

והעדים עצמם?
תמי: "אני זוכרת שכשהסופר ק. צטניק (יחיאל די־נור - שמ"ב) עלה להעיד, המונים צבאו על האולם ומחוצה לו. אבא שאל אותו למה הוא מסתתר מאחורי השם 'ק. צטניק', והעד התחיל לספר על הפלנטה האחרת באושוויץ, 'שאין הזמן שם כפי שהוא כאן, על פני כדור הארץ. לתושבי פלנטה זו לא היו שמות, לא היו הורים ולא היו ילדים. הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן, הם לא נולדו ולא הולידו, נשמו לפי חוקי טבע אחרים, לא חיו ולא מתו לפי החוקים של העולם כאן. השם שלהם היה המספר - קצטניק'. ואז אבא ביקש ממנו ללבוש את מדי האסירים והוא לבש ואמר 'אני רואה אותם, הם מסתכלים בי, אני רואה אותם ליד התאים' - אמר והתמוטט".

עמוס: "היה ברור לגמרי שמבחינתו הוא באותו רגע לא נמצא בבית המשפט אלא באושוויץ, ואז השופט לנדוא, שהיה יקה מאוד נוקשה וקפדן, נזף בו על איזה משהו במבטא הגרמני שלו, וזה היה נורא. כי יושב מישהו גבוה מעל העד, וצועק עליו במבטא גרמני כשברור לכל שהעד באטמוספירה של מחנות ההשמדה".

אם היו לאביכם סלילי ההקלטות בקולו של אייכמן שמעידות באופן חד־משמעי על חלקו של אייכמן במכונת ההשמדה, גם אז הוא היה מתעקש על עדויות הניצולים?
"אבא הצליח לשים יד על התמלילים, שגם זה לא מבוטל, ובכל זאת העלה את העדים לדוכן. הוא לא גילה איך הוא הצליח להשיג את התמלילים וירד עם סודו אל הקבר. גם השופטים מאוד לחצו עליו לספר איך הוא השיג אותם ולא קיבלו מענה. הייתה סברה שצייד הנאצים שמעון ויזל שם עליהם יד בעזרת המוסד. אבל הסלילים עצמם היו קבורים בחצר ביתו של אייכמן מתחת לעץ האלון. בשיחות שהסנגור קיים עם אייכמן ושהאזינו להם בסתר, הוא נשמע אומר לנאשם 'עץ האלון עומד במקומו'. לכן אייכמן היה כל כך זחוח ובטוח שלא יצליחו להשיג אותם. אומנם גם בלעדיהם אייכמן הורשע, אבל התובע הבין שלא מספיק לנצח במשפט הפלילי. צריך גם את המשפט הציבורי בשביל דעת הקהל, שאפשר היה לנצח בו באופן מלא אם היו משמיעים את ההודאה באשמה בקולו של אייכמן מההקלטות".

איך התרשמתם מאייכמן עצמו?
תמי: "הייתה לי הזדמנות לראות אותו מקרוב ביום העדות של ק. צטניק. היו לו פני ציפור והעוויות מוזרות שעשה כל הזמן עם הפה, כנראה מעצבנות. הוא נראה בן אדם. לא חייזר, לא מפלצת שנוחתת מכוכב אחר".

עמוס: "הוא ישב בבית המשפט כנאשם, בלי מדים, בלי ההרגל לתת הוראות ולדבר מגבוה ולכן עשה עלינו רושם של נעבעך מסכן".

בזמן המשפט היו שטענו שהחקירה הנגדית של האוזנר את אייכמן הייתה "תוקפנית" או "תיאטרלית".
"כל מי שכתב את זה מימיו לא ניהל חקירה נגדית. אני משפטן שמופיע בבתי משפט ויודע שלפעמים מתחילים ביחס חם כלפי הנאשם כדי לעבור מיד אחר כך לתקוף אותו ולהלחיץ אותו. וחוץ מזה, לא צריך להתייחס בכבוד גדול לקצין נאצי. ואייכמן באמת נלחץ ונשבר בחקירה ונתן בעדותו פרטים שקשרו אותו לאישומים".

משפטו של הצורר הנאצי אדולף אייכמן הסתיים בהרשעה בכל סעיפי האישום, והתביעה דרשה וקיבלה עבורו עונש מוות. אייכמן הגיש בקשת חנינה לנשיא יצחק בן צבי. כמה הוגי דעות, בהם פרופ' גרשום שלום ופרופ' מרטין בובר, התנגדו להוצאה להורג ותמכו בבקשת החנינה. "אבא הלך לפגוש את בובר, שהיה המורה הנערץ עליו בחוג לפילוסופיה", מספרת תמי. "לבובר היו שני נימוקים, האחד, שאפילו אייכמן לא צריך לגרום לנו להחיות את עונש המוות שבוטל בישראל, והשני, שהוצאתו להורג עלולה לעורר מחדש את המיתוס של צליבת אדם על ידי היהודים. האוזנר לא התרשם. מבחינתו אין סיום אפשרי למשפט כזה אלא בביצוע העונש המרבי הקבוע בחוק, ולו מתוך חובה לא רק לששת מיליון הקורבנות אלא גם לרבבות ניצולי השואה. גם שרי הממשלה שבקשת החנינה הובאה לפתחם תמכו פה אחד בעונש המוות".

עמוס: "ברמה העקרונית, אבא התנגד לעונש מוות. הרבה לפני המשפט, כשהיינו מטיילים ומדברים, שוחחנו רבות על הנושא הזה, כי ילד מאוד מתעניין בעונש מוות. אבא אמר לי שלא מתקבל על הדעת שמדינה לוקחת לעצמה את הכוח והזכות להרוג מישהו ושברוב המקרים יש סיכוי, ולו הקטן ביותר, שיתברר בהמשך שהוא חף מפשע. אבל במשפט אייכמן לא היו לו שום ספקות. הוא ידע שבמקרה המסוים הזה עונש המוות הוא היחיד שבא בחשבון. ואגב, הגיעו אליו הרבה מאוד בקשות מאנשים שרצו להרוג את אייכמן בעצמם, או שהציעו רעיונות יצירתיים מאוד איך להרוג אותו באופן שיגרום לו סבל. כמובן שהחוק והמוסר לא מתירים דברים כאלה".

אייכמן הוצא להורג בתלייה ביוני 1962 בבית הסוהר איילון שבכלא רמלה, לאחר שלגם בקבוק יין וסירב לקיים וידוי אחרון בפני כומר. בתלייה, בשריפת הגופה ובפיזור האפר מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל נכחו שלושה אנשים ובתוכם מיכאל גולדמן, ניצול השואה שבנערותו במחנות ספג 80 מכות שוט על בשרו. "מיקי גולדמן, ניצול השואה שראה בטרבלינקה את הר האפר האינסופי שהתנשא במחנה, לא יכול היה שלא לחשוב על כמות האפר המזערית שנותרה מגופת אייכמן", אומרת תמי. "הוא צלצל לאבא ואמר לו 'הכל נגמר'. ואבא השיב לו 'הצדק נעשה, אבל כל כך מעט וכל כך מאוחר'. זו הייתה הפעם היחידה שראיתי אותו מוחה דמעה".

השואה המשיכה להדהד בבית משפחת האוזנר הרבה אחרי שמשפט אייכמן הסתיים. האוזנר עצמו הקדיש את חייו להנצחת זכר השואה ולמלחמה בגזענות. ניצולי השואה המשיכו לכתוב לתובע על תולדות חייהם, שלחו לו שירים וצילומים והביאו אל ביתו עותקים מספרים על השואה שראו אור. גם הסביבה השתנתה. הניצולים זקפו את קומתם: מנאשמים הפכו למאשימים. "עד שהחל המשפט", אומר עמוס, "היו רבים, צעירים בעיקר, שלא חוו את זוועות השואה, שראו עצמם נעלים על הקורבנות ועל שרידי השואה. הם הדביקו להם את הכינוי 'סבונים' בשל הבדיה הנאצית כאילו היו מייצרים סבון משומן של יהודים שנרצחו. לכן אבא נהג בדרך ייחודית בעדויות שהביא, ובלי להכין את העדים מראש הוא שאל חלק מהם 'מדוע לא מרדתם?', כדי לקבל מכולם את אותה התשובה הספונטנית שתשנה את דעת הקהל בישראל: 'הדבר בכלל לא היה אפשרי באותן הנסיבות'. התשובה הזו, שחזרה על עצמה מפי כל עד, והכנות הישירה שבה נאמרה, נחרטו עמוק בתודעה הציבורית".

השינוי ניכר אפילו בסביבה הקרובה. בבניין בית האוזנר התגוררו שתי משפחות של ניצולי שואה. "כשאבא התחיל להעלות את העדים אל הדוכן, שכנה ניצולת שואה ניגשה לאמי ואמרה לה בכעס: 'למה בעלך עושה לנו את זה? אנחנו מנסים לשכוח, והוא פותח לנו את הפצעים'", נזכרת תמי. "אבל כשהסתיים המשפט, שושנה ניגשה לאמי, חיבקה אותה בחום ואמרה: 'תגידי לגדעון תודה בשמנו. הוא פתח לנו את הפצעים - וסוף־סוף יצאה מהם כל המוגלה'".

לכם כילדים היו חברים ניצולי שואה?
"בכיתה שלי היו שני ילדים שהגיעו 'משם'. הם היו מאוד שתקנים ואני חייבת להודות שלא התייחסנו אליהם יפה. לא דיברנו, לא התעניינו. במהלך המשפט, כשכולם היו עם הטרנזיסטורים ובמיוחד אחרי המשפט, הם התחילו לדבר, ואז שמענו את הסיפורים, והיחס אליהם השתנה באופן טוטאלי".

האוזנר התובע נתפס כאיש רציני שמדבר על נושאים שעומדים ברומו של עולם. אבל ילדיו זוכרים אותו בעיקר כאב שעשה הכל כדי לגרום להם אושר. "היה לו צד מצחיק באישיותו שהיה דומיננטי מאוד", מספר עמוס. "הוא המציא משחקים, להטוטים ומעשי קסמים לי ולבני הדודים שלי, שיחק איתנו בשחמט ולקח אותנו לסיורים בבתי חרושת ובמפעלים באזור ירושלים כדי להכיר את התעשייה הישראלית. הוא לא הקריא לי סיפורים אלא היה ממציא אותם בעצמו".

תמי: "הוא היה משפטן מחונן, ליטיגטור והיסטוריון ששלט בשבע שפות וחקר את אייכמן בגרמנית כאילו הייתה שפת אמו, אבל אלינו הוא התייחס בסלחנות. עמוס היה ילד טוב, אני הייתי יותר שובבה. כשהגעתי להתמחות במשרד המשפטים, סיפרו לי שהמזכיר של לשכת היועץ לשעבר אמר לאנשים שם שכדאי להיזהר ממני. הוא אמר את זה בגלל שכשהיה המזכיר של אבא גרנו דלת צמודה למשרד שלו, וכשהיינו חוזרים מבית הספר, הייתי עולה עם חברתי לדירה, ממלאה שקיות עם מים, והיינו יושבות על אדן החלון וזורקות את שקיות המים על העוברים והשבים. האנשים הרטובים נכנסו אל המשרד של אבא רותחים מכעס, כי זו הייתה הדלת היחידה הפתוחה, ומקימים מהומה וצועקים, מה זה, שופכים עלינו מים. והמזכיר היה אומר להם, פה זה משרד מכובד, מפה לא שופכים מים על אף אחד, ודופק על דלת הבית וצועק עליי: 'תמי, זו פעם אחרונה שאת עושה דברים כאלה'".

האוזנר היה הראשון שנלחם על עצמאות היועץ המשפטי מול שר המשפטים, מה אתם מרגישים היום כשתוקפים את היועץ ואת מערכת המשפט?
"מה שקורה היום זה עוול לא ישוער. תוקפים את היועץ המשפטי לממשלה ואת המעמד שלו אגב תקיפה כוללת של מערכת המשפט ובג"ץ. אבל אני חושבת שבעקבות פרשת נתניהו הגיע הזמן לפצל את תפקיד היועץ המשפטי, כדי למנוע מצב שהוא מתרועע עם שרים בכירים בישיבות ממשלה ואחר כך צריך להגיש נגדם כתבי אישום. עדיף שהחלק הזה יהיה בידי פרקליט המדינה, אבל לגמרי בקטנה ורק לגבי משרות בכירות במיוחד".

עמוס: "לדעתי צריך להגדיר באיזו מידה משרדי הממשלה כפופים להחלטות היועץ המשפטי בעניינים מנהליים. אבא מאוד הקפיד שמשרדי הממשלה יקבלו הדרכות מהיועץ, אבל מעולם הוא לא אמר שמשרדי הממשלה חייבים לקבל אותן. זו הבחנה מאוד עדינה ומתבקשת. אסור שהפקידים יקבלו את כל ההחלטות. בשביל זה יש שרים".

שניכם הפכתם למשפטנים בעקבותיו?
"כן, בגלל האווירה שנוצרה בבית, וגם בגלל הרצון להציל חיי אדם, שבא לידי ביטוי לימים בפעילותי למניעת עישון שמונעת מוות. מכיתה ה' התחלתי להתעניין בעולם המשפט. ההורים שלי בכלל רצו שאלמד רפואה. הם אמרו, משפטנית אחת כבר יש לנו".

תמי: "בגיל צעיר קראתי את הספר 'בית דין' של קוונטין ריינולדס, על הסנגור האמריקאי סמואל לייבוביץ שזכה בכל המשפטים שלו. החלטתי שזה מאוד מעניין אותי, אבל אני מניחה שגם לאווירה בבית היה חלק בבחירה".

איך אביכם התייחס למשפט דמיאניוק?
"מיכאל שקד, נציג הפרקליטות, בא להתייעץ איתו כשאבא כבר היה חולה ולהסביר לו מה צפוי במשפט. הזיכוי שלו היה מתבקש מחמת הספק. אבל הקונגרס היהודי העולמי לא השלים עם התוצאה ונציגיו פנו לבעלי יהודה וביקשו שינסה להשיג דיון נוסף. יהודה אמר להם, הסיכויים מאוד קטנים שנקבל דיון נוסף ועוד יותר נמוכים שהתוצאה תשתנה. אמרו לו, לא אכפת לנו, לפחות תנסה. והוא ניסה ולא קיבל אפילו דיון נוסף".

איך אביכם הגיב לזיכוי?
"כמו בסיפור של ביאליק 'אלוף בצלות ואלוף שום'. כשדבר אחד מצליח ומישהו מנסה לעשות משהו דומה נוסף, לפעמים זה מצליח פחות. מבחינה היסטורית זה בדיוק אותו דבר, אבל מבחינה משפטית משפט אייכמן נסב על השואה ומשפט דמיאניוק התמקד בזיכוי של בן אדם אחד. ברגע שהזיהוי הופך לשאלה המרכזית, אם לא מצליחים בו, כל המשפט נופל".

אם משפט אייכמן היה מתנהל היום, הוא היה נראה אחרת?
"הכל היה מתנהל אחרת. אני מתארת לעצמי איזו זעקה הייתה קמה אם היו שמים בן אדם, גם אם מדובר בצורר נאצי, בתוך כלוב זכוכית. ישר היו טענות לזכויות אדם וזכויות הפרט, ולמה כולאים בצינוק, ולמה מרחיבים את היריעה לכלל הניצולים ולא מתמקדים רק בהאשמה הספציפית שלו".

עמוס: "את הטענות האלו העלו כבר בשנות ה־90. כך למשל, כשהחליטו לפרסם את היומן של אייכמן, קמה שולמית אלוני ואמרה שאולי צריך לתת תמלוגים מהספר למשפחת אייכמן. לא פחות. אבל היומן הזה הוכיח את העובדה שהייתה שואה במשפטים נגד מכחישי שואה. מצד שני, הרבה אנשים קיבלו בגללו את הגרסה המרוככת של אייכמן". 