הפצצת הכור באיראן שלא הייתה: מי כונה "שועל" ואיך חתר פרס תחת נתניהו?

השעה הייתה כמעט חצות ביום שני 24 באוקטובר 2011. בנימין נתניהו יצא את בית ראש הממשלה בירושלים, צעד אל שיירת המכוניות המאובטחות שהמתינה בדלתות פתוחות ונבלע בתוך אחת מהן. כעבור דקות מעטות חצתה השיירה את מרכז העיר והחלה לטפס במעלה הכביש התלול אל שכונת הר נוף החרדית.

ראש הממשלה היה חנוט בחליפה יקרה ומאופר בכבדות, שריד מהצילום המשותף עם ראש עיריית ניו יורק, מייקל בלומברג, שאיתו נועד בביתו קודם לכן. בלומברג נמנה עם סוג האנשים שהקסים את נתניהו. יהודי־אמריקאי, מעשירי עולם וידיד ישראל. הוא גם ייצג עבורו את הרוח והתרבות האמריקאיות שהוא מעריץ ורואה בעצמו בשר מבשרן. במשך השנים, גם כשהיה באופוזיציה, הקפיד נתניהו לשמור עם בלומברג על קשר חם, שכלל מפגשים בניו יורק ובירושלים. באותו ערב ארכה הפגישה ביניהם זמן רב יותר משהוקצה לה. השהייה בחברת ידידו הנכבד השרתה על נתניהו מצב רוח מרומם. שיחות על פוליטיקה אמריקאית ועל רכילות ניו יורקית החזירו אותו אל ימיו כשגריר ישראל באו"ם, מהתקופות המאושרות בחייו.

כעת, מבעד לחלונות הכהים של המכונית, הביט נתניהו באורותיה ההולכים ומתרחקים של העיר. הלילה הזה טמן בחובו הבטחה גדולה. הוא חש שהוא עומד בפני פגישה שעתידה להכריע את גורלו ואת גורל המדינה.

בדיוק אז, גודש מוכר ומטריד התפשט במערות אפו, והוא חיפש את טיפות האוטריווין שלו. נתניהו הרבה להשתמש בהן, ומקורביו דאגו לפזר אינספור מהן במכונית, במגירות במשרד ובבית וגם בכיסיהם. באותה תקופה הִרבה ראש הממשלה לעשן ולא ויתר על ההרגל גם בנסיעות ארוכות, כאשר המזגן פועל בכל העוצמה והחלונות סגורים מטעמי ביטחון. "אין לי הרבה הנאות", נהג לנמק וביקש מראש שיוצמדו לו נהגים ומאבטחים שמסוגלים לשאת זאת. בימים לחוצים הסימפטומים החריפו. באחד המקרים, כששהה בסוף שבוע בביתו בקיסריה, הידרדר המצב עד לכדי כאבי ראש קשים, ולאחר התייעצות עם צביקה ברקוביץ', רופא המשפחה וחברו הקרוב, פינו אותו מאבטחיו באישון ליל אל בית החולים הלל יפה בחדרה. האבחנה הייתה דלקת סינוסים קשה.
 
חלפו דקות מעטות בלבד מהרגע שבו יצא לדרך ועד שמכוניתו התקרבה לבית מספר 45 ברחוב הקבלן. בתוך אחת הדירות בבניין האפרורי למראה המתין לו הרב עובדיה יוסף בן ה־91. מאז קיים נתניהו את הבטחותיו הקואליציוניות לש"ס פרחו היחסים בינו ובין הרב, והפגישה הלילית נועדה לציין שני מאורעות שמחים שהתרחשו ימים ספורים לפני כן: הרב ביקש להודות לנתניהו על החזרתו של החייל החטוף גלעד שליט ולברך אותו ליום הולדתו ה־62.

לרב היה תפקיד של ממש בשחרורו של שליט. הוא שהורה לארבעת שרי ש"ס להצביע בעד עסקת חילופי השבויים השנויה במחלוקת, שבמסגרתה שוחררו יותר מ־1,000 אסירים ועצירים ביטחוניים — המחיר הגבוה ביותר ששילמה ישראל מאז ומעולם תמורת חייל בודד. גורלו של שליט, שהוחזק בשבי חמאס יותר מחמש שנים, איחד את הציבור. נתניהו היה באופוריה באותם ימים. החלטתו לבצע את העסקה, בניגוד לכל מה שהטיף במשך שנים על "כניעה לטרור", הפכה אותו בעיני רבים ממתנגדיו למנהיג אחראי, פרגמטיסט שמוכן לשלם מחיר פוליטי כבד, מכיוון שפעל בניגוד לבסיס הכוח שלו בימין "הקשה". בסקרי דעת הקהל שהזמין לאחר שובו של החייל חצה הליכוד את רף 30 המנדטים.

במשך כשלושה עשורים שימש ביתו של עובדיה יוסף מרכז שליטה פוליטי משוכלל, שראשי ממשלה, שרים ובכירי מערכת הביטחון עלו אליו לרגל. הרב היטיב לנצל את היותה של ש"ס מפלגת לשון מאזניים והפך אותה לחוליה מרכזית כמעט בכל הממשלות מאז שנות השמונים. רבין פקד את יוסף שלוש פעמים ב־1993-1992 כדי לשכנעו לתמוך בהסכם אוסלו. שרון נועד עמו פעמיים ב־2005, לפני אישור תוכנית ההתנתקות. אולמרט בא אליו בימיה הראשונים של מלחמת לבנון השנייה. כעת הגיע תורו של נתניהו. "פעמים רבות אני אומר דברים שמתקבלים ונתפסים כהכרחיים מאוחר יותר", אמר כמה שעות לפני כן לראש עיריית ניו יורק והידהד את נבואות הזעם של סבו הרב ושל אביו ההיסטוריון. הוא ניסה לגייס את בלומברג לאותו נושא שעמד להציג בפני הרב יוסף: עצירת הפצצה האיראנית.

"איומים על עם ישראל" כאשר שיירת המכוניות עצרה ביעדה, נתניהו חבש כיפה והובל על ידי מאבטחיו דרך כניסה אחורית, נסתרת מן העין. בתוך הבית דלקו האורות, ועוגות ומיץ המתינו לאורח. צוות אבטחה היה פרוס בפנים ולאורך המרפסת הפתוחה הצופה אל הרי יהודה.
 
גם הפעם לא חרג נתניהו ממנהגו, ואיחר בכשעתיים. הרב, שנואש מלהמתין לו, שקע בלימודי קודש. את פניו של נתניהו קיבלו שרי ש"ס אלי ישי ואריאל אטיאס. כאשר נכנס איתם אל הרב, הוא כלל לא הבחין בו. במשך דקות ארוכות הביט נתניהו ביוסף בעניין, עד שישי התערב ואמר: "כבוד הרב. ראש הממשלה כאן".

"אלי, תן לו. תן לו להמשיך. אל תפריע לו. אני נהנה לראות את הרב לומד תורה בכזאת אהבה", קטע אותו נתניהו בתנועת יד.

"השעה מאוחרת", האיץ ישי.

נתניהו התעלם. במאמציו לחמם את האווירה לקראת מה שעתיד היה לומר, פעל כמכונת שיווק משומנת ורתם לעניין את כל יכולות השכנוע המפורסמות שלו. "בתי הבכורה דתייה", אמר. "כמו הנשים כאן, גם היא עם מטפחת".

עברו עוד דקות אחדות, עד שלישי נמאס. הוא ניגש אל הרב יוסף והפנה את תשומת ליבו לנוכחותו של ראש הממשלה בחדר. רק אז הרים הרב את ראשו מהספר הפתוח. הוא לבש בגדים רגילים, ולא את הגלימה הרקומה ואת כיסוי הראש המסורתיים שעוררו מחוץ לעולם התורני גיחוך מהול בפליאה. כשראה את האורח, זיכה אותו במבט אבהי חם. לפתע נשא נתניהו את עיניו בדרמטיות אל נקודה בתקרה. "אני מבקש לנתק את המצלמות", הורה.

ביתו של הרב צולם 24 שעות ביממה, ובכלל זה חדר השינה. את המידע האינטימי הזה חלקו בני המשפחה הקרובים בלבד, אך נתניהו היה מודע למצלמות ולמיקרופונים שפעלו בחדר האירוח. "הסצנה שבה ראש ממשלת ישראל, המאופר בהגזמה, עומד באמצע החדר, מלהטט את דרכו אל לבו של הרב, נראתה כמו לקוחה ממחזה", תיאר לימים את ההתרחשות אחד מעוזריו של מנהיג ש"ס.

נתניהו לא הסתפק בכך. מיד לאחר מכן ביקש מכל היועצים לצאת מהחדר. ראש המטה שלו, נתן אשל, נותר על מקומו כהרגלו. נתניהו שיגר לעברו מבט מצמית: "גם אתה".

אשל מיהר לעזוב.

בתוך החדר נותרו עתה ארבעה: נתניהו, יוסף, ישי ואטיאס. אחרי שיחת חולין וברכות שהמטיר עליו הרב, על ההחלטה להחזיר את שליט ולרגל יום הולדתו, פתח נתניהו במונולוג: "כבוד הרב. יש איומים על עם ישראל. באתי אליך כי אנחנו ברגע מכריע. יכול להיות שבתוך ימים נצטרך לקבל את ההחלטה לתקוף באיראן. אנחנו מתקרבים לנקודת האל־חזור".
 
הרב הקשיב בדריכות. נתניהו נשמע נחוש ושלם עם ההחלטה. הוא השתמש בצידוקים יהודיים־היסטוריים: "זו אותה איראן שניסתה להשמיד את עם ישראל. הייתה שואה אחת, ולא אתן שתהיה עוד אחת. לא אפקיר את גורלנו בידי העולם. קרוב הרגע שיהיה מאוחר מדי לתקוף".

הרב הינהן.

"לפי כל דוחות המודיעין וההערכות, פרויקט הגרעין האיראני מתקרב לנקודה שבה ישראל לא תוכל לעצור אותו".

"ומה עם אמריקה?" שאל הרב. האפשרות לפגיעה אסטרטגית ביחסים עם ארצות הברית התחדדה אצלו בעקבות שיחותיו עם השגריר האמריקאי החדש דן שפירו, יהודי נעים הליכות מאילינוי שדיבר עברית בסיסית ויצר קשר עם חצרו של הרב עוד לפני שהתחיל את תפקידו. "זה אוהב אותנו. תעזרו לו", הנחה יוסף ברגשנות את ראשי ש"ס לאחר פגישתם הראשונה.

 "כבוד הרב, אתה יודע שאנחנו לא יכולים לסמוך על העולם", ענה נתניהו, שהאמין שברגע האמת עלול אובמה להפקיר את ישראל לגורלה. "עוד מעט פורים. אנחנו עומדים כמו אז בפני סכנת השמדה של שלטון הרשע. לבדנו".

"אי־אפשר לחכות?"

"המטוסים שלנו מסוגלים לפגוע במתקני הגרעין באופן שיעכב את הפרויקט להרבה מאוד שנים. אנחנו צריכים זמן. אם לא נפעל בקרוב יהיה מאוחר מדי. אני מעדיף שהאמריקאים יתקפו, אבל בינתיים צריך להתכונן לעשות זאת לבד".

נתניהו, שהעריך שיצליח לשכנע את הרב בקלות, נראה מופתע מהשאלות הרבות והממוקדות שהמטיר עליו, למרות השעה המאוחרת.

"ומה אומר יעלון?" המשיך הרב להקשות. הוא העריך מאוד את דעתו של הרמטכ"ל לשעבר והשר לנושאים אסטרטגיים בממשלה הנוכחית. במשך יותר משני עשורים נועץ בו כסמכות מקצועית בעניינים ביטחוניים. הקשר הלא שגרתי בין הרב הגדול בתורה לגנרל הקיבוצניק החילוני הפך במהלך השנים לידידות אמיצה.
 
לנוכח תחושת הדחיפות שהשתלטה על החדר, ובדפוס פעולה אופייני להשגת המטרה בכל האמצעים, הבטיח נתניהו לרב: "בוגי יגיע היום או מחר. אני אדאג לזה באופן אישי". אומנם נתניהו ידע שפגישה כזאת לא תסייע לו, מכיוון שיעלון נמנה עם קבוצת המתנגדים לתקיפה ישראלית עצמאית, אך גם הבין שלא יוכל למנוע את קיומה.

כשקם ללכת, ברגע נדיר של קרבה, חיבק אותו הרב ואמר בהתרגשות: "שהשם ינחה אותך בעצה טובה לעשות את הדבר הנכון. השם ירחם על עם ישראל, נחשוב ונתבונן בדבר".

המשמעות הייתה ברורה. למרות האווירה המצוינת והנימה האפוקליפטית, הרב סירב להיות חותמת גומי לפעולה שנראתה לו הרפתקנית. פגישת השכנוע הלילית של נתניהו כשלה, אך הוא לא התכוון לרגע להרפות.

נתניהו שב ושוחח עם הרב בנושא זה עוד כמה וכמה פעמים. היה זה רק קמצוץ מתוך אלפי פעולות, חשאיות וגלויות: צבאיות, מודיעיניות, מדיניות, פוליטיות, הסברתיות ותקשורתיות, שניצח ועוד ינצח עליהן. מרגע שהחל את כהונתו השנייה כראש הממשלה נהג נתניהו כמי שהגורל ייעד לו תפקיד היסטורי. המאבק בפצצה האיראנית, המאיימת לתפיסתו לא רק על מדינת ישראל והעם היהודי, אלא על הציוויליזציה כולה, היה לתכלית שלטונו.
 
בתחבולות תעשה לך מלחמה

חרף בכירותם והברית ההדוקה ביניהם התקשו נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק להשיג הסכמה לתקיפה באיראן בתוך "השמינייה", גוף השרים המצומצם שפעל לצד הקבינט המדיני־ביטחוני והפך באותה עת לפורום העיקרי לדיונים בסוגיה. היחיד שתמך בתקיפה היה שר החוץ אביגדור ליברמן. יובל שטייניץ, שר האוצר המקורב לנתניהו, נמנה עם המתנגדים אבל נחשב כמי שייַשר קו עם פטרונו ברגע האמת. זאת הייתה ההערכה גם לגבי השר משה יעלון.

המחלוקות הדרמטיות בצמרת המדינית והביטחונית לא נחשפו לציבור, אך במחצית הראשונה של 2011 התחלפו בזה אחר זה ראשי מערכת הביטחון: הרמטכ"ל, גבי אשכנזי, ראש המוסד, מאיר דגן, וראש השב"כ, יובל דיסקין. השלושה התנגדו בתוקף לתקיפה באיראן, ועם פרישתם פרצו את כל הסכרים. הם ניהלו קמפיין חסר תקדים נגד המהלך שהם כינו "משיחי". הביקורת לא הייתה חפה מחשבונאות אישית — נתניהו צמצם מאוד את השפעתו של דגן ולא האריך את כהונתו, וכן לא מינה את דיסקין לראשות המוסד אף שרמז לו שהוא המועמד המועדף עליו — אך ניכר בה חשש כן מפני השלכות של מבצע כזה: מלחמה כוללת ואסון לאומי.

לכתם של השלושה הסירה לכאורה את המכשולים העיקריים לקראת קבלת ההחלטה על תקיפה. אומנם גם מחליפיהם, בני גנץ, תמיר פרדו ויורם כהן, הסתייגו מהמהלך, אך מבחינת נתניהו וברק, היו הרמטכ"ל, ראש המוסד וראש השב"כ החדשים קליינטים נוחים הרבה יותר. המשימה העיקרית אפוא הייתה להשיג רוב בממשלה לאישור התקיפה.

הדרך לשם עברה בשמינייה, שחבריה יכלו להשפיע על עמיתיהם בממשלה. מכיוון שלש"ס היו ארבעה שרים, שהצביעו כולם כמקשה אחת, עיקר מאמצי השכנוע של נתניהו וברק הופנו לעבר אלי ישי, נציג המפלגה בפורום היוקרתי. ישי היה דמות יוצאת דופן בשמינייה. ניסיונו הצבאי הסתכם כסַמל ביחידת תובלה, אך שנים של ישיבה בקבינט המדיני־ביטחוני, בשילוב עם היגיון בריא, הקנו לו הבנה עמוקה בנושאים ביטחוניים וגיאופוליטיים. כמו כל חברי הפורום, גם הוא צבר מאות שעות איראן במסגרת "סמינר" מטעמם של נתניהו וברק.

השניים לא חסכו במומחים, במפות ובנתונים מספריים על הצנטריפוגות והאורניום המועשר. מלבד סקירות ביטחוניות עדכניות כלל הסמינר גם ביקורים סודיים בבסיסים של חיל האוויר, של אגף המודיעין ושל היחידות המיוחדות שהתאמנו מסביב לשעון על תוכניות התקיפה הנועזות. לכך נוספו גם שיחות אישיות ארוכות עם נתניהו וברק, ביחד ולחוד. אך חרף הלחץ הכבד שהפעילו עליו ועל אף יחסיו המצוינים עם נתניהו והשתייכותו לאגף האולטרה־ימני בממשלה, ישי הדף בנחישות את החיזורים והתבצר בהתנגדותו. כשר הפנים הממונה על העורף הוא היה מוטרד מחוסר מוכנותו למלחמה ארוכה, שבה טילים נורים מדי יום ביומו על מרכזי אוכלוסייה.

הפגישה הלילית עם הרב נערכה, כזכור, בסוף אוקטובר 2011, לאחר החילופים בצמרת הביטחונית. כפי שהבטיח נתניהו באותו לילה, עד מהרה תואמה פגישה בין יוסף ובין יעלון. אך השיחה בין השניים הרחיקה את ברק ואותו ממטרתם עוד יותר.

יעלון סלד מברק כפוליטיקאי. הוא חשב שהוא מניפולטיבי. מכיוון שראה בעצמו סמכות ביטחונית לא פחותה התקשה להשלים עם מעמדו המיוחס של ברק אצל נתניהו. הוא היה משוכנע ששר הביטחון מוּנע מאינטרס פוליטי ציני: יצירת תלות בין נתניהו ובינו לצורכי הישרדותו הפוליטית. לכן בפגישתו עם הרב יוסף, יעלון לא היסס לעורר ספקות בנוגע למניעיו של ברק.

"ישראל לא צריכה לתקוף עכשיו לבד", אמר לרב. "אנחנו עוד לא שם".

"נתניהו וברק אומרים שאין זמן", הגיב יוסף.

"אהוד ברק דוחף לשם חזק את כולם. אני חושד במניעים שלו. לא השתכנעתי".

"מה הוא רוצה?" תהה הרב. "הוא ערמומי מאוד ולא אומר הכול. אני לא מרגיש שאני יכול לסמוך עליו. אמרתי את זה גם לאלי, הוא יודע מה אני חושב".

אחרי יעלון, הגיע גם ברק אל הרב. הוא בא לפגישה במצב רוח עולץ. כשהמתין לו, הבחין בפסנתר בסלון הבית ומיד התיישב ופצח בנגינה. כשגמר להשמיע פרלוד של באך, מחאו עוזרי הרב כפיים. "תנו לי רבע שעה, אני הופך אותו", התרברב ברק לפני הפגישה. הוא טעה טעות מרה. למרות המודיעין שאסף על הרב והקסם האישי שפיזר, לא רק שלא הצליח להבקיע את חומת התנגדותו, אלא אף הגביר את חששו. "זה שועל", אמר עליו הרב משיצא מביתו. "זה מסוכן לבני ישראל. דבריו לא דברי אמת".

המסר של יעלון עבר.
 
לא אסון, לא פיקניק

לפחות שלוש פעמים התקרבה ישראל למימוש האופציה הצבאית באיראן, לפי מקורות זרים. על פי גרסת ברק, בסתיו 2010 ו־2011 ובקיץ 2012. בפעם הראשונה עמדו דגן, אשכנזי ודיסקין כחומה בצורה בישיבה מכרעת שבה הבינו כי נתניהו וברק עומדים להורות לרמטכ"ל אשכנזי "לדרוך את המערכת", מונח שפירושו בז'רגון הצבאי הוא שלב אחד לפני יציאה לפעולה. אשכנזי אמר אז שאין לצבא יכולת מבצעית. דגן אף הגיע לביתו של היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין והתריע בפניו שהתקיפה עלולה להוביל למלחמה ולכן יש לאשר אותה בממשלה, ולא בפורום מצומצם.

בהזדמנות אחרת, בצאתם מדיון ביטחוני מתוח נוסף, ניסה ראש אמ"ן, האלוף עמוס ידלין, להרגיע את אשכנזי. "אתה יודע שהם לא מסוגלים לעשות את זה". אשכנזי השיב: "גם אם יש אחוז אחד כזה אני לא שקט. מה שהם עושים יכול בקלות להידרדר למלחמה".

השנים הבאות הוכיחו שידלין צדק. נתניהו וברק לא תקפו בסתיו 2011. הם לא הוציאו לפועל את תוכניתם גם בקיץ 2012, כשאותתו לראשי מערכת הביטחון, למערכת הפוליטית, לממשל האמריקאי ולציבור הישראלי שהמתקפה היא עניין של ימים עד שבועות בודדים.

את המאמצים הלא פורמליים לבלום את נתניהו ואת ברק ריכז פרס. "כולנו באנו אליו לבית הנשיא, והוא משך בחוטים", מספר בכיר לשעבר במערכת הביטחון. נתניהו ידע לפחות על חלק ממהלכיו. "שמעון סיפר שביבי אמר לו: תזכור שהכול מגיע אליי בסוף", משחזר אחד מיועציו של פרס. "הוא התכוון ששמעון חותר תחתיו מול ראשי מערכת הביטחון והאמריקאים. זה כמובן היה נכון. דגן, אשכנזי ודיסקין דיברו איתו הרבה בטענה שהם חוששים מתקיפה שתביא למלחמה גדולה ולהרס היחסים עם ארצות הברית".

ביוני 2012, בפגישת עדכון בין נתניהו לפרס, ניסה הנשיא לדלות מראש הממשלה אם התקיפה באיראן קרובה. נתניהו לא שלל זאת. פרס ניסה לשמור על איפוק: "אפשר להרוס אינסטלציה גרעינית אבל לא יֶדע. נניח שנתקוף, והם יורידו את הכור [מתחת] לאדמה. מה נעשה אז?" אחר כך הטיח בו: "אתה צריך לקחת בחשבון מה תהיה ההשפעה. נהיה מצורעים בעולם. הרי עד עכשיו העולם לא תבע מאיתנו את מה שתבע מהאיראנים. אתם צריכים לחשוב מה יקרה פה בעורף. איך נתגונן כאן מפני טילים מדי יום".

במחצית הראשונה של אוגוסט התקיימו בלשכתו של הנשיא שיחות עדכון שגרתיות עם כל הצמרת המדינית והביטחונית, ובכלל זה נתניהו וברק. השניים רמזו לו שהמערכת מוכנה לפקודה לתקוף. פרס נחרד. הוא הרגיש שעליו למנוע אסון. ב־15 באוגוסט בערב הוא ביקש מאיילת פריש, יועצת התקשורת שלו, לארגן לו ריאיון דחוף בטלוויזיה. מה קרה, שאלה. "לא אעמוד מן הצד מול הטירוף הזה. יש לי חובה מוסרית", השיב. למחרת היה עתיד ראש השב"כ לשעבר, אבי דיכטר, להתמנות לשר להגנת העורף. עם צירופו של דיכטר, שפרש ממפלגת קדימה, ברק ונתניהו היו עשויים להשיג רוב בקבינט.
 
באווירת הבהילות הזאת הוזמנה יונית לוי, המגישה הבכירה של חדשות ערוץ 2, לבית הנשיא. הכותרת של פרס בריאיון היתה חדה וקטלנית מבחינת נתניהו: "ישראל לא יכולה לתקוף לבד באיראן". בלשכת ראש הממשלה השתוללו. בלילה התקשר אל פרס אחד מראשי גופי הביטחון לשעבר ואמר לו: "תודה, עשית דבר גדול".

באותו קיץ, לקראת הבחירות לנשיאות בארצות הברית, גבר המתח בבית הלבן. אובמה, שהתמודד על כהונה שנייה, לא הצליח לקבל מנתניהו וברק ביטחונות כי לא יפתיעו אותו לפני הבחירות בנובמבר. פעולה התקפית ישראלית לפני הבחירות הייתה הסיוט שלו. בזה אחר זה שיגר לישראל בכירים בממשלו כדי לפקח ולהזהיר.

ב־14 ביולי 2012 נחת בארץ בחשאי טום דונילון, היועץ האמריקאי לביטחון לאומי. עיתוי הביקור לא נבע רק מסוגיית התקיפה באיראן. שבוע לאחר מכן היה צפוי להגיע לישראל למסע מתוקשר מיט רומני, המועמד הרפובליקני בבחירות לנשיאות. רומני זכה לתמיכת איל ההימורים שלדון אדלסון, ובאופן לא רשמי אך בולט גם לתמיכת נתניהו, שהיה משוכנע בניצחונו. המשולש רומני־אדלסון־נתניהו הדיר שינה מעיני הנשיא האמריקאי. כדי לפגוע באפקט של ביקור יריבו, אובמה חתם באותו זמן על חוק להרחבת שיתוף הפעולה הביטחוני בין ארצות הברית לישראל והעביר 70 מיליון דולר לפרויקט כיפת ברזל. כך צייר את עצמו כידיד ישראל לא פחות ממתחרהו. בה בעת, העביר עם דונילון איום חסר תקדים לברק ולנתניהו: אם תתקפו באיראן, נפרש זאת כניסיון להתערב בבחירות ולהדיח את נשיא ארצות הברית.

יומיים אחר כך, בתום שהייה קצרה בקהיר, פקדה את ישראל מזכירת המדינה הילרי קלינטון, לאחר שנתיים שנמנעה מלבקר בה. היא נפגשה עם נתניהו, ברק, פרס וליברמן, גיששה אם ישראל מתכוונת לתקוף והעבירה מסר דומה לזה שנשא עמו דונילון. שבוע אחר כך, במוצאי שבת 28 ביולי, נחת רומני בארץ.
 
כזכור, נתניהו והמועמד הרפובליקני לנשיאות היו מכרים ותיקים, מימיהם כנערי פלא של חברת הייעוץ BCG בבוסטון. נתניהו יצא מגדרו כדי להעניק לרומני חיבוק פומבי. הוא ערך עבורו שתי ארוחות ערב מפוארות. האחת, במלון המלך דוד עם רעייתו ובני הזוג אדלסון שהגיעו במיוחד לישראל, ארוחה שנועדה לסייע לו בגיוס תרומות. השנייה, ארוחה אינטימית בביתם של בני הזוג נתניהו, שאליה הוזמנו רומני ואשתו וגם השרים ליברמן וברק. ברק החליט להדיר את רגליו מהאירוע. בשיחות סגורות מתח ביקורת קשה על התערבות נתניהו במערכת הבחירות האמריקאית.

המקרה לא הפריע לנתניהו ולברק להציג חזית אחידה בעת ביקור שר ההגנה האמריקאי, ליאון פאנטה, בישראל ב־31 ביולי, כשרומני עוד היה בארץ. במהלך אוגוסט, בתדרוכים ובשיחות רקע לעיתונאים הם נשמעו מתואמים ויצרו רושם שהתקיפה היא עניין של שבועות. "נמאס לי מכל ההפחדות האלה", אמר אז נתניהו בתדרוכים, "אנשים מביאים לי שקפים שכולם נועדו לוועדת חקירה. אמרתי להם שיפסיקו לדבר לפרוטוקול. שאני אחראי. אני מעריך שניתן למנוע פגיעה בעורף בהתגוננות נכונה". נראה שנתניהו ניסה ליצור תחושה שהוא נחוש לתקוף. האמירות של נתניהו נשמעו כמו חצים שהוא יורה אל עבר הרמטכ"ל בני גנץ.

ברק ונתניהו המשיכו לדהור אל עבר היעד. שרים בקבינט המדיני־ביטחוני חששו שייקראו להצביע על פעולה באיראן כאשר המטוסים כבר באוויר. לשרים מודאגים אמר ברק: "זה לא יהיה פיקניק, אבל ישראל לא תיחרב ולא נהפוך למצורעים בעולם. מי שמתנגד יכול להתפטר. האחריות היא על ראש הממשלה ועליי. איראן גרעינית מסוכנת יותר ממלחמה שתפרוץ בגלל תקיפה צבאית".

נוסף על הממשל האמריקאי, גם רוסיה וסין עקבו בדריכות ובדאגה אחרי מהלכיהם של ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון. שלוש המעצמות חששו ממלחמה שתבעיר את המזרח התיכון, תזעזע את שוקי האנרגיה ותביא לנסיקה של מחירי הנפט. גם גופי המודיעין החזקים בעולם לא יכלו לדעת שדווקא התפתחויות פוליטיות פנים־ישראליות הן שיגנזו את תוכנית התקיפה.
 
 אהוד נטש

ב־30 באפריל 2012 הלך לעולמו בנציון נתניהו. כאשר בנימין נתניהו קם מהשבעה, הוא עלה לקברו של אביו והמשיך מיד לישיבת הממשלה, אך עיניו כבר היו נשואות אל הערב: אל כינוסה של ועידת הליכוד.

כמה חודשים לפני כן החליט נתניהו לנצל את נסיקתו בדעת הקהל בעקבות עסקת שליט ולהקדים את הבחירות לכנסת בכמעט שנה, לספטמבר 2012. כך יכול היה להבטיח את כהונתו השלישית. כדי להעניק לעצמו שליטה מוחלטת במפלגתו בעת מערכת הבחירות, הוא ביקש להיבחר כנשיא הזמני של ועידת הליכוד, תפקיד שהיה מקנה לו חופש פעולה לבצע שינויים בחוקת המפלגה לטובת שריון דמויות חדשות, מיזוג בין מפלגות והחלטה על הדרך שבה תיקבע רשימת הליכוד לכנסת. בשעות שלפני התכנסות הוועידה עמל ארוכות על הנאום שעמד לשאת בה. הוא חשב שיצלח את האירוע בקלות.

אלא שתוכניתו השתבשה כליל. בניגוד מוחלט לשבוע האבל, שבו נעטף מדי יום ביומו בחומם של אלפי מנחמים, הליכודניקים קיבלו את פניו בקריאות בוז רועמות והאגף הימני־קיצוני לא חדל מלקטוע את נאומו. נתניהו חש כי הוא מאבד שליטה על המתרחש. הוא גנז את ההכרזה על הקדמת הבחירות, הורה לבטל את ההצבעה מחשש שיתבזה ועזב את האולם חבוט ועצבני.

במשך הערב זרמו אל אהוד ברק דיווחים שוטפים על המתרחש בוועידת הליכוד. גורלו של שר הביטחון היה תלוי באותה הצבעה. הוא עמד אז בראשות סיעה בת חמישה חברים שהסקרים ניבאו את היעלמותה, ולו היה נתניהו מצליח להיבחר לתפקיד נשיא הוועידה, היה יכול לשריין אותו ברשימת המפלגה לכנסת. הדבר לא נעלם מעיני חברי הליכוד, וזאת היתה הסיבה לקבלת הפנים הזועפת. תבוסתו של ראש הממשלה הייתה מבחינת ברק צלצול השכמה.

כמה ימים לאחר מכן הצליח שר הביטחון לשנות את המצב כשתמך בלהט ברעיון לצרף לממשלה את שאול מופז, יושב ראש קדימה באותה עת, ואת 28 המנדטים של מפלגתו. נתניהו, שאירועי ועידת הליכוד העלו בו היסוסים לגבי הקדמת הבחירות, ראה בהרחבה של הקואליציה מהלך חלופי מוצלח. בלילה שבין 8 ל־9 במאי התייצב לצד מופז במסיבת עיתונאים בכנסת ושניהם הודיעו: אין בחירות, יש ממשלת אחדות. ברק נשם לרווחה, חייו הפוליטיים הוארכו.
 
אבל השותפות עם מופז לא נמשכה זמן רב. 70 ימים בדיוק. ב־17 ביולי הוא פרש מממשלת האחדות, לאחר שנתניהו הפר את התחייבותו להעביר את "חוק הגיוס", שהיה אמור לשים קץ לפטור האוטומטי שקיבלו תלמידי ישיבות משירות בצה"ל ולהיחשב כהישג משמעותי ליושב ראש קדימה. בשיחות עם עיתונאים רמז מופז שברק ונתניהו ניסו לגרור אותו לתמוך במבצע באיראן. הם צירפו אותו לשמינייה, שהפכה לתשיעייה, וקיימו איתו מפגשים ארוכים יחד ולחוד. אבל הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר לא השתכנע. "זה לא יקרה. לא ארים אצבע בעד תקיפה באיראן", אמר לנתניהו באחת השיחות.

עם פרישת מופז, בשיאם של המאמצים הדיפלומטיים הגלויים והחשאיים מצד ארצות הברית למנוע את התקיפה, ברק הגיע למבוי פוליטי סתום. הקדמת הבחירות נראתה עובדה מוגמרת, וככל שנקפו השבועות הבין שנתניהו לא ישריין אותו ויעדיף לוותר עליו לטובת חיבורים פוליטיים מועילים יותר. כמו רבים לפניו הוא גילה שנתניהו אינו מסוגל להתמסר לאיש.

בתום הקיץ הסוער החל שר הביטחון להתנתק מהברית פומבית. במהלך ספטמבר ניצל במות שונות כדי להביע הסתייגות מתקיפה באיראן. כך, למשל, באירוע הרמת כוסית לרגל ראש השנה באחד מבסיסי חיל האוויר אמר שאחריות הדרג המדיני היא לדחות מלחמות, והיציאה אליהן צריכה להיות רק לאחר שמוצו כל האפשרויות. בסוף אותו חודש יצא לארצות הברית לדיונים עם בכירי הממשל, ולא עדכן את נתניהו על פגישה שנקבעה לו עם רם עמנואל, באותה עת ראש עיריית שיקגו ועדיין מקורבו של אובמה. השניים נועדו בארבע עיניים, ושגריר ישראל מייקל אורן, איש אמונו של נתניהו, הודר מהמפגש בהנחיית ברק. אורן נותר בחוץ גם בפגישת ברק עם היועץ לביטחון לאומי, טום דונילון.

כשהדבר נודע לנתניהו הוא רתח: "אהוד מכר אותי לאובמה. לא רוצה לשמוע ממנו". הוא היה בטוח שברק הבטיח לאמריקאים שישראל לא תתקוף באיראן סמוך לבחירות בארצות הברית ובוודאי כאשר נתניהו בעצמו עומד בפני מערכת בחירות. נתניהו חיפש נקמה. ברגע מסוים הוא החליט לפטר את ברק, הזעיק את יעלון, סיפר לו על התוכנית והודיע לו שיתכונן להיכנס למשרד הביטחון בתוך יומיים. "אני אפטר אותו בפקס", איים. 39 אנשים ששהו בקרבתו מתארים איך עיניו נפקחו באחת, וכל חלקי הפאזל נפלו למקומם. אבל נתניהו לא מימש את האיום. במשך חמישה ימים ניתק מגע עם ברק, ולבסוף נפגש איתו בהפגנתיות בלשכתו, ולא במעון הרשמי, אבל הותיר אותו בתפקידו.
 
מה גרם למפנה אצל ברק? האם התכוון בכלל, בשלב כלשהו, ללכת על כל הקופה ולתקוף את מתקני הגרעין? "סיפור איראן הוא הזוי. עד היום אני לא יודע מה ברק רצה", אומר יעלון. "אני חושב שזה התחיל ממניפולציה פוליטית. הוא פשוט זיהה את האובססיה של ביבי עם איראן ואת החרדה הקיומית שלו וניצל אותן עד הסוף". מקורב לברק באותן שנים מסכים עם יעלון, אך משוכנע שלא רק נתניהו, אלא גם ראשי מערכת הביטחון וגם האמריקאים היו שחקנים על לוח השחמט של ברק.

בביוגרפיה ברק: מלחמות חיי, שראתה אור בקיץ 2015 ונכתבה בשיתוף פעולה מלא עם גיבורהּ, מובאת התייחסותו המפורטת של ברק לנושא. "ביבי ואני היינו מתואמים בנושא האיראני", הוא מצוטט שם, "אם כי היו בליכוד כאלה שחשבו שאני מוביל את ביבי בנושא הזה. דיברנו כל יום, לפעמים כמה פעמים ביום, ושנינו חשבנו שצריך להתכונן לפעולה באיראן ולקבל החלטה. כמה פעמים היינו על הסף, המערכת עברה למצב דריכות, אבל לא זכינו לרוב בין השרים ולתמיכת הדרג הביטחוני הבכיר". עם זאת, הוא מעולם לא סיפק הסבר, לא בביוגרפיה ולא בכל מקום אחר, לנסיגתו הבוטה מהתוכנית.

ונתניהו? השאלה אם היה מסוגל לקחת את הסיכונים העצומים שהיו גלומים בקבלת ההחלטה לתקוף עצמאית את מתקני הגרעין באיראן, בניגוד לעמדת ארצות הברית, היא שאלת מפתח בניסיון להבין את מנגנון קבלת ההחלטות שלו. בכל שנותיו עד אז כראש ממשלה הוא לא קיבל ולו החלטה היסטורית אחת. הפרשנות הרווחת מייחסת לו "פחדנות" ו"לחיצות" במצבים קיצוניים, והיא מחמיצה קו אחר לגמרי באישיותו. נתניהו חש מאוים בסביבה של חוסר ודאות, ולכן כמעט בכל מצב הוא חותר כמיטב יכולתו לצמצם סיכונים. מטבע הדברים, החלטות מנהיגותיות גדולות מתקבלות באקלים שבו חוסר הוודאות שולט, ונתניהו, המחפש ביטחונות, מעדיף להימנע מהן. בסיפור האיראני הוא פעל לצד ברק, התנהל כמי שמוכן ללכת עד הסוף ונראה שגם האמין שהוא מסוגל לכך, אולם ברגע האמת נסוג.

נתניהו נימק זאת לימים בדיוק כמו ברק. "אם היה לי רוב", אמר ב־2019, "הייתי עושה את זה. חד משמעית". אלא שלפחות על פי היועץ המשפטי לממשלה באותה תקופה, יהודה וינשטיין, נתניהו לא נזקק לרוב. על פי חוות דעת שקיבל מווינשטיין, לתקיפה באיראן נדרש אישור ראש הממשלה ושר הביטחון בלבד, משום שהיא הוגדרה כפעולה נקודתית, ולא כמלחמה. נתניהו, לגרסת וינשטיין, לא עשה זאת מחמת הזהירות, כדי שברק והוא לא יישאו באחריות לבדם.

ההתקפלות של נתניהו הייתה מהדהדת, מכיוון שהוא עצמו טיפח במשך שנים את ההשוואה בין איראן למשטר הנאצי, טען שגרעין איראני יוביל לשואה שנייה והגדיר את האיום במונחים אפוקליפטיים. אם אכן כך, גם הסתלקותו של ברק לא הייתה אמורה למנוע ממנו את המעשה ההיסטורי.

ד"ר עוזי ארד, המכיר את נתניהו מקרוב שנים רבות וכיהן עד קיץ 2011 כיועצו לביטחון לאומי, מאמין שנתניהו חש את כאב ההחמצה: "לנגד עיניו של ביבי עומדים שני ראשי ממשלה — הקצין הפולני מנחם בגין שתקף את הכור בעיראק, ואהוד אולמרט שהיה כתב ב'במחנה' וקיבל החלטה נועזת לתקוף את הכור בסוריה. ביבי, שבעיני רוחו גואל את ישראל במעשה גדול ומרהיב, צריך להתמודד עם ההבנה שהוא בילף את עצמו. יכול להיות שגם ברק בילף אותו, אבל לדעתי בסתר ליבו הוא אוכל את עצמו, וכמו כל בן אדם במצבים כאלה הוא מחפש רציונליזציה".
 
בבחירות 2013 נשאר ברק, כצפוי, מחוץ לכנסת. מאז לא חזר אליה ולקדמת הבמה הפוליטית באופן רשמי. יחסיו עם נתניהו ידעו מאז בעיקר מורדות. ברק חבט בו בכל דרך אפשרית: בהתארגנויות פוליטיות שנועדו להפילו, כמנהיג הלא רשמי של תנועת המחאה נגד נתניהו כבר מראשיתה ב־2016, בהתבטאויות קשות כלפיו ובהתכתשות פומבית מכוערת עם בנו יאיר ברשתות החברתיות. "אם בימי הסיירת היו שואלים מי ישרוד יותר, אז ברור שהתשובה הייתה אהוד", אומר אחד מיועציו לשעבר של ברק, "הוא הוכשר וסומן למנהיגות, לראשות ממשלה. במבחן התוצאה ביבי ניצח את המפקד שלו, ולברק קשה להשלים עם זה".

גם בכהונתו השנייה, הנשיא אובמה לא הרפה מעמדתו שאת בעיית הגרעין האיראני יש לפתור באמצעות המסלול הדיפלומטי. במחצית הראשונה של 2013 גילה המודיעין הישראלי שבכירים אמריקאים ואיראנים מקדמים הסכם מאחורי גבה של ישראל. נתניהו זעם, אך לא הצליח לבלום את ההסכם שהתקדם במהירות או להשפיע על תוכנו. יחסיו המקולקלים עם הבית הלבן ודאי לא הועילו לו. גם לא הביטחון של אובמה שכבר לא יתקוף.

"העסקה עם איראן רעה ותוביל בסופו של דבר למלחמה", התריע נתניהו בנאום מול שני בתי הקונגרס האמריקאי במרס 2015 וזכה לסבבים רבים של מחיאות כפיים. "לא צפיתי בנאום", אמר אובמה באדישות מכוונת, אך בבית הלבן האשימו את ראש הממשלה בניצול הבמה המכובדת לצרכיו הפוליטיים — הבחירות בישראל התקיימו שלושה שבועות לאחר מכן. ביולי 2015, בווינה, נחתם הסכם הגרעין. לנתניהו לא נותר אלא לכנותו "טעות היסטורית". הגישה של אובמה ניצחה.

בסאגת התקיפה באיראן שב נתניהו ונכווה מראשי מערכת הביטחון. בניגוד לכהונתו הראשונה, לא רק בעלי התפקידים שירש התעמתו איתו, אלא גם מי שמינה בעצמו. חשדותיו של נתניהו כי הם פועלים נגדו בחשאי הלכו והקצינו, כפי שממחיש האירוע הבא, המוכר היטב בחוגים הפנימיים של גופי הביטחון.
 
במהלך 2013 הורה נתניהו להוציא לפועל מבצע ביטחוני מורכב. המעורבים בדבר — כמה עשרות אנשים — נדרשו לחתום על התחייבות מיוחדת לשמירת סודיות. אחרי אחד הדיונים בנושא, ראש הממשלה ביקש מראש השב"כ יורם כהן להישאר בחדר איתו ועם היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין. נתניהו הורה לכהן לדאוג לכך שהפיקוח על כל שותפי הסוד, ובכללם ראש המוסד תמיר פרדו והרמטכ"ל בני גנץ, יהיה הדוק יותר. כהן המופתע השיב שאומנם כראש ממשלה לנתניהו יש לגיטימציה לבקש זאת ממנו, אך כראש השב"כ הוא אינו יכול להורות על מעקב כפעולת מניעה, אלא אך ורק כתגובה לחשד קונקרטי להדלפה.

נתניהו דחה את הנימוק בטענה שאין גוף אחר שיכול לעשות זאת. כהן לא נרתע והפנה אותו למלמ"ב, האגף במשרד הביטחון האמון על ביטחון המידע. דומה שנתניהו ציפה לתשובה הזאת, והסביר שמשום כך נוכח בחדר היועץ המשפטי לממשלה: מאחר שלשב"כ בלבד האמצעים לעשות זאת, העברתם למלמ"ב דורשת הסדרה משפטית. כהן לא השתכנע ונאחז בחוק היבש, שלפיו השב"כ רשאי להשתמש באותם אמצעים רק כאשר יש חשד לריגול של אזרחים ישראלים.

המעמד עורר בכהן אי נחת. הוא סיפר אחר כך שהתרשם כי נתניהו היה מעוניין באקט גלוי של הרתעה: שראשי מערכת הביטחון ידעו שעוקבים אחריהם. השיחה הוקלטה, על פי הנוהל, בידיעת הנוכחים. בסופה סוכם על פתרון כללי, שלא היה רלוונטי לאותו מקרה. כהן עדכן את עמיתיו, האירוע היה לשיחת היום בחוגים הביטחוניים ותיאור חלקי ממנו התגלגל לתקשורת.

בתום כהונתו של פרדו בראשות המוסד, אחרי לבטים שנמשכו עד הרגע האחרון, הודיע נתניהו כי החליט למנות לתפקיד את ראש המועצה לביטחון לאומי, יוסי כהן. כמה חודשים אחרי שכהן התחיל את תפקידו נטען כי שרה נתניהו הייתה מעורבת במינויו ודובר על שיחת טלפון שקיים נתניהו עם נ', המשנה לראש המוסד, שנחשב למועמד המוביל. "האם תהיה נאמן לי?" נטען כי שאל, ונ' השיב כי יעשה את כל הנדרש כדי להיות נאמן למדינת ישראל.

יוסי כהן היה השותף המושלם לנתניהו. בתבונה ובאינטליגנציה רגשית מפותחת מאוד ידע להרגיע את חרדותיו של ראש הממשלה. הוא הצטיין במשימה זו עד כדי כך, שנתניהו עצמו סימן אותו כיורשו האפשרי בליכוד ובראשות הממשלה. אך עם פרישתו של בן טיפוחיו מהמוסד ב־2021 שבה והתעוררה בנתניהו תחושת האיום; כהן, חביב התקשורת הרהוט והנאה (לא בכדי כונה "הדוגמן"), החל לצבור פופולריות בקרב מצביעי הליכוד. נתניהו מיהר למשוך בחוטי המפלגה כדי לערער את מעמדו. שר בכיר בליכוד הופתע כאשר אמר לו על כהן, כאילו בדרך אגב: "אני לא סומך עליו שהוא מספיק אידיאולוג".