מאז פרוץ המלחמה באוקראינה הגיעו לישראל עשרות אלפי עולים חדשים מאוקראינה ומרוסיה. חלקם הגדול עסוק בימים אלה בלימודי עברית באולפן, ויש גם כאלה שכבר מצאו עבודה במקומות ששמחו לארח ולקלוט את האושפיזין.
הרגשה של בית
העולה: קיריל זץ, בן 31 מבת ים, עלה ארצה מסנט פטרסבורג שברוסיה בחודש מאי ועובד כמהנדס חומרה בגרדנוקס, חברת אוטוטק העוסקת בפתרונות חומרה ותוכנה לרכבי העתיד.
המנהל: ניסים דנגור, בן 51, דירקטור החומרה של חברת גרדנוקס.
"גם בעבר היו לי מחשבות לעלות ארצה, כבר עשיתי הכנות והמלחמה האיצה את זה", מספר קיריל זץ, שעלה ארצה לבדו מרוסיה. "כחודש אחרי שהגעתי לישראל התחלתי לשלוח קורות חיים. בתוך כמה שבועות מצאתי עבודה. המשרד של החברה נמצא ברמלה. יומיים אני עובד בבית ובשאר הימים במשרד".
איך היית מסכם את המעבר לישראל?
"במעבר עצמו לא היו יותר מדי קשיים. הכל אורגן טוב, כולם עוזרים ומייעצים. באופן כללי, אני מרגיש נוח מאוד. כמובן, בלי שפה קצת קשה, אז במקביל לעבודה אני לומד בערבים באולפן. בינתיים אני מסתדר בעבודה בלי עברית, הכל באנגלית".
הוריו של זץ בחרו להישאר ברוסיה. "אני כמובן בקשר איתם. בינתיים כאן בישראל הכרתי מכרים, אומנם לא רבים, אבל לאט לאט אמצא. בעבודה קיבלו אותי יפה מאוד, הצוות מגובש מאוד, ואני מרגיש בסדר גמור".
לדבריו, גם האקלים הישראלי החם מוצא חן בעיניו. "בהתחלה גרתי בירושלים, גם שם היה טוב, אבל ליד הים בבת ים אני מרגיש טוב יותר. הכל מעניין, הכל חדש. אפילו כבר ניסיתי חומוס ושקשוקה", הוא אומר.
"בקשיים גדולים אני לא נתקל בינתיים. אני מצפה לטוב. עכשיו המטרה שלי היא ללמוד את השפה. אני מאחל לעצמי להמשיך להתקדם מבחינה מקצועית וליהנות מהחיים".
"קיריל הוא בחור די צנוע ושקט, לא מראה צורך בעזרה - מדובר בסוג של תרבות או אופי", אומר ניסים דנגור, המנהל הישיר של זץ. "קודם כל, כדי שירגיש בנוח ומפני שהוא לא מדבר עברית ואנחנו לא מדברים רוסית, כולנו עברנו לדבר אנגלית בסביבתו. כל הקבוצה שעובדת יחד בעצם אימצה צורת דיבור שונה. יש בזה גם יתרון, כי כך מי שלא יודע היטב אנגלית בקבוצה פתאום מתחיל לתרגל".
דנגור מוסיף: "גם האופי והתרבות של קיריל הם שונים. הוא מגיע מתרבות אירופית יותר, הוא שקט יותר, מופנם יותר. גם אנחנו צריכים להיות מאופקים יותר, כדי שלא ייבהל מאיתנו. ישראלים אוהבים לפעמים לדבר בישירות, באופן שנראה אגרסיבי יותר, ומי שמגיע ממקום אחר, יכול לפרש זאת לא נכון. אז בהתחלה היינו רגועים יותר וישירים פחות, אבל לאט לאט קיריל התחיל להכיר אותנו ואנחנו הכרנו אותו ונוצרה מערכת של אמון בינינו. קיריל כבר מתחיל להרגיש חלק מאיתנו, הוא לומד את האופי הישראלי, את ההתנהגות ואת צורת הדיבור".
קלטתם אותו לעבודה כשלא ידע עברית כלל?
"כן. אני ראיינתי אותו לעבודה, והוא נשמע לי מעניין ובעל ניסיון. חשבנו לעצמנו: 'למה צריך את ההרפתקה הזאת - אדם שמגיע ממקום אחר, דובר שפה אחרת, מכיר תרבות אחרת? זה הרי יכול להשפיע על העבודה'. אבל אמרתי שגם יש פה אפשרות לתרום לחברה וגם בטוח שאחד כזה יידע להחזיר לנו על כך שקיבלנו אותו ללא שפה. לא מצאנו סיבה לפסול אותו, והוא אכן מספק את הסחורה. יש לו מוסר עבודה גבוה מאוד".
הוא משתף אותך בתהליך ההתאקלמות בארץ?
"אני לא חושב שקיריל מתבייש לשאול אותי, אף שאני הבוס שלו. אני לא נותן הרגשה של דיסטנס, אבל הוא לא שואל. בדיעבד התברר לי שעבר דירה מירושלים לבת ים ולא אמר לנו כלל. היינו נותנים לו יום חופש, לו היינו יודעים. אנחנו אומרים לו: 'תשתף - נעזור לך', אבל הוא לא מרבה לשתף. אנחנו באמת נותנים לו הרגשה של בית. אני כל פעם שואל אותו: 'טוב לך? אתה מרוצה?', והוא בחיוך עונה: 'אני נהנה פה מאוד, כיף ומעניין לי מאוד'".
תמונה מדברית
העולה: מרינה מלה, בת 33 ממצפה רמון, עלתה ארצה מדניפרו שבאוקראינה בחודש מרץ ועובדת כצלמת של רשת המלונות Smart Hotels.
המנהל: אנדריי יונטל, בן 37, מנכ"ל רשת המלונות Smart Hotels.
"גרנו בעיר דניפרו. ב־24 בפברואר, כשהחלה המלחמה, היינו בקייב. התעוררנו לרעשי ההפצצות. גם הקרובים שלנו שהיו בדניפרו שמעו פיצוצים", מספרת מרינה מלה. "נסענו לאזור בטוח יותר, למערב אוקראינה, אבל כשהבנו שלא הולך להיות בטוח בשום מקום, קיבלתי החלטה לקחת את בתי בת ה־5 ולנסוע לישראל. זה לא היה פשוט לעזוב. אוקראינה היא המקום שבו גדלתי וחייתי, היו לי חברים ועבודה, כל החיים שלי היו שם".
עם עלייתן ארצה הגיעו מרינה ובתה למצפה רמון, עיר שבה מתגוררת אמה של מרינה, שעלתה ארצה לפני חמש שנים. "בהתחלה קשה להתאקלם. המקום חדש, השפה חדשה, אבל אנשים עוזרים לי פה מאוד והם נחמדים מאוד. ביום הראשון שהגענו הביאו לנו בגדים וצעצועים", היא מספרת.
הפגישה בין מרינה, צלמת במקצועה, לבין אנדריי יונטל, מנכ"ל רשת מלונות Smart Hotels, התרחשה ממש במקרה. "זה סיפור מדהים", הוא אומר. "במצפה רמון יש לנו שני מלונות סוויטות רמון ואבן דרך. יש בה גם בעיית כוח אדם רצינית מאוד, ואנחנו נאלצים להביא עובדים מבחוץ וצריכים לשכור עבורם דירות. פורסם שיש דירה למכירה במצפה רמון עם הרבה חדרים.
"הלכתי לראות את הדירה, ואחד החדרים הושכר למרינה, וכך פגשתי אותה. מרינה סיפרה לי שהיא צלמת פנים, ובדיוק אז חיפשתי צלם: סיימנו לשפץ את אחד המלונות בירושלים, חידשנו מלון בטבריה והייתי צריך תמונות חדשות. הצעתי למרינה להתחיל לעבוד איתנו. היא נמצאת איתנו כבר כמה חודשים והפכה לחלק מהרשת, ויש לנו תוכניות נוספות עבורה, לא רק בתחום הצילום".
"אני עוסקת בצילום עשר שנים. זה מזל גדול מאוד מבחינתי שמיד מצאתי עבודה במקצוע שלי", אומרת מלה. "כמובן הייתי רוצה לבנות פה קריירה בתחום הצילום, ואני חושבת שזה אפשרי. אני מעריכה את התמיכה של המדינה בעולים החדשים. גם הייתי רוצה שהבת שלי תהיה מאושרת כאן. בגילה היא כבר עברה הרבה מאורעות לא משמחים במיוחד, אך היא יודעת למה היינו צריכים לעזוב את הבית האהוב באוקראינה".
מתוך ניסיונו האישי יונטל מבין מה חווים עולים חדשים. "עליתי ארצה מרוסיה ב־2009", הוא מספר. "כשפגשתי את מרינה, ראיתי הזדמנות להחזיר לה את החום שאני קיבלתי כשהייתי עולה חדש ואנשים מסביבי תמכו בי ועזרו לי. אני עוזר מאוד למרינה. הלכתי איתה לסידורים במשרד הפנים, קבעתי לה פגישות, סייעתי לה בכל הבירוקרטיה, כולל שיחות טלפון ומילוי טפסים. אני מנסה לעזור בכל דרך שרק אפשר".
יוצא לכם לדבר על המלחמה?
"אנחנו מדברים כל הזמן על המלחמה. שנינו נגד מה שקורה. זה כואב לשני הצדדים באותה המידה", יונטל מספר.
החומוס מטמטם
העולה: ויטלי פניוחין, בן 33 מרמת גן, עלה ארצה ממוסקבה שברוסיה בחודש מאי ועובד כמפתח DevOps בכיר בחברת הפינטק BlueVine.
המנהל: מישה ורשינין, בן 42, מנהל פרויקטים טכני בחברת BlueVine.
"הגעתי לישראל עם אשתי ועם שני ילדיי בגילים 4 ו־9", מספר ויטלי פניוחין. "תמיד חשבנו לנסות להגיע לישראל, ועכשיו בגלל המצב הרגשנו שהגיע הזמן. העזיבה לא הייתה קשה. עוד בהיותי ברוסיה התחלתי לחפש עבודה. מצאתי ונסעתי, אז מהבחינה הזאת זה היה פשוט.
"אבל התחלה של חיים חדשים היא לא דבר פשוט. הקושי העיקרי היה למצוא דיור מתאים. גם כל ההליך הבירוקרטי, שדורש למלא המון טפסים, כשהרבה בעברית, היה קשה עבורנו. עברית אני עדיין לא יודע, אבל מצאתי עבודה בהייטק, בחברת BlueVine, שבה עובדים הרבה אנשים שמדברים רוסית. בינתיים אני מסתדר עם רוסית ועם אנגלית. עם הזמן אדע גם עברית".
משפחתו וחבריו נשארו ברוסיה, אך ויטלי כבר מתחיל לרקום בישראל קשרים חברתיים עם חלק מעמיתיו בעבודה, "ויש גם כמה קולגות שעבדתי איתם בעבר ברוסיה והגיעו לישראל, אז נוצרה חברות", הוא מציין.
לאילו דברים התחברת בישראל?
"אני אוהב את מצב הרוח של האנשים. הם חביבים, פתוחים, מחויכים, מסבירי פנים. אני אוהב גם את הים והאקלים החם מוצא חן בעיניי. גם את האוכל המקומי אני אוהב: המנות גדולות מאוד, האוכל טעים מאוד. חומוס כמובן כבר טעמתי. אני מאחל לעצמי ולמשפחתי שהכל יסתדר לנו כאן מכל הבחינות, שנחיה כאן חיים מלאים ונשתלב בחברה".
"אני עצמי עליתי ארצה בשנת 1996 מרוסיה, מהעיר צ'ליאבינסק. גם אני, כמו כולם, חוויתי קשיי קליטה ואני יכול להתחבר למה שוויטלי עובר", מספר מישה ורשינין, מנהל פרויקטים טכני בחברת BlueVine, שוויטלי עובד תחתיו.
"חיפשנו אנשים טובים לקבוצה שלנו. אחד מקורות החיים שהגיעו היו של ויטלי. ראיתי שיש לו רקע טכני, הוא עבד בחברה גדולה ברוסיה. ראיינתי אותו באופן מקוון. בראיונות מקוונים לא תמיד מרגישים את הבן אדם, אבל במקרה שלו הרגשתי מאוד את תכונות האופי שלו, את הרוגע שלו. החלטתי שאני מעביר אותו לשלבים הבאים של המיונים, והוא עבר אותם. תהינו בקשר לדרך ההשתלבות שלו כאן. אף שוויטלי לא יודע עברית, החלטנו שיהיה טוב ושנעזור לו. ואז הגיע הרגע והוא נחת בארץ".
איך ההשתלבות שלו בפועל?
"הפכתי למנטור שלו. ויטלי הגיע עם ניסיון בתחום המקצועי, ואני וכל החבר'ה מסייעים לו גם בהיבט הנפשי. לא היינו בדיסטנס איתו, ישר הכל היה בצורה חברית. הצלחתי לבנות איתו יחסי אמון, הוא יכול לשאול אותי לא רק דברים שקשורים לעבודה, אלא גם בנוגע לחיי היום־יום, להתאקלמות בארץ. גם הכרתי את אשתו ואת ילדיו, וכל שאלה שיש לו - אני אחד האנשים הראשונים שהוא פונה אליהם. אווירה טובה בלי דיסטנס היא משהו לא רגיל כל כך עבור ויטלי, כי ברוסיה הדברים עובדים קצת אחרת, יש יותר היררכיה. אבל אצלנו יצרנו אווירה תומכת מאוד, ובכל עניין יש עם מי להתייעץ, ובאופן כללי העבודה בצוות שלנו כיפית מאוד".
