לקראת יום המאבק הבינלאומי באלימות כלפי נשים שיצוין מחר, מנתוני עמותת ער"ן עולה כי יותר מ־15 אלף פניות של נשים לקווי הסיוע שלה בשנה החולפת עסקו באלימות מינית, וכי בעמותה מתקבלות אלפי פניות נוספות מנשים המתארות מערכת יחסים זוגית אלימה רגשית, מקטינה ומבטלת.
העדים האילמים, לא פעם קורבנות ישירים בעצמם לאלימות במשפחה, הם הילדים. והם לא פעם שקופים. ארגון ויצו, המדריך צעירים שיצאו מבתים אלימים, לקח על עצמו להעלות על נס השנה את הפציעה השקופה שלהם. ליעוז שי, בן 36, נולד בחדרה למתיחות רבה בבית. כשהיה בן 4 ראה את אביו כמעט רוצח את אמו, כשאחותו בת השנתיים לידו.
"רצתי לרחוב לזעוק לעזרה. באותו היום הלכתי עם אמא למשטרה, אבל החוקרת שלחה אותנו הביתה", הוא משחזר. כשליעוז הגיע לגיל 11 משפחתו התפרקה, אביו עבר לחו"ל והוא ביקר אותו בחופשים. "לאבא הייתה שיטת חינוך אלימה. עברתי אלימות כלכלית, מילולית ופיזית". ליעוז שתק שנים רבות, עד שבגיל 21 הכל התפוצץ. ליעוז חווה דיכאון עמוק, ודרך טיפול הבין עד כמה הדחיק. באותה התקופה הוא חיפש חומרים על נקודת מבטם של ילדים במצבי אלימות בבית ולא מצא, מה שגרם לו לכתוב פוסט ויראלי שהגיע גם לויצו, שם הכיר את הצוות שעזר לו לעבור תהליך של שיקום שממנו נולדה גם תוכנית "ילדים חשופים לאלימות".
"כמי שמנהלת את התוכנית 'שלי ורק שלי' העוסקת במניעת זוגיות אלימה צעירה בקרב בני נוער, ניכרת בהם ההשפעה של המערכות הזוגיות שהם רואים בבית בין ההורים", אומרת סקרלט כהן, קרימינולוגית ומנהלת תחום תוכניות למניעת אלימות במשפחה בויצו.
אירנה מעיין, כיום נשואה ואם לילדה, גדלה בבית שבו חוותה אלימות פיזית ורגשית מצד אביה, בעיקר כלפי אמה ואחיה. "לא יכולתי ללבוש מה שרציתי או לצאת בחופשיות. כל הזמן היינו צריכים לשקר מהפחד", היא מספרת. כשהייתה בת 16 עברו למקלט. "הייתי אמורה להגן על עצמי מפני אבא שלי. היו לי התקפי זעם ונטיות אובדניות. אחרי השירות הצבאי ויצו פנו אליי, התחלתי בהרצאות על החוויה שלי ובטיפול שמאוד חיזקו אותי".