עוד כילדה, רויטל יוסיפוביץ’ (38) ממש לא אהבה ליצנים. “כשההורים שלי חיפשו אותי לליצנית, לא אהבתי את זה", היא מספרת. “כשהייתי נערה בת 17 קראתי את ‘It’ של סטיבן קינג, וזה היה הספר הראשון והאחרון שקראתי בז’אנר האימה, ומאז לא רציתי לשמוע על זה. מהדבר הזה אני אוכלת סרטים עד היום. לא האמנתי שספר עב כרס כזה ישפיע עליי כל כך. הבנתי פתאום למה כל הילדות לא אהבתי ליצנים", סיפרה.
"עד היום כשאני שומעת חיקוי של ליצן או רואה ליצן, אני חווה התקפי חרדה של ממש. עבורי ליצן הוא לא דמות תמימה בשום צורה. יש לי חברים שעושים ליצנות רפואית, וזה משמח אותי ואני מעריכה את המעשה הזה, אבל אני נמנעת מללכת למקומות שיש בהם ליצנים, אני אפילו נמנעת מלבקר במקדונלד’ס בגלל הדמות של הליצן. ראיתי גם את הסרט ‘ג’וקר’ (2019) והצטערתי כי היו לי סיוטים", הוסיפה.
איך הסביבה מקבלת את זה?
“זו בדיחה עבורה. מי שלא חווה את הפחד הזה לא יכול להבין. הרבה פעמים חושבים שאתה מגזים ושאתה לא באמת יכול לפחד מדבר תמים כמו ליצן. ליצנים עושים גם מעשי קונדס, וכשהם מנסים להצחיק אותי, אני ישר מתרחקת. אני דרוכה להתחמק תמיד מליצנים".
חשבת לטפל בזה?
“לא, כי לא חשבתי שהפוביה הזו יכולה באמת להחריף עם השנים. אני מדחיקה אותה. אני יודעת שאם לא אתעמת עם זה, באיזשהו שלב זה יחריף, ואני גם לא רוצה להעביר את הפחדים שלי לילדים הקטנים שלי".
"אני רוצה ללמד את עצמי באמצעות כלים כאלה ואחרים להתגבר על זה, ובאיזשהו שלב אני כן רוצה לפתוח את זה לדיון ולהבין למה אני חושבת שיש לליצנים אג’נדה נסתרת ושהם רעים. המודעות שלנו לפוביה הזו בחברה הישראלית לוקה בחסר, ואני מניחה שייתכן שבעתיד אטפל בפחד שלי מליצנים", ציינה.
יוסיפוביץ’, המגדירה את עצמה כמי שסובלת מקולרופוביה, כלומר פחד מליצנים, היא היא לא היחידה שמתמודדת עם התופעה. התופעה עלולה להתגבר בעקבות יצירות בתרבות הפופולרית שבהן מופיעה דמות הליצן כשלילית ומפחידה, כאמור למשל דמות הג’וקר מסדרת “באטמן" או דמות הליצן המרקד בסרט “It" (“זה") על פי ספרו של סטיבן קינג.
יש גם ידוענים הידועים בנטייתם לתופעה הזו, בהם ג’וני דפ, דניאל רדקליף (“הארי פוטר") והראפר פאף דדי.
“מאז שהייתי קטנה ואמא שלי לקחה אותי ליריד, הייתי מפחדת ובוכה מהליצנים הגדולים על הקביים", מספרת ש’ (31). “כשהייתי מתנהגת לא יפה, אמא שלי הייתה עושה פרצוף של ליצן, ושם התחילה הסלידה שלי מליצנים. כשהייתי בכיתה ג’ ראיתי את הסרט ‘It’ של סטיבן קינג, ושם זה קיבל תפנית של ממש והפך לסיוטים. הליצן לא יצא לי מהראש", היא נזכרת.
"לפני שבע שנים ראיתי סרט בשם ‘All Hallows’ Eve’, ובמשך שנה שלמה לא יכולתי לישון לבד, פחדתי שהליצן נמצא לי בסלון והייתי ממש בסרטים שהולכים להרוג אותי כמו בסרט. הלכתי לטיפול CBT בגלל הדבר הזה וטיפלתי בפוביה הזו. עד היום אני מפחדת מליצנים והיום, כאמא, לא אחפש בחיים את הילד שלי לליצן. אומנם היום יש לי יותר כלים להתמודד עם זה, אבל עדיין אני מעדיפה לשמור מרחק מליצנים".
לדברי ש’, בסביבתה מתקשים לקבל את הפוביה הזו. “אנשים חושבים שאני עושה צחוק, שאני דמות בידורית שמגזימה, ויש לי גם פוביה אגב מתולעים, שהיא פוביה יותר קשה ואני אפילו לא אוכלת ספגטי בגללה", היא אומרת. “לועגים לזה וחושבים שאני סתם מגזימה. לא מכילים את זה".
כמו אלרגיה
“מאז שהייתי ילדה לא יכולתי לראות ליצנים", אומרת פריאל זריהן (26). “זה תמיד היה קריפי ומפחיד בעיניי ותמיד הייתה לי קונוטציה מאוד שלילית לנושא. כשהייתי יושבת עם חבריי במסעדה, הם היו עובדים עליי עם התחפושת של ‘It’, וזה תמיד הבהיל אותי. אני מאוד סולדת מליצנים".
“יש לי פחד מליצנים לא מאובחן", אומר גם איתמר זיגלמן (33). “כשיצא הסרט ‘ג’וקר’, הייתי בניו יורק. זו הייתה תקופת הקורונה, והייתי שם בזמן ליל כל הקדושים. אנשים התחפשו לג’וקר ונסעתי איתם ברכבת וחשבתי שזה הסוף שלי, אבל באופן כללי מגיל מאוד צעיר אני די פוחד מליצנים ומהאיפור המוגזם שלהם".
"אני די בטוח שזה בא מתוכנית לילדים בטלוויזיה שהיה בה ליצן. עד היום אני לא רואה סרטי אימה וגם בן זוגי יודע שאם הוא רוצה לראות סרטי אימה שהוא אוהב, זה רק כשאני לא בבית. כשיצאתי מהארון התחילו לקחת אותי למופעי דראג והיה לי מאוד קשה בגלל העובדה שיש להם איפור נורא מוגזם שהזכיר לי ליצנים", סיפר.
עבור מי שמתמודדים עם הפחד הזה, יכול חג פורים, שבו תחפושות של ליצנים נמצאות בכל עבר, להיות טריגרי במיוחד. “פורים זה די סיוט עבורי", מודה זריהן. “יש לי גם חברות שמתחפשות לליצנים מפחידים, אז אני מתרחקת מזה. גם היה את האטרף עם הליצנים המפחידים בארצות הברית לפני כמה שנים, שזה היה נורא מפחיד. בעיקרון פורים הוא חג פחות נעים לי".
איך את מתמודדת?
“אני הולכת למקומות שאני יודעת שפחות אראה בהם אנשים שמחופשים לליצן. לכל אחד יש פוביה משלו וחברים שלי יודעים שהפוביה שלי היא ליצנים ומכבדים את זה. לא חשבתי לטפל בזה. נוח לי להתעלם, להתחמק ולברוח", סיפרה יוסיפוביץ'.
“אני לא אוהב את חג פורים ומתחמק מזה חד־משמעית, בייחוד בגלל הליצנים והאיפור המוגזם שלא עושים לי טוב", מציין זיגלמן. “אף פעם לא חשבתי לטפל בזה, אני פשוט נמנע ומתייחס לפוביה הזו כמו לאלרגיה. אני בורח מזה כמה שאני יכול", סיפר.
“בפורים אני לא יודעת מה לעשות כי אני יודעת שיש מסיבת פורים ויהיו ליצנים, אבל אני מעדיפה להתרחק כדי לא להתעמת איתם", אומרת יוסיפוביץ’. “אני בחרדה שאראה שם ליצנים, אני לא יכולה לראות את זה קרוב אליי. זה מעורר בי חלחלה".
תוקף לפחד
"קולרופוביה היא מצוקה אמיתית, ויש לה דימוי בעייתי", מסבירה עינב קשר, פסיכותרפיסטית קוגניטיבית־התנהגותית CBT. "יש לזה הסבר נוירולוגי. בעצם לליצנים יש וריאציה אנושית, שגורמת לנו להרגיש שיש פה תופעה לא תקינה. זה איזשהו עיוות של דמות אנושית".
באיזו תדירות אנשים שפוחדים מליצנים מגיעים לטיפול?
"מעטים האנשים שיגיעו לטיפול בגלל התופעה הזו, ויש בינינו מעט מומחים לתחום כי החשיפה שלנו לכך היא מינימלית. כשיש לך פוביה מליצנים ואתה יודע שיש סרטים או אירועים שבהם יש ליצנים, אז אתה נמנע מלהגיע אליהם. אתה יודע שהמחיר שאתה משלם ביומיום על כך הוא זניח, ולכן אתה מתמודד עם זה, וזה לא שווה מאות או אלפי שקלים של טיפול. כמובן שיש גם מצבי קיצון שהסיפור הוא מורכב יותר".
איך מטפלים בזה?
"חשיפה, חשיפה ושוב פעם חשיפה. חשיפה הדרגתית. אנחנו מלמדים אנשים קודם לעמוד מול אי־נוחות – בעזרת נשימות ותרגילים קוגניטיביים. בנוסף, מלמדים אותם להתמודד בהדרגתיות עם הפוביה. למשל, אנחנו נותנים להם משימה להיכנס לרשת ולראות תמונות של ילדים מחופשים לליצנים. זה מעורר אי־נוחות, ובזמן אי־הנוחות אנחנו מזכירים לבן אדם להפעיל את המיומנויות שלימדנו אותו".
איך אפשר להתמודד עם התופעה הזו בפורים?
"אחד הדברים הכי חשובים לסביבה לדעת הוא לא להגיד לאותם אנשים: 'זה שום דבר, בואי תחבקי את הליצן'. צריך לתת תוקף לפחד, להכיל, לגלות הבנה ולשחרר. אם לא לוחצים או מזלזלים בילדים שיש להם פחד מליצנים, אז ב־99% מהמקרים הם יצאו מזה, ואלה שלא – יזדקקו לכלים מקצועיים", הסביר.
"אם אתה הורה או בן/ת זוג, הדבר הכי מזיק הוא לא לתת תוקף לתחושות שמשתפים אותך בהן, ובמקום חשיפה הדרגתית - 'להטביע את הראש' של מי שפוחד מליצנים בתוך הדבר הזה. במקרה כזה זה יכול רק להחמיר את המצב", ציין.
"הזיכרון הכי מוקדם שלי מפחד מליצנים הוא בערך מגיל 4", אומר ניצן סימון (25). "אמא לקחה אותי לגן בפורים ואחת הגננות הגיעה מחופשת לליצנית, עם התלבושת והאיפור, ומשראיתי אותה בהופעה זו התחלתי לבכות את נשמתי. היה מאוד קשה להרגיע אותי, רציתי לחזור הביתה ולא הייתה לי ברירה אלא להישאר ולחכות שיסתיים היום ואמא תבוא לאסוף אותי", נזכר.
"מה שהרגשתי באותו רגע זה שאני רואה אדם זר שאיני מכיר, ולכן הרגשתי מאוים. אירוע שני שזכור לי מאותה תקופה התרחש בחנות התקליטים שהייתה לאבא שלי ודוד שלי בתל אביב, 'הקומה ה-13'", סיפר סימון.
"על מדף הדיסקים היו עותקים של האלבום 'לא למכירה' של להקת קרפ (משנת 1997), שעל עטיפתו מופיע ציור של ליצן. בכל פעם שהעיניים שלי נתקלו בו, חטפתי מן התקף חרדה. בגיל 7 הסתובבתי עם אמא בקניון בקריית אונו בתום חוג התעמלות, וממש במקרה ראיתי מולי את איציק הליצן. השתוללתי והתחלתי לבכות, וברחנו", סיפר.
"יש לציין שעד גיל 17 פחדתי מתחפושות, לא הייתי מפריד בין האדם למסכה/התחפושת, רק בכיתה י"א אזרתי אומץ להתגבר על הפחד והתחפשתי פעם ראשונה לבנימין זאב הרצל. מאז פורים הוא החג האהוב עלי, אבל היות והפחד מליצנים הוא שיצר אצלי את הפחד הזה, הוא עדיין קיים בי".
איך זה בא לידי ביטוי ביומיום?
"הפחד תלוי בזמן, מקום ומראה חיצוני, ויכול להעיד שהפחד שלי מליצנים אמיתיים יותר חזק מליצנים דמיוניים/מצוירים, אלא אם כן הם יותר מדי ריאליסטיים, וכן שהתגובה שלי מאוד מושפעת מכמה האיפור יהיה בולט, כמה התחפושת תהיה עשירה ו"מוגזמת" ואיך הם יביאו לידי ביטוי את הדמות (כשחקנים)", הסביר.
"מצד אחד יכולתי לשרוד פרק של "בוב ומרגרט", שבו בסצנה הקליימקסית אחת הדמויות הסירה את המסכה מפניה ונחשפה לכאורה כליצן שהטיח עוגה בפניו של בוב (למרות שמהר מאוד הדבר התברר להיות חלק מסיוט לילי שלו), או את הפרקים של "הספה הגדולה" כיוון שלולי הליצנית (אחת הדמויות הראשיות) לא נראתה בעיניי תואמת את המראה הסטריאוטיפי השכיח והמקובל של הדמות", הסביר.
"ומצד שני, בכל פעם שהייתי מבקר בסניף של מקדונלד'ס הייתי נוטה להשפיל עיניים לרצפה במידה ורונלד מקדונלד (הקמע) היה מופיע מולי, בין אם ע"ג המסכים, הלוחות או סתם בתור פסל. הייתי נמנע מללכת למסיבות פורים בגלל שידעתי שיהיו שם בין השאר גם ילדים שמחופשים לליצנים, ועד גיל 14 הייתי חוטף טריגרים רק מלשמוע את המילה "ליצן" (אפילו באנגלית), ובתור קורבן של בריונות ממושכת בבית הספר היסודי, שנבעה בעיקרה מהעובדה שאני אוטיסט, התלמידים שהציקו לי השתמשו בטריגר כדי לנגן לי על נקודות התורפה ולפגוע לי בויסות החושי, סיפר.
"פעם כשבאתי לבקר את סבתא מצד אבא איתו ועם האחים שלי בבית חולים, לאחר שהתאוששה מניתוח, נכנס לחדר ליצן רפואי כדי לשעשע אותה, וחלק מהשואו היה להציג את עצמו בתור "לא ליצן". כמובן ברחתי. זה הרתיח אותי שהוא אמר לה את זה, כי אם אני הייתי שם במקומה הייתי חש כאילו לא אכפת לו מרגישויות", הוסיף סימון.
סימון מציין כי על אף הקושי להתגבר על הפחד, הוא התמודד איתו בצורה מקורית, בעזרת המוזיקה: "כיוון שהמקור של הפחד שלי הוא באותו המאורע שקרה לי בגן בחג פורים בגיל 4, קשה לי להתגבר עליו, כי תמיד הטראומה צפה מחדש. הניסיון הראשון שלי היה בגיל 7, ואני מעדיף להדחיק אותו ולא להיכנס אליו כי הוא מביך אותי".
כשהייתי בן 14 עברתי עם אבא שלי ודוד שלי על מה שנשאר מהסטוק ב"הקומה ה-13" (שנסגרה ב-2007) ובמקרה היו שם עותקים של אותו הדיסק של להקת קרפ, "לא למכירה", עם אותה העטיפה של הליצן. היות והאהבה למוזיקה עברה אלי בתורשה, אבא הציע לי לתת צ'אנס לאלבום, באומרו שאם היא טובה חבל שאוותר עליה", נזכר סימון.
"הקשבתי לו ונהניתי, ומוזר להודות בכך אבל מאז הוא אחד מהאלבומים הישראליים האהובים עלי בכל הזמנים, והוא באוסף שלי, למרות אותו ליצן מפחיד שעדיין קשה לי להסתכל עליו בעיניים. נראה לי שזה מה שהעלים את הטריגר מהמילה. אפילו השמעתי ממנו לאחרונה בתוכנית מוזיקת האנדרגראונד שלי, "על הספקטרום' ברדיו הקצה, בה גם שיתפתי את המאזינים.ות בזיכרון המדובר, ולשמחתי הסולן (קובי נעים, כיום נקרא קובי פשה) והמתופף (אורן ג'ורנו) הקשיבו לה ופרגנו לי", סיפר.
הוא מבקש לציין: "למרות שאיני מחבב ליצנים או מתלהב מהם, באופן אישי איני רואה את ההתמודדות שלי עם הפוביה כאיזו אידיאולוגיה נגדם. אני אולי נרתע מהדמות אבל לא שונא את האנשים שעומדים מאחוריה. כן חשוב לי שמי שאוהבים להתחפש לדמות או עוסקים בליצנוּת כמקצוע יהיו ערוכים מראש לכך שכל אחד מפרש אותה בדרך שלו ומגיב אליה אחרת, ויגלו הבנה כלפי מי שלא ירגישו איתה בנוח", ציין.
"בנוסף הייתי רוצה שתיפסק תופעת הליצנים המפחידים שמבהילים עוברי אורח תמימים באישון לילה. זו אלימות לכל דבר ועניין", סיכם סימון.