חווה גאני הלל, 84, ניצולת שואה מיוון, כיום תושבת רמות השבים
"נולדתי באתונה ב־1939. בזמן המלחמה קיבלנו עזרה, בעוד המשפחה שלנו, מצפון יוון, נספתה לגמרי. לפני המלחמה היו באתונה יחסים טובים בין היוונים ליהודים, אבא שלי אפילו לחם בצבא היווני. הייתה ממש מדיניות שנקבעה על ידי הארכיבישוף, המשטרה והרב של אתונה שמטרתה הייתה לעזור ליהודים. למעשה, הרב אליהו פנחס ברזילי, רבה הראשי של אתונה, אמר ליהודים לעזוב והמשטרה ומוסדות הדת האחרים עזרו בבריחה".
"הרב ברזילי ביקש מכל היהודים להיעלם לפני שהגרמנים יתפסו אותנו, והוריי החליטו לברוח להרים", הוסיפה, "לאבא היה חבר טוב, יווני נוצרי. הוא הזמין אותנו אליו הביתה כדי לעזור לנו לברוח. לימים הוא ואשתו הוכרו כחסידי אומות עולם. המשטרה עזרה בהכנה של התעודות המזויפות, ואבי דאג לתעודות. נתנו לנו שמות מזויפים, עד היום מכנים אותי ביוון בשם הזה. אמי רצתה להיפרד מהמשפחה שלה. היא נתנה לאשתו של אחיה את טבעת היהלום שהייתה לה על היד ואמרה לה: 'אם לא ניפגש, שתהיה לך מזכרת ממני'".
"לימים, גיסתה, כלומר דודה שלי, כשהיא בעצמה הייתה על ערש דווי, נתנה לי את הטבעת. נפרדנו מהמשפחה ועלינו להרי אגרפה, הרים שאין בהם שבילים שמסומנים על המפה. הלכנו ברגל או על חמור. לפני כן אבא שלי סגר את בית החרושת, וכשהתחיל הבלגן הוא אסף לירות שטרלינג, ונתן הכל לאמא לשמור, אז אמא החזיקה את הלירות על גופה. בכל פעם שהגענו למקום לאכול או ללון, היינו צריכים לשלם, ומזה בעצם התקיימנו", לציין.
לאחר מכן אמרה: “מסע הבריחה שלנו נמשך ככל הנראה כשנה. אני זוכרת את המפל והעצים היפים, לרגעים הרגשתי שאנחנו בטיול, רק אחרי זה סיפרו לי כמה היה קשה. כיוון שאמא שלי הייתה בהריון, היא התמוטטה כמה פעמים. אחי גם היה קטן והיה צריך לרחוץ את חיתולי הבד שלו. אז למשל אני זוכרת שאמא שטפה לו את החיתולים בנחלים הזורמים".
"היו גם פרטיזנים בהרים, ולכן הגרמנים היו מגיעים ושורפים את הכפרים שהפרטיזנים היו מגיעים אליהם, ואז חוזרים למטה", הוסיפה, "כשנשאר המטבע האחרון הבנו שאי אפשר להמשיך כי לא נוכל גם לאכול. ובכל זאת, אמי שמרה את המטבע האחרון ואמרה 'את זה אני לא פורטת', ובאמת עם המטבע הזה היא עלתה לארץ. היום המטבע נמצא אצל נועם, הנכד שלי. בני נמרוד, אבא של נועם, ביקש אותו לחתונה שלו. אבל נמרוד נפל במלחמת לבנון השנייה, וכך המטבע הגיע לנועם ונמצא אצלו למשמרת.
לסיום אמרה: "בהמשך היינו חייבים לחזור לאתונה כיוון שאמא שלי הייתה צריכה ללדת. עוד לא היה בטוח לחזור, אבל לא הייתה לנו ברירה. הצלחנו לשרוד. לאחר המלחמה אבי פתח שוב את בית החרושת. בשנת 1949 החלטנו לעלות לישראל. אבי היה ציוני והוא אמר שאתונה היא לא המקום שלנו. המקום שלנו הוא בישראל. אמא לא רצתה, אבל אבא שכנע אותה כשאמר לה שאם נישאר, הילדים יתחתנו עם לא יהודים".