פרופ’ אבי ריבקינד, פרופסור לכירורגיה ומומחה לטראומה בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים, היה בעוד משמרת ערב ארוכה בימים האחרונים, כשלפתע קיבל טלפון בלתי צפוי משרת התחבורה מירי רגב, הממונה על טקס המשואות, שבישרה לו כי נבחר להשיא משואה ביום העצמאות ה־75 למדינת ישראל שיחול בשבוע הבא.
“הבשורה תפסה אותי בפרוזדור בהדסה. תוך כדי זה שאני מדבר עם השרה מירי רגב אני מקבל רצף של שיחות ממתינות", משחזר ריבקינד. “לא הבנתי איך אנשים יודעים לפני שאני יודע, היא עוד לא הודיעה לי וכבר אנשים ידעו".
מה הרגשת באותם רגעים?
“זה מרגש, וזו סגירת מעגל מרגשת עבורי ועבור המשפחה שלי. כבן לניצולי שואה אני מקדיש להוריי את הכבוד הגדול הזה. זה היה מפתיע, אבל זה מגיע לאחר שהוועדה עשתה את השיקולים שלה. אני מוכרח להודות שכשחבריי הודיעו לי שהם הגישו אותי לוועדה שבוחרת את מדליקי המשואות, אמרתי להם: ‘חבר’ה, רדו מזה, לא יצא מזה שום דבר’, ושכחתי מזה לגמרי. ואז פתאום קיבלתי את הטלפון הזה".
"בהתחלה אתה מתרגש, אחר כך אתה אומר לעצמך: מה? מי? מו? אמרתי לשרה שיש לי עכשיו יותר משקל על הכתפיים. זה יהיה אומנם אותו אבי ריבקינד שהיה עד כה, אותו רופא ואדם, אבל עם עוד משא על הכתפיים. עכשיו מסתכלים עליך ואתה דוגמה. יותר אנשים מחקים אותך ושואלים למוצא פיך“.
השנה נשמעו קריאות לסרב להדליק משואה על רקע המאבק נגד המהפכה המשפטית. זה עלה בדעתך?
“לא, לא היה לי לרגע היסוס. אני לא פוליטיקאי ולא נכנס לפוליטיקה. אני לא קשור לזה, לא מתעסק בזה, לא התעסקתי בזה, ואין שום סיכוי שאני אתעסק בזה. אני מעולם לא הפגנתי, מעולם לא שבתתי, גם בשביתות הרופאים הגדולות עבדתי כרגיל ולא הפגנתי. אני מבטיח שאני גם לא אהיה באף הפגנה".
"אני נטו רפואה, סגור במגדל השן של הרפואה, ולכן אני יכול לתרום מכל לבי וברמ"ח איבריי למען הרפואה. אני מטפל בחולים ובפצועים, בכל אדם, אני מטפל בכל עם ישראל וגם טיפלתי במחבלים. הרפואה צריכה להישאר מחוץ לשיח הפוליטי, ואני א־פוליטי בנושאים האלה. אני מטפל במטופלים ללא הבדל דת, גזע, מין או לאום. טיפלתי בחסן סלאמה (מחבל פלסטיני, מבכירי הזרוע הצבאית של חמאס, שמרצה בימים אלה מאסרי עולם בכלא הישראלי – ד"פ). מה יותר מזה? מי שמטפל בחסן סלאמה יכול לטפל בכולם".
איך היה לטפל בו?
“אותו דבר כמו לטפל באיציק מירושלים. אין לי בעיה עם זה. ברגע שהוא מגיע למפתן בית החולים, הוא מקבל טיפול VIP כמו כל אחד. מסתבר שיש על הבחירה בי להשיא משואה הרבה הדים. אני מקבל עכשיו תגובות מפצועים וממשפחות של נוצרים, ערבים, דרוזים ומוסלמים, לא בהכרח מישראל. צונאמי התגובות הטובות מדהים ומרגש אותי וזה לא ברור מאליו".
ריבקינד (73) נולד בראשון לציון, בנם היחיד של מנחם ולוסיה, ניצולי שואה שמשפחתם נספתה בשואה. הוא למד בבית הספר הממלכתי־דתי “סיני" בראשון לציון ובבית הספר התיכון הדתי ברחובות. כשהיה בן 15 נפטר אביו. הוא התגייס לחיל המשטרה הצבאית ושירת כחוקר במשטרה צבאית חוקרת.
בשנת 1969, במהלך אירוע שחקר, חווה רגע מכונן. “שלחו אותי לחקור מוות של צוער שנפגע באימון מפקדים רגע לפני שהיה אמור לקבל דרגות", הוא משחזר. “קיבלתי את תיאור המקרה ואת הפעולות הרפואיות שבוצעו על ידי רופא היחידה, ועד היום דף העדויות שמור אצלי בחדר כי זה היה רגע ששינה את חיי. קראתי את העדות, הגעתי הביתה ואמרתי לאמא שלי ז"ל שכתבתי כמו תוכי את העדות, אבל לא הבנתי מה אמרו לי. אמא שלי הזמינה את ידיד המשפחה, ד"ר אברהם וייצברד ז"ל. הוא בא עם הספר ‘האנטומיה של גריי’ והסביר לי את הכל. אמרתי לו: ‘אני אהיה רופא!’. כך היה".
השפעה עצומה
בשנת 1973 החל ריבקינד את לימודי הרפואה בבית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית, ובשנת 1980 החל התמחות בכירורגיה כללית בבית החולים הדסה עין כרם, תחת חסותם של חתן פרס ישראל פרופ’ נתן זלץ ופרופ’ אריה דורסט. “היה לנו פה אז מקרה עצוב של גברת שבעלה הכה אותה והובהלה בפעם הראשונה למיון", הוא נזכר. “היא שוחררה וכעבור יומיים הגיעה שוב למיון ובתוך כמה שעות היא נפטרה. הייתי מזועזע מהסיפור הזה. חבטנו בעצמנו והבנו שלמרות כל הניסיון שלנו בפיגועים ובמלחמות, אין לנו ניסיון בטיפול בטראומה. החלטתי שאני נוסע לבולטימור ללמוד את המקצוע".
בשנת 1986 הוא נסע להתמחות באוניברסיטת מרילנד בארצות הברית ביחידת שוק וטראומה. “הייתי שם שנתיים וחצי ואז חזרתי הנה, לישראל, למרות שכולם אמרו לי להישאר בארצות הברית כי לא תהיה לא בהדסה ולא בישראל יחידת טראומה", הוא אומר. “זה היה ממש כנגד כל הסיכויים. בכל תהליך הבנייה וההקמה היו קשיים. לא היה רגע שבו סללו לי את הדרך. היום זה נראה מובן מאליו, ואין בית חולים שלא מתגאה בחדר הטראומה שלו, אבל אז זה נתפס כשאפתני ולא הגיוני".
בשנת 1989 הוא הקים את העמותה הישראלית לקידום הטיפול בטראומה, ובשנת 1992 הקים בבית החולים הדסה עין כרם את יחידת הטראומה הראשונה בישראל. בעקבותיה כאמור הוקמו במהלך השנים יחידות טראומה נוספות בבתי חולים אחרים. אל יחידת הטראומה בהדסה הגיעו לאורך השנים פצועים מאירועי טרור בירושלים, מהאינתיפאדה הראשונה והאינתיפאדה השנייה.
לאורך השנים טיפלו ריבקינד וצוות היחידה באלפי פצועי הדף שהגיעו במצב קשה ואנוש לבית החולים והצילו את חייהם. התמחותו בתחום הובילה אותו להעניק טיפול רפואי לנפגעי טרור בחו"ל, בין השאר בפצועי הפיגוע בבניין הקהילה היהודית בארגנטינה ב־1994, בנפגעי הפיגועים בקניה, בנפגעי הצונאמי באוקיינוס ההודי ב־2004 ועוד.
במסגרת תפקידו טיפל כמובן גם באישים בכירים. “הטיפול בהם הוא אותו טיפול כמו בכל בן אדם", הוא אומר. “שימשתי כרופאו האישי של נשיא המדינה לשעבר עזר ויצמן. אני גאה שהייתי הרופא שלו, חבר שלו, ידיד המשפחה, וטיפלתי בכל משפחתו. ויצמן היה נשיא ייחודי ובן אדם טוב. כשהוא היה צריך ניתוח, ניתחנו אותו והכל עבר בשלום. טיפלתי פעמיים גם באריאל שרון, בתקופת כהונתו כראש ממשלה, וגם ברחבעם (גנדי) זאבי כשנפגע. כשהנסיכה של תאילנד ביקרה בישראל והייתה מעורבת בתאונת דרכים, היא גם הגיעה לטיפול אצלנו. כשנשיאי ארצות הברית ביל קלינטון, ג’ורג’ בוש וברק אובמה ביקרו בישראל - פגשתי אותם וליוויתי אותם. נפגשתי גם עם המלך חוסיין ועם מלכת אנגליה. זכיתי".
מהי עוצמת ההשפעה של יחידת הטראומה בעיניך?
“ללא כל צל של ספק יש ליחידה השפעה עצומה. הורדנו את התמותה בהדסה, ואנו נמצאים בהיבט זה באחוזים בין הטובים בעולם. בכל הארץ יש ירידה של למעלה מ־20% בתמותה של פצועים באורח קשה".
איך אתה רואה את התפתחות הטיפול בטראומה בישראל לאורך השנים?
“יש שינוי מהותי בהתפתחות. עצם העובדה שכל אחד מדבר על טראומה כיום, גם בתקשורת וגם ברחוב, זה שינוי תודעתי. בתחילת תקופת יחידת הטראומה באתי לעיתונאית מפורסמת וסיפרתי לה על היחידה, והיא כמעט גירשה אותי מהדלת ולא הבינה על מה אני מדבר בכלל. יש פה שינוי מהותי בתודעה. זה מקצוע שמציל חיי אדם, וצריך להשתמש בו גם כדי למנוע פגיעות. השפעת הטראומה היא גדולה ומשמעותית".
הקלות הבלתי נסבלת
בין השנים 1999־2013 ניהל ריבקינד את המחלקה לכירורגיה כללית וטראומה בהדסה עין כרם. בשנת 2004 הוביל, יחד עם מטה הבטיחות העירוני של עיריית ירושלים ועמותת “אור ירוק", מיזם מיוחד לתלמידי תיכון בנושא נהיגה זהירה. “המאבק בתאונות הדרכים הוא נר לרגליי זה שנים", הוא אומר.
“בכל שנות עבודתי ראיתי, אבחנתי, ניתחתי וטיפלתי באלפי נפגעי תאונות דרכים. לצד העבודה הנהדרת שעושים הגופים הלאומיים למניעת תאונות דרכים באמצעות הסברה וחינוך, והמשאבים הרבים שמשקיעים אנשים מופלאים בעמותות וארגונים שונים, אני חש שאנחנו מפסידים במאבק הזה להצלת חיי אדם. חוסר זהירות, זלזול, קלות דעת, יהירות ומעל הכל זילות ההולכת וגוברת בחיי אדם בחברה הישראלית. שוב ושוב, תאונה אחרי תאונה, אחרי שמתבררות נסיבות התאונה, נחמץ הלב על הקלות הבלתי נסבלת בהתייחסות לכובד האחריות לחיי הזולת, המוטלת בידיו של האוחז בהגה".
"לקחתי על עצמי לחנך את הצעירים שעוד רגע יחזיקו בידם רישיון נהיגה. כשהם שומעים את הסיפורים, כשהם רואים את הפצועים שנאבקים על חייהם או את השורדים, הם אולי מבינים קצת יותר. במהלך השתלמותי ברפואת חירום וטראומה בארצות הברית, זיהיתי את הצורך להקים מרכז לנפגעי תאונות דרכים בארץ, בשיתוף פעולה עם מד"א, 'איחוד הצלה' וזק"א, כדי להגביר את מהירות תגובת הטיפול הראשוני בפצועים ולדייק באבחון ובטיפול בבית החולים. כך נחסך זמן יקר של הצלת חיים. עשרות שנים של טיפול בנפגעי פיגועים ותאונות דרכים הוכיחו את יעילותו של המהלך הזה".
מהם רגעי השיא בקריירה שלך?
“יחידת הטראומה היא סיירת מטכ"ל של הדסה עין כרם. התגייסו לזה כוחות רבים: אחות אגדית בשם אתי בן יעקב ז"ל שהרימה יחד איתי את האלונקה הזו, כולל עובדי בית, טכנאי רנטגן, אחים, אחיות, רופאים, רופאות והנהלת הדסה לדורותיה, כולל פרופ’ יורם וייס ודליה איציק כיום. יודעים שכדאי שיהיה אור ביחידת הטראומה, ומי שזקוק לנו מקבל טיפול לעילא ולעילא. זה רגע מכונן להבין שיש פה התגייסות. זה בפירוש לא מובן מאליו. זה ציון דרך".
יש אירוע שחקוק במוחך במיוחד?
“יש לי סיפורים מפה ועד להודעה חדשה. יש למשל את הסיפור של שמעון אוחנה, השוטר ממג"ב שבשנת 2000 נפצע ממטח יריות בשכונת גילה והגיע אלינו עם 0.3% סיכוי לחיות לאחר שקליע חדר אל לבו ופער בו חור. הצלחנו להחזיר אותו לחיים ולהציל אותו. יש הרבה נסים שקורים לנו. יש גם מקרים שבהם קורים דברים גדולים מאיתנו, למשל לאה (לוסי) די ז"ל, האם שנרצחה עם בנותיה, מאיה ורינה, בפיגוע בצומת חמרה. היא הובהלה אלינו לטיפול, ולא הצלחנו להציל אותה, למרות שהיא קיבלה פה טיפול לעילא ולעילא. לצערנו הפגיעות שלה היו אנושות, אבל השקענו, נתנו את הטיפול הכי טוב שאפשר. אבל אלו דברים שהם כבר מעבר לשליטתנו".
מה תאחל למדינה לרגל יום הולדתה?
“מכפלות של 75 לעולמי עד ולנצח נצחים. אמן".