"בכל שנה, אחרי הצפירה, משתררת כאן ברחבת הכותל המערבי, דומיה מקודשת, מיוחדת, השמורה רק לרגע הזה בשנה. אבל הערב, אין לנו שקט, ואין דממה. מפני שהשנה זו איננה אותה צפירה. השנה, לצפירת האבל, המנציחה את חללינו שנפלו מאז ראשית ימי התקומה - התווספה צפירה חדשה, מתמשכת, ארוכה.
צפירה שהחלה בשעה 6:29 בבוקר האסון הלאומי הנורא בשבעה באוקטובר, בעיצומו של חג שמחת תורה. והיא נמשכת ומלווה אותנו מאז. זועקת, חדה, צורבת. זעקה של אומה, זעקה של אבל לאומי. "אֱלִי, אֱלִי נַפְשִׁי בְּכִי וְזַעֲקִי בַּת יִשְׂרָאֵל מִסְפֵּד שְׂאִי והִתְיַפְְּחִי אָכְלָה הָאֵשׁ בְּיִשְׂרָאֵל".
"בכל שנה, אחרי הצפירה, משתררת כאן ברחבת הכותל המערבי, דומיה מקודשת, מיוחדת, השמורה רק לרגע הזה בשנה. אבל הערב, אין לנו שקט, ואין דממה. מפני שהשנה זו איננה אותה צפירה. השנה, לצפירת האבל, המנציחה את חללינו שנפלו מאז ראשית ימי התקומה - התווספה צפירה חדשה, מתמשכת, ארוכה.
צפירה שהחלה בשעה 6:29 בבוקר האסון הלאומי הנורא בשבעה באוקטובר, בעיצומו של חג שמחת תורה. והיא נמשכת ומלווה אותנו מאז. זועקת, חדה, צורבת. זעקה של אומה, זעקה של אבל לאומי. "אֱלִי, אֱלִי נַפְשִׁי בְּכִי וְזַעֲקִי בַּת יִשְׂרָאֵל מִסְפֵּד שְׂאִי והִתְיַפְְּחִי אָכְלָה הָאֵשׁ בְּיִשְׂרָאֵל".
אני עומד כאן, ליד שריד בית מקדשנו, בבגד קרוע. הקרע הזה – סימן הָאֲבֵלוּת היהודי, הוא סמל לאבל ויגון של עם שלם בשנה זו – שנת אבל לאומית. סמל לקרע מדמם בלב העם. קרע בליבה של מדינת ישראל –שכולה, מיוסרת, בוכה בכי תמרורים, וממאנת להינחם על בנותיה ובניה –חיילים ואזרחים, אזרחים וחיילים. לא נמנע קולנו מבכי, ועינינו מדמעה. שבר גדול הושברנו.
אני פונה מכאן, ברגע הקדוש הזה, אל אחיותינו ואחינו החטופים, ואל משפחותיהם: לכל אורך הימים הלאומיים האלה, אנחנו לא שוכחים לרגע שאין גדולה ממצוות פידיון שבויים. כל העם אתכם! אנחנו חייבים לגלות אומץ ולבחור בחיים. לא לנוח ולא לשקוט עד שישובו כולם הביתה.
משפחות שכולות אהובות ויקרות, פצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה, שר הביטחון, ראש המטה הכללי וראשי מערכות הביטחון, שרים וחברי כנסת, הנשיא העשירי, כבוד הרבנים, ראש עיריית ירושלים, שגרירים ודיפלומטים, ראשי הארגונים היציגים של משפחות החללים, אזרחיות ואזרחי ישראל.
לפני שנה סיפרתי כאן, על חלקה 9 של אזור א' בבית העלמין הלאומי בהר הרצל – חלקת נופלים ממלחמת העצמאות. מאז, בין יום הזיכרון שעבר ליום הזיכרון הזה, רבו הקברים בהר – מאה ושלושים קברים חדשים; ועוד מאות רבות של קברים שהתוספו בכל רחבי הארץ – ושינו את פניה. את פנינו. הכאב מכה בעוצמה. רק לפני שעות ספורות, הבאנו למנוחת עולמים חמישה מבנינו האהובים. "מִנִּי דָן עַד בְּאֵר שֶׁבַע, מִגִּלְעָד לַיָּם, אֵין אַף שַׁעַל אַדְמָתֵנוּ לֹא כֻפַּר בְּדָם".
לפני מספר לילות, עליתי שוב להר הרצל. מצאתי את עצמי פוסע בין הקברים,בהכרת תודה ובחרדת קודש. מרגיש בעוצמה יוצאת-דופן את החיבור העל-דורי בין החלקות. חיבור של געגוע ושל גבורה, של כאב ושל תקומה.חיבור של רוח לחימה – "שבכל דור ודור". חיבור בין חלקה 9 מתש"ח,לחלקות הנופלים בלטרון ובמתלה, בגבעת התחמושת, בסיני וברמת הגולן, בבופור, בבינת ג'בל, בשדות הקרב האחרים, הרבים מספור, בפעולות ביוןומודיעין, ובפגועי הטרור מאז שחר הציונות ומשם לקברים החדשים והרבים בהר הרצל – שהתוספו ולמרבה הכאב עדיין מתוספים – בחלקות – כן, חלקות ברבים – של חללי המערכה הכבדה הזו.
האמינו לי אחיותיי ואחיי, שהייתי רוצה – בכל ליבי – לספר על כל אחת ואחדמאהובינו הנופלים – מכל מערכות ישראל, מכל כוחות הביטחון, מכל רחבי הארץ. על טובם, על יופיים, על גבורתם. אבל השבר גדול כל כך, ומתינו רבים כל כך, רבים מדי. וכך, אני מעמיד לנגד עיניי את מה שאמר לי אב שכול לפני מספר שבועות: "אני שומע שמספרים על אחד הבנים שנפלו ואני מרגיש כאילו מספרים על הבן שלי". כך אמר.
לכן, בדבריי הערב, אני, העני ממעש, מבקש לשוב יחד איתכם לאותו ביקור לילי בהר הרצל, ולהדליק נרות נשמה קטנים, סיפורים מעטים, בודדים – של כמה מחללי השנה הזו. כל אחד מהם מייצג משהו מדמותם הנצחית של כל חללי מערכות ישראל ופעולות האיבה.כל אחד מהם - מראה של אלפי סיפורים. לעד נזכור, ונאהב, וננצור בליבנו – את כולן, את כולם.
"החיילים שלי שם ואני צריך להיות שם", כך אמר אלוף-משנה יהונתן שטינברג לרעייתו, בבוקר שבעה באוקטובר. יוני, מפקד חטיבת הנח"ל, נתקל בדרכו דרומה במחבלים. הוא נהרג כשנלחם בגבורה, ונטמן בחלקה החדשה בהר הרצל. "הדבר הכי גדול שאפשר לעשות זה לשמור על עם ישראל", השאיר יוני דברים בהקלטה לבנו. ממש לצידו אני רואה את קברו של אלוף-משנה רועי לוי – מפקד היחידה הרב-מימדית. רועי שנפצע אנושות במבצע צוק איתן השתקם, חזר ללחימה, ואף זכה להשיא משואה ביום העצמאות ה-70.
באותו בוקר-שבת שחור הוא יצא, כמו יוני, מביתו, ודהר לקיבוץ רעים. הוא נלחם נגד האויב, עד שנורה ונהרג. יוני ורועי הם דוגמה למפקדים ההולכים בראש, כעמודי אש לפני המחנה. כשראיתי את קבריהם זה לצד זה, לא יכולתי שלא להיזכר בכל כך הרבה מפקדים גיבורים שאיבדנו במערכות ישראל.מפקדים שהסתערו בראש הכוח, ושילמו את המחיר הנורא מכול.
והנה, לא רחוק מהם, קברו של איתן חדד, איש כיתת הכוננות מבארי ובן הקיבוץ. איתן, שגדל וחי בבארי, ועכשיו – גם הוא טמון בהר. אני עומד שם –באישון ליל, בלב ההר – וחושב בהתפעמות על שעות ארוכות של קרבותגבורה, בכל יישובי הנגב המערבי. גבורה אזרחית מדהימה. על כל חברי וחברות כיתות הכוננות. על רבש"צים, קב"טים ואזרחים מן השורה, שזינקו אל לב הקרב, בחירוף נפש ממש, ולחמו - לעיתים לבדם – בקו האש הראשון,עד הכדור האחרון.
מאות רבות של אזרחים נפלו בשבעה באוקטובר ובמערכה כולה. וברוחתפילת "וּנְתַנֶּה תּוֹקֶף" שנאמרה ביום הכיפורים – ימים ספורים לפני האסון הנורא - אנו מקוננים ביום הזיכרון הזה על כל הנרצחים והנופלים – אזרחים וחיילים: מי באש ומי בחניקה, מי בחרב ומי בחיה. מי בפתח ביתו, ומי בממ"ד, מי בחממה ומי ברחובה של עיר, מי במוצב ומי בשדה הקרב, מי בתחנת האוטובוס ומי בתחנת המשטרה. מי במכונית ומי במיגונית, מי בשבילי הקיבוץ, מי במרעה ומי במסיבה, מי במרכז הקניותומי בטילים וברקטות, מי במנהרות, ומי במסתור. לנצח, לנצח נזכרם.
"דורות חלמו להגיע לירושלים, לנו יש את הכבוד להגן עליה", כך אמרה בלהט לפני שנה רוז לובין - לוחמת מג"ב וחיילת בודדה. בבוקר השבת השחורה השתתפה רוז בהגנה על קיבוץ סעד. חודש לאחר מכן היא נפלהבקרב עם מחבל, בעיר העתיקה בירושלים. חלקת השוטרים בהר הרצל, בה טמונה רוז, היא חלקה של אומץ, הקרבה וגבורה – תמצית דמותם של שוטרות ושוטרי ישראל במערכה.
אני רואה את קברה של רוז – ונזכר בכל אותן נשים אמיצות, חיילות ושוטרות, תצפיתניות, לוחמות ומפקדות, גיבורות ישראל – שחירפו את נפשן, עמדו על משמרתן, הצילו חיים ושילמו בחייהן. וכמו רוז, במצבת הגבורה של עמנו, כל כך הרבה עולים מיהדות התפוצות,וכל כך הרבה חיילים בודדים. גיבורים שיצאו למסע מארץ הולדת לארץ מולדת, ונטלו חלק "במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל". ועכשיו הם טמונים בין רגבי אדמת הקודש של הר הרצל, ובכל הארץ.
"הרעות נשאנוך בלי מילים". ועכשיו הרעות נושאת אותנו – ומפיחה רוח לחימה בחזית ובעורף. למשל הרעות בין מג"ד גולני, סגן-אלוף תומר גרינברג, יליד כפר סבא ואיש ההתיישבות בבקעה, שאת קברו אני רואה בהר הרצל –פסע מחלקת הלמד הא – "מַחְלֶקֶת הָהָר האילמת"; למג"ד השריון, סגן-אלוף סלמאן חָבָּקָה הטמון ליד ביתו בכפר הדרוזי יאנוח ג'ת.
בשבעה באוקטובר שניהם, סלמאן ותומר – לחמו בגבורה בקיבוצים – תומר בכפר עזה ונחל עוז, וסלמאן בבארי. שניהם נפלו בקרבות ברצועת עזה. "כאן סלמאן, אני פה... האם אני יכול לעזור לך במשהו פינוי מיידי" נשמע קולו של סלמאן בקשררגעים בודדים לפני שנפל. "תחפה עליי בנצור", ביקש ממנו תומר.
הרעות הזו היא ברית - ברית ישראלית. ברית החוצה אמונות ודתות, תפיסות ועמדות. אני זועק מכאן את זעקתן של המשפחות השכולות הדרוזיות והבדואיות: שדרשו ממני ודורשות מכולנו להכיר בכבוד ובזכות להיות חלק מהסיפור הישראלי – כשווים בין שווים, במלוא מובן המילה.
כל שם הוא עולם שחרב. כל שם הוא עקידה. חלל, שלא יתמלא לעולם. הנה קברו של לביא ליפשיץ ממודיעין, שלא רצה, כדבריו - 'להיות חיית מלחמה';ולפני שיצא מהבית בפעם האחרונה, אמר: "אני נלחם על המדינה שלנו, זה הדבר הנכון". ולא הרחק ממנו – באותו הר זיכרון - קבריהם של אוריהאיימלק Ayimalk)) גושן, בן למשפחה ציונית ונחושה שעלתה מאתיופיה;ורועי דאוי מירושלים - אשר התגייס לגבעתי בעקבות ליאל גדעוני – שנפל במבצע צוק איתן וטמון אף הוא בהר הרצל. שלושתם, רועי, אוריה וליאל –ועוד כל כך הרבה נופלים – "גיבורים של העולם, עם חיוך של מלאכים",הותירו אחריהם מילים אחרונות ובהן ציווי אחד: לחייך. פשוט לחייך.
אילו יכולתי הייתי עומד כאן הערב ומספר על כל אחת ואחד מחללינו, השנה, ולאורך השנים. ובלית ברירה, בכאב, סיפרתי על חלקם. כי מאחורי כל סיפור, וכל נר, בוערות אבוקות עצומות של גבורה, של עוצמה, של חיים, של רבים ורבות נוספים.
אזרחיות ואזרחי ישראל, במעמד הקדוש הזה אני מזכיר לנו ולעולם כולו:מעולם לא רצינו ולא בחרנו במלחמה הנוראה הזו. לא בזו ולא בקודמותיה. כל שרצינו הוא לחזור לציון ממנה הוגלינו בכוח הזרוע, ולחדש בתוכה את חירותנו – במדינה יהודית ודמוקרטית. לבנות פה חיים. עתיד. תקווה. תמיד חלמנו על שלום ושכנות טובה עם כל העמים והמדינות באיזור, ולא נחדול מכך לעולם! אך כל עוד אויבינו יבקשו להשמידנו, לא נניח את חרבנו.
החודשים האחרונים היו כואבים מאד. אך למדנו בהם על עוצמה של עם נפלא ומופלא, שקם מתוך השבר הנורא, ונלחם כארי. גילינו לוחמות ולוחמים – של צה"ל וכוחות הביטחון, מגיל 18 עד 96; בכל הגזרות, בכל החזיתות - בדרום, בצפון, באיו"ש ובכל אתר ואתר. הם, שמסכנים את עצמם למעננו,מצפים ומבקשים כל העת – שנזכור שאנחנו עם אחד. שנהיה ראויים. שרק נהיה ראויים.
הקרע הזה בבגדי, הקרע המדמם שכולנו מרגישים בליבנו השנה, לא יכול להישאר חסר משמעות. המשפחות השכולות אומרות לי את זה שוב ושוב ושוב. הרקע בלב של העם, חייב לאחות את הקרע בעם. הקריעה הזאת היא גם קריאה וזעקה. קריאה לעשייה, קריאה לתקומה! תקומה כעם אחד.
אני נושא מכאן תפילה להחלמתם של כל הפצועים בגוף ובנפש. עלינו לתמוך בהם ובמשפחותיהם בקרבות השיקום הקשים והמייסרים, ובטיפול בצלקותיהם – הפיזיות והנפשיות. אני מחזק ומחבק בשם כולנו את נשות ואנשי צה"ל – בחובה, בקבע – וכל כך הרבה מילואימניקים שעזבו הכל מאחור והלכו לחזית לחודשים ארוכים. אני מחזק ומחבק בשם כולנו,את המשטרה, משמר הגבול והימ"מ, שב"כ, המוסד, שירות בתי הסוהר, כיתות הכוננות, וכלל זרועות הביטחון וביטחון הפנים – הכבאות, החירום וההצלה.
אני מודה להם ולמשפחותיהם, שמקריבות המון למען המדינה. הזכות להגן על ביטחון ישראל, הזכות לשרת בצה"ל – היא זכות עצומה. היא לא נטל. היא זכות. עצומה! זכות מקודשת בדם. השם ישמור צאתם ובואם מעתה ועד עולם.
משפחות שכולות אהובות ויקרות. בשם העם כולו אני אומר לכן תודה! אני מרכין ראש בפני אובדנכן וגבורתכן, ומתפלל כי עוד יבואו עליכן ימים של אורוחסד; מזור, ואפילו שמחה. אנחנו שואבים מכן הרבה אמונה ותקווה.
חודשיים לפני שנפל ישי סלוטקי נולדה בתו הבכורה, ושמה: "בארי שחר". עכשיו קיבל שמה של התינוקת הקטנה משמעות חדשה. "שחר חדש עוד יקום על קיבוץ בארי ועל כל יישובי העוטף", כך אמר בתפילה הרב שמואל סלוטקי – אביהם של ישי ונועם – שנמצא עימנו כאן היום. ולצד קברו של אהובה בהר הרצל, הוסיפה אביה סלוטקי, כי: "השם "שחר בארי" מבטא את התקווה שלא ניתן להחריב ולהרוס אותנו".
עם ישראל, אחיותיי ואחיי. גם היום, עמוק בתוך האבל הלאומי, אני יודע, אני מאמין בכל ליבי: שחר חדש יקום על כל ישראל. בזכותם, למענם, ולמעננו. יהי זכר חללי מערכות ישראל ופעולות האיבה נצור בלב אומתנו לדור דור".
נשיא המדינה יצחק הרצוג בטקס יום הזיכרון (צילום: מעיין טואף/לע״מ)
נעוץ
צילום:
REUTERS/Ronen Zvulun
צילום:
קובי גדעון/לע"מ
צילום:
יונתן זינדל, פלאש 90
צילום:
מעיין טואף/לע״מ
צילום:
דובר צה"ל
