הכתם: האם מקרה אונס מחריד של תינוק יתברר כהרשעת שווא?

הנה עוד מקרה שעשוי להתפתח למהומה ציבורית שפרקליט המדינה שי ניצן ייאלץ להתמודד איתה בקרוב: הרשעתו של נסים חדד באונס בלתי נתפס של בנה בן השנה וחצי של זוגתו ו־17 שנות המאסר שנגזרו עליו בעקבותיה. מעצרו בשנת 2012 של חדד, איש נדל"ן מצליח ללא עבר פלילי, הניב כותרות מזעזעות בזכות הדלפות של חוקרי מרחב ירקון, שכבר בשלב המעצר "שלחו" את האם המתלוננת להתראיין בתקשורת (בדיוק כפי שעשו לאחרונה בתיקים נגד יניב נחמן והגינקולוג מצפון תל אביב), בזמן שהפרקליטות השתתפה באופן פעיל בהפקת הדוחות הפתולוגיים שהובילו להרשעת חדד בשנת 2013.

אחרי הראיונות עם המתלוננת, שעד אותו אירוע הייתה בת זוגו של חדד, איש כבר לא ירד לפרטים, שמטבע הדברים קשים לעיכול. ההתעוררות נרשמה רק כאשר הגורו אילנה דיין כללה את העיוותים שנמצאו בחוות הדעת הפתולוגיות בתיק חדד, בסדרת כתבות על הממשק הבעייתי בין הפרקליטות לבין המכון לרפואה משפטית, בניהולו רצוף השערוריות של פרופ' יהודה היס. 
 

לנוכח מחאת הפרקליטות נגנז בשלב זה דוח קשה על הקשר הפסול בין הפרקליטות לבין המכון הפתולוגי שחיברה נציבת הביקורת על מערכי התביעה, השופטת הילה גרסטל, ובהמשך לכך התפטרה הנציבה גרסטל מתפקידה. 
 

הבאזז בנושא הפתולוגי הוא חלק בלתי נפרד מהערעור שהגיש לבית המשפט העליון פרקליטו הלוחמני של חדד, עו"ד יורם שפטל, יחד עם עו"ד עינת גלוסר. בערעור חושפים הסנגורים למעלה מעשרה מראי מקום המתייחסים לראיות שלטענתם המשטרה והפרקליטות זייפו, פברקו, סתם התרשלו באיסופן וכאלה שנמנעו מההגנה. הממצאים המטלטלים בערעור מבוססים על חקירה בינלאומית שביצע החוקר הפרטי אושרי מסס בשיתוף אנשי המקצוע ד"ר חן קוגל, בכובעו אז כפתולוג פרטי, ואיש המז"פ לשעבר אבנר רוזנגרטן.

 

במקביל, משפחתו של חדד ומקורביו מנהלים בפייסבוק קרב מאסף על חפותו, כפי שהוא זועק אותה במכתביו מתאו שבכלא איילון. בדף הפייסבוק מתמקד חדד בשלוש הנקודות המרכזיות אשר מטרידות את הספקנים בציבור: השהות עם התינוק בחדר הכושר, החדירה לפי הטבעת וכתמי הדם שנמצאו בתחתוניו. מי שנחשף לפוסטים מתקשה להתעלם, ומסיבה זו הם מפורסמים כאן תחת אילוצי עריכה הכרחיים.

"כחלק מהמאמצים להוכיח שלא נעשה עוול לפעוט בזמן שהותו עמי בחדר הכושר (שנמצא בבניין המגורים של בני הזוג - א"ז)", כותב חדד, "גייסנו מומחית בעלת שם עולמי בפסיכיאטריה של ילדים עד גיל 5, ד"ר שאהלה שרזי. לא היה קל לגייס אותה. היא נרתעה מפני שהיא תמיד בצד הקורבנות, אבל לאחר שנחשפה לראיות ביקשה להיפגש איתי. 'מדובר במקרה מטורף ונדיר', אמרה, 'רציתי לדעת עבור מי אני נלחמת'".
 

ד"ר שרזי היא פסיכיאטרית מקמפוס סן פרנסיסקו של אוניברסיטת קליפורניה, מרצה ומנהלת מרכז לטיפול בטראומת ילדים כתוצאה מעבירות מין.

"קטעי הווידיאו שסקרתי מציגים התנהגות שאינה מתיישבת עם הפגיעות שדווחו", כתבה ד"ר שרזי, "כאשר הם יצאו מחדר הכושר, לא נראה שהפעוט היה עצבני, חש כאב, בכה או הביע אי נוחות. בהתחשב בגודל הקרע היו צריכות להיות התנהגויות הקשורות לכאב מיד לאחר הטראומה... התנהגויות כאלו חד־משמעית אינן נראות בקלטות האבטחה... לא מתיישב שהילד יהיה רגוע... בנוכחות הפוגע...
 

"דיווחים של עדי ראייה (בבניין) תומכים בעדויות הווידיאו, שהפעוט לא נראה חושש או סובל מכאב כשהוחזק על ידי הנאשם", חתמה ד"ר שרזי, מומחית בינלאומית ממוצא פרסי, שאינה יהודייה.
 

"ד"ר שרזי 'זכתה' להתנפלות של שתי פרקליטות ושלושה שופטים במחוזי אשר טענו כי לא היו ברשותה מספיק חומרים לאבחון", כותב חדד. "השופטת שרה דותן דחקה בה, איך היא מבחינה שהילד לא בשוק, וקיבלה מענה חד־משמעי: שבמצב שוק, תינוק אינו מגיב, גופו רפוי, הוא אינו יוצר קשר עם הסביבה. 

"בית המשפט ניסה להפיל את ד"ר שרזי, בטענה שהאמא אמרה כי התינוק נראה בשוק", הוסיף וכתב חדד, "והיא ענתה שזה לא יכול להיות, שהרי האמא אמרה שהתינוק בכה, ואם יש בכי, אז אין שוק... הלם זה מצב של קיפאון טוטאלי, הילד לא אמור להגיב, (וכאן רואים) שהילד יציב, מסובב את ראשו, מניף את ידיו... אי אפשר לדבר על מצב קיפאון. מעבר לכך אני מוסיף כי בעדותה הראשונה של האמא היא אמרה שלאחר ה'אירוע' הפעוט שיחק בבית, שאני האכלתי אותו, שצפינו יחד בטלוויזיה ואף הלכנו לישון צהריים. אסור לשכוח שמדובר בעולל בן 18 חודשים, אמרה המומחית להרכב השופטים, הילד היה יודע וזוכר מי תקף אותו, והיה נרתע ממנו... יש לו יכולת קוגניטיבית לעשות את הקשר בין הטראומה לבין הגורם הטראומטי, המטריד. כמובן שבהכרעת הדין השופטים לא נתנו משקל לחוות הדעת של המומחית העולמית, כי הציבור מצפה לאשם וחייבים לשים מישהו בכלא".

אין מחלוקת על העובדה שלתינוק נגרמה פציעה בפי הטבעת אשר הובילה לדימום ניכר - אך מכאן נחלקים הצדדים. התביעה, בגיבוי הכרעת הדין במחוזי, טוענת שהפציעה נגרמה כתוצאה מעבירת מין, מעשה סדום שביצע חדד. מנגד, ההגנה טוענת שהפציעה הראשונית נגרמה מקיבה קשה שגרמה לדימום הראשוני (פיסורה) כאשר התינוק עשה את צרכיו בחדר הכושר, ובזה טיפל חדד אשר הסיר את הטיטול וניקה את חלצי התינוק.
 

הטענה המרכזית של ההגנה היא שהפציעה הוחמרה והובילה להרחבת פי הטבעת רק בהמשך, כתוצאה מטיפול רשלני, של האמא בעיקר, בדירתו של חדד - וכעבור שעות אחדות בבית הוריה, שם עלתה לראשונה האפשרות ש"נסים אנס לך את הילד".
 

"במהלך ימי המעצר שיתפתי פעולה וחתמתי על הסכמה לכל בדיקה גופנית", כותב חדד. "נעצרתי כעבור 12 שעות מהאירוע ללא שהתקלחתי או החלפתי את בגדי, וכעבור 27 שעות לקחו אותי למכון לרפואה משפטית. ד"ר זייצב ורופא נוסף בדקו כל ס"מ בגופי, ובקפדנות יתרה את איבר מיני, ולא מצאו כל סימן או שפשוף, וגם לא דנ"א של התינוק. הם בדקו גם את פי הטבעת של הפעוט, את הסרבל שלבש, את הטיטול עם הדם והמגבונים. גם עליהם לא נמצא דנ"א שלי.

 

חדד מפרט כי צירף חוות דעת של מומחים לטענה כי ביצע מעשה סדום בגופו של התינוק. "ד"ר חן קוגל, ראש המכון לרפואה משפטית ואביר איכות השלטון ביושרתו, שלל את האפשרות הזו. לדבריו, חוק ניוטון קובע שאם צד אחד נפגע, אז כתוצאה מהלחץ גם על הצד התוקף יהיו פגיעות, או לפחות שטפי דם תת־עוריים", כתב חדד, "עוד הסביר ד"ר קוגל שהתאים המצפים את שריר איבר המין יותר עדינים מפי הטבעת, ולכן במצב של לחץ גדול שתוקף מפעיל על קורבן, לא יתכן שאיבר המין שלי לא נפגע.
 

"הצגנו גם מחקרים לפיהם לא ייתכן שלא יימצא כלום על איבר המין של התוקף... אז כדי לנעול את הרשעתי העלה ד"ר זייצב, בשליחותם, אפשרויות נוספות - החדרה של אצבעות או חפץ גלילי קהה", מוסיף האסיר המורשע, "ריבונו של עולם, מה עוד דרוש כדי להבין שהפעוט הזה לא הותקף מינית? אני, נסים חדד, חף מפשע, לא הזקתי לפעוט הזה מעולם".

הראיה המשמעותית ביותר להרשעה באונס הייתה כתמי דם עם דנ"א של התינוק על תחתוניו של חדד ועל הכיס האחורי של מכנסיו, ולכאורה מדובר בקלף מנצח. "רבות דובר במשפט על נושא הדם בתחתונים, זו הראיה הפורנזית היחידה בתיק, ואתייחס אליה", כתב חדד בפוסט שהקדיש לנושא. "במהלך החקירות הרצחניות הודיע לי אחד החוקרים שנמצאו טיפות דם של הפעוט על תחתוני. חשבתי שמדובר בתרגיל, היה ברור לי שאין מצב כזה. בסופו של דבר אכן מצאו כתמי דם על חלק פנימי של תחתוני... באותו רגע ראיתי חושך בעיניים... לא אצליח לצאת בחיים מהבור שחופרים לי. כאחד המאמין בחפותו התעשתי, ופה התחיל הקרב נגד כולם, מערכה שבה אני חייב להוכיח שלא היה ולא נברא. ברור שהיה לי מגע עם הדם של הפעוט, הרי אני הראשון שהבחנתי בדם במכון הכושר, וגם כשעליתי לביתי עם הפעוט ניגבתי יחד עם אמו את דמו. ועדיין, איך הגיע הדם לתחתוני?
 

"מהרגע הראשון בחקירה אמרתי שלא החלפתי תחתונים, ומסרתי אותם לד"ר זייצב", כותב חדד, "רציתי שיבדקו, הרי אני בטוח בצדקתי, מה גם שלא ראיתי כתמי דם כאשר הטלתי את מימי במהלך 27 השעות עד לבדיקה... בהמשך לקחו אותי לחיפוש בביתי ובמחסן... בחדר השינה היו זרוקים על הרצפה מכנסיים... 
 

"מיוזמתי אמרתי לשוטרים שאלה המכנסיים שאיתם הייתי בחדר הכושר. למזלי, בבדיקת מעבדה זיהו מריחה קלה של דם גם על הכיס האחורי של המכנסיים. על סוגיית הדם התנהלה מלחמת עולם. התביעה טענה שהדם עבר מאיבר המין לתחתונים, או שהתחתונים היו מופשלים בזמן שאנסתי את הפעוט. ההגנה טענה שהדם הגיע בהעברה משנית מהאצבע, בגלל שטיפלתי בילד.
 

"כבר בחקירה הראשונית, לפני שכל המדענים נכנסו לתמונה, אמרתי לחוקרים, 'אני לא ביולוג ולא מדען פורנזי, אבל אם יש דם בתחתונים זה מריחה מקצה האצבעות כתוצאה מהטיפול בילד, אין מצב שדם טפטף...'. שלושת החוקרים התעקשו שיש טיפות דם ולא מריחה. בתוכי הייתי בטוח שאין גרם דם בתחתונים, הייתי בטוח שמנסים לעבוד עלי. אחרי מספר ימים התקבלו תוצאות המעבדה לזיהוי פלילי - נמצאו שתי נקודות זעירות, מיקרוניות, 0.002 מילימטר. במשפט נקבע בהסכמה שאכן לא מדובר בטיפות דם אלא במריחה, העברה משנית של הדם. 
 

"השופטים היו אמורים לשאול, איך ייתכן שמצאו שרידי דם על התחתונים ואפילו לא תא אחד של הקורבן על איבר המין שלי? וגם, איך הגיע דם לכיס האחורי במכנסיים, הרי אין לי 'נחש' בין הרגליים'. 
 

"בהכרעת הדין נקבע שאחרי שביצע את זממו, ניגב התוקף את איבר מינו אך מעט דם נגע בתחתוניו. השופטים לא סיפקו תשובות, איך איבר המין נותר נקי משפשופים, מדם ומדנ"א של התינוק".

בעקבות השערוריות בנוגע להתנהלות המכון לרפואה משפטית, אישרו שופטי בית המשפט העליון לנציגי ההגנה להיפגש עם ד"ר קוגל, מי שהיה המומחה הפרטי מטעמם ומונה בינתיים לראש המכון. "לפעמים מילה ממקום מסוים עלולה להוריד את החרב מעל הצוואר שלך", כתב על זה חדד. 
 

"קוגל דיווח לנו על מאמרים מדעיים חדשים שכתבו בכירי המדענים בתחום הדנ"א, אשר שוללים כל תרחיש שיעלה במוחו של אדם או של שופט על כך שאיבר המין שלי נגע בפעוט, גם אם ניגבתי אותו ואפילו אם התקלחתי. בגלל הכבוד לשופטי בית המשפט העליון, אשר הולכים לקבוע את גורלי, אני משאיר את פירוט הראיות החדשות לעיון השופטים".
 

בינתיים, בערעור שנערך בשבוע שעבר, חזר עו"ד שפטל לחוות דעת שנתן הפסיכיאטר ליאוניד לנדא, לשעבר המנהל להערכת מסוכנות של שב"ס. לפי לנדא, פדופילים בסביבת ילדים עד גיל 3 נוהגים ללטף, לגעת וכדומה, אבל לעולם אינם במצעים בהם מעשי סדום.
 

על הטיעון הזה הסתערה כמוצאת שלל רב התובעת, עו"ד רחל זוארץ־לוי, שטענה כי במחשב של חדד נמצאו תמונות של כפות רגליים נשיות ושלוש תמונות של תינוקת שרגליה שרוטות. עו"ד שפטל הבהיר שלפי לנדא, הימשכות (פטיש) לרגליים נשיות מנוגדת בתכלית לסטייה הפדופילית, ואילו הילדה שבתמונות היא בתו של חדד, שחזרה שרוטה מהגן ואביה צילם אותה כדי לקבל הסברים מהגננת. את המבט של השופט יצחק עמית התובעת לא תשכח לעולם.