סוזי לאה כהן הייתה צריכה להיות בת 59, יאיר בן 24 ויעל בת 22. חיים שלמים שנגדעו, כאשר אמנון כהן החליט, באכזריות בלתי נתפסת, לרצוח את אשתו ושני ילדיו הפעוטות. 20 שנים אחרי, אחותה של לאה, ציפקה פארן, מתגעגעת ומקדישה את זיכרונם של אחותה ואחייניה האהובים לאיסוף ידע בתחום הרגיש כל כך של אלימות במשפחה, באמצעות ניהול קרן, ארגון כנסים וכינוס פורום של אנשי מקצוע. אולי בניסיון להבין, אולי כדי לנסות למנוע את הרצח הבא. 
"למרות שהקורבן אף פעם לא אשם באלימות, נכון לו ללמוד איך להתמודד איתה ויותר חשוב - איך לברוח. אחותי חשבה שהיא תצליח להתמודד עם זה לבד", משתפת פארן במסקנותיה לאחרי שני עשורים של עיסוק בטרגדיה. על רוצח יקיריה היא אומרת: "ידעתי שהוא מגיע מעבר קשה. אמא שלו נשרפה בביתה, ולאחר מכן אביו נעלם. לפני שהכרתי אותו חששתי שזה מנבא הרבה קושי, אבל בהמשך חשבתי שהוא יתגבר על זה. הוא היה נחמד". 
 
בני הזוג חיו יחד חמש שנים. הם הכירו כשהוא היה נהג מונית שהסיע תיירים, והיא הייתה מדריכת טיולים נערצת. "היא הייתה מאוד תקשורתית, דעתנית, היו לה המון חברים וכולם ידעו שתמיד אפשר לסמוך עליה אם צריך משהו. אחד הסימנים המדאיגים היו בכך שהוא לא אהב שהיא מדברת עם החברים הגברים שלה מהעבר. כמי שהייתה מעל עשור רווקה תל אביבית, היו לה רבים כאלה, אבל היא לא דיברה איתם בנוכחותו. קנאה היא נורה אדומה ענקית". 
 

קנאה הייתה גם המניע לרצח המשולש. כהן חשד שאשתו מנהל רומן וירטואלי. במוצאי שבת, 24 ביולי, הוא נתן לילדיו כוס חלב ובו כדור שינה מומס, ולאחר שנרדמו חנק אותם למוות. את סוזי לאה דקר בסכין, ולאחר מכן הצית את הבית. הוא נידון לשלושה מאסרי עולם מצטברים, ובגזר הדין כינו אותו השופטים "חיית אדם מפלצתית".
 
בתוך האבל הבלתי נתפס החליטו הוריה של סוזי לאה להנציח אותה ואת נכדיהם בקרן מיוחדת לזכרם ובתרומת רכושה למסגרות לילדים בעלי צרכים מיוחדים. "קראנו לה קרן יל"י, ראשי תיבות של שמותיהם", מסבירה פארן, שנוסף על כך עובדת עם ארגון משפחות נרצחות ונרצחים. "בהמשך הקמנו גם את פורום יל"י בשיתוף רשויות שלטון, מחלקות רווחה ובית הספר לעבודה סוציאלית במכללת תל חי, מוסדות שעוסקים בהיבטים שונים של מניעת אלימות במשפחה ובסיוע לנפגעי אלימות מינית".
 
הכנס השנתי של הפורום יתקיים השנה ב־1 ביולי במכללת תל חי, תחת הכותרת "בין סימטריה לא־סימטריה בתופעת האלימות במשפחה". לקראת יום השנה ה־20 להירצחם של השלושה, פארן נזכרת בפעם האחרונה שראתה אותם. "שבועיים לפני הרצח, הם בילו סוף שבוע בקיבוץ מגורי לרגל בר המצווה של בני. לא היה לי מושג שהיה משהו רע באוויר", היא משחזרת בעצב רב.