נשיאת בית המשפט העליון, השופטת מרים נאור, שהלכה היום לעולמה בגיל 74, הותירה אחריה קריירה שיפוטית עתירת הישגים מרשימים שהייתה רצופה פסקי דין משמעותיים. מכהונתה כשופטת בית משפט השלום ועד לנשיאות העליון - בחרנו להאיר כמה נקודות בלתי נשכחות בדרכה המשפטית של מרים נאור.
תחילת דרכה השיפוטית של נאור הייתה בינואר 1980 עת מונתה כשופטת בית משפט השלום בירושלים. במאי 1989 החלה לכהן כשופטת בית המשפט המחוזי בירושלים, לאחר כשנה של כהונה במינוי בפועל. במהלך כהונתה בבית המשפט המחוזי כיהנה, בין היתר, כאב בית הדין להגבלים עסקיים, כאב בית הדין לחוזים אחידים וכסגנית נשיא לעניינים מינהלים.
החל מיוני 2001 כיהנה כשופטת בית המשפט העליון, תחילה במינוי בפועל ובהמשך במינוי קבע. במאי 2012 מונתה לכהונת המשנָה לנשיא בית המשפט העליון, והחל מינואר 2015 היא מכהנת כנשיאת בית המשפט העליון.
במרוצת קרוב לארבעים שנות שפיטה, מהן כ-16 שנים בבית המשפט העליון, דנה השופטת נאור במאות תיקים, בכל ענפי המשפט. בין היתר, הייתה נאור חלק מהרכב השופטים שהרשיע בשנת 1999 את השר אריה דרעי בעבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים, ב-2010 הייתה חלק מהרכב השופטים שהרשיע את הנשיא משה קצב באונס ושלח אותו לכלא.
הגנה על המשטר הדמוקרטי וזכויות היסוד
קו בולט בפסיקתה של השופטת נאור הוא חשיבות ההגנה על זכויות היסוד ועל העקרונות הדמוקרטיים, ובפסיקתה הענפה עסקה לא פעם בפיתוח הזכויות החוקתיות. השופטת נאור עמדה על חשיבותו של חופש הביטוי בכלל ושל חופש הביטוי הפוליטי בפרט, וקבעה כי הוא מהווה חלק מהזכות החוקתית לכבוד האדם.
בין היתר קבעה השופטת נאור כי אין לאשר את החלטת ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-20 לפסול את מועמדותם לכנסת של חנין זועבי וברוך מרזל. היא עמדה על האיזון הנדרש בין הזכות החוקתית לבחור ולהיבחר ובין זכותה של הדמוקרטיה להגן על עצמה מפני מי שמבקשים להשתמש בכלים שהיא מאפשרת כדי לשלול את קיום המדינה או לפגוע בעקרונות היסוד שלה. השופטת נאור קבעה כי מעשיהם והתבטאויותיהם אינם עומדים בסף הראייתי הגבוה הנדרש להוכחת התנאים לפסילת מועמדים לכנסת, ועל כן אין לפסול את מועמדותם.
השופטת נאור הרבתה לעסוק בתחומים הנוגעים ליחסי דת ומדינה והחזיקה בתפיסה לפיה ההכרעה המשפטית אינה מבטאת השקפת עולם כזו או אחרת, כי אם את פרשנותו של הדין לפי מיטב הכרתו של השופט ואת יישומו על נסיבות המקרה הקונקרטי. השופטת נאור שבה והדגישה בפסקי דינה כי בשבתו של השופט לדין אין הוא מבקש (וממילא אסור לו) להנחיל את ערכיו או השקפתו הפרטית בעניין הנדון.
בשאלת פרשנותו של חוק השבות הצטרפה לדעת הרוב שקבעה כי התנאי להכרה בגיור שנערך בחו"ל הוא שהגיור נערך בקהילה יהודית מוכרת על ידי הארגונים הדתיים המוסמכים לכך באותה קהילה ואין חובת הצטרפות לקהילה המגיירת. בפרשה אחרת קבעה כי כפי שנפסק בעבר, חוק השבות חל על מי שבא לישראל ובעודו שוהה בה כדין עבר תהליך של גיור, בין בישראל בין מחוצה לה.
נאור נימקה את קביעתה בשים לב לכך ש"חוק השבות אינו חוק שנועד להסדיר את ההגירה לישראל ואת הפיקוח עליה, כי אם חוק המבטא את זכות ההגדרה העצמית של עם ישראל ואת הזיקה בינו לבין מולדתו. חוק השבות מושתת על ההכרה כי העם היהודי הוא אמנם עם אחד, אך הוא מפוזר בכל רחבי תבל, ומורכב מקהילות-קהילות ומגוונים ותת-גוונים בתוך אותן קהילות".
איסור העבודה בשבת
בשאלת חוקתיות איסור העבודה בשבת המעוגן בחוק שעות עבודה ומנוחה. השופטת נאור הצטרפה להכרעה לפיה פגיעתו של האיסור בחופש העיסוק עומדת בתנאי פסקת ההגבלה. "עניין זה", ציינה השופטת נאור, "אינו נובע מהשקפה 'דתית' או 'חילונית'. הוא נובע מההשקפה כי את החוק, לרבות חוק העזר, יש לקיים". לשיטתה, אם אופייה של העיר מחייב, לטעם פרנסיה, שלא לסגור עסקים בשבת, יש לשנות את חוק העזר כדין, אך "כל עוד לא שונה חוק העזר, נקודת המוצא היא שיש לקיימו".
טוהר השירות הציבורי
עמדתה הנחרצת של השופטת נאור בדבר הצורך להבטיח את טוהר השירות הציבורי השתקפה בצורה בולטת, כאשר נדרשה לשאלה האם על שני ראשי עיריות שהוגשו נגדם כתבי אישום בעבירות שחיתות, לא הועברו מכהונתם. עמדתה של נאור הייתה כי גם אם הגשת כתב אישום נגד ראש העיריה לא פוסלת את כהונתו פסילה אוטומטית מכוח הדין, עדיין קיימת חובה על מועצת העיריה לשקול האם יש להעבירו מכהונתו. זאת, משום שפרשנות תכליתית של החוק, המאזנת בין הרצון להבטיח את שלטון החוק, אמון הציבור וטוהר המידות לבין שמירה על מעמדו של ראש רשות הנבחר ועל הזכות לבחור ולהיבחר, מלמדת כי מדובר בהתנהגות שאינה הולמת.
מתקן חולות
בפרשה שעסקה בחוקיות ההסדר בעניין הרחקתם של מסתננים השוהים במרכז שהייה, שלא הגישו בקשת מקלט או שבקשת המקלט שהגישו נדחתה, ובאשר לאפשרות להכניסם למשמורת בשל סירובם להרחקה, השופטת נאור עמדה על התנאים שצריכים להתקיים לצורך הרחקה למדינה שלישית, שתכליתם להבטיח כי מדובר במדינה בטוחה שתקבל את המורחקים ותעניק להם הגנה אפקטיבית.
בנסיבות העניין, נקבע כי אין מניעה להרחיק מסתננים למדינות מושא הדיון. לעומת זאת, קבעה השופטת נאור כי לא ניתן לראות באי הסכמה של מסתננים להרחקה למדינה שלישית משום העדר שיתוף פעולה עם הרחקה שבעטיו ניתן להחזיקם במשמורת מעבר ל-60 ימים. זאת, לאור הצהרת המדינה בפני בית המשפט כי מורחקים למדינה השלישית רק מסתננים המסכימים לכך.
משפט פלילי
בפסיקותיה הרבות במשפט הפלילי הדגישה השופטת נאור את תפקידו של המשפט הפלילי בהגנה על החברה ועל ערכיה, ואת החשיבות הטמונה ביישומו הצודק והבטחת ההגנה על זכויות נאשמים בפלילים. כבתחומים אחרים, גם במשפט הפלילי הדגישה השופטת נאור שעובדות התיק הן היסוד שממנו נגזר הדין, כעולה מן הדוגמאות הספורות והבלתי ממצות שלהלן.
פרשת קצב - שוויון בפני החוק ובפרט בדין הפלילי
בפרשת קצב נדונה הרשעתו של נשיא המדינה לשעבר בעבירות מין ובשיבוש הליכי משפט. בפסק דינה דחתה השופטת נאור את הטענה שהמתלוננת העלילה עלילות שקר מתוך רצון לנקום במערער, וקבעה שגם אילו הייתה מניחה שהמתלוננת חשה רגשות למערער, אין בכך ללמד, ולו מחמת הספק, על הסכמה לקיים עמו יחסי מין.
השופטת נאור התייחסה למעמדו של המערער באומרה כי "כולם שווים בפני החוק. כל בני האדם שווים בפני המשפט ובפני השופט. גדול כקטן. עשיר כעני. מכובד כפשוט. עת עומדים הם בפני השופט, עירומים הם כביום היוולדם. כולם שווים בין שווים". בד בבד, ציינה השופטת נאור את ייחודו של המקרה באומרה כי "עצב עמוק יורד על מדינת ישראל משנקבע כי מי שהיה שר בממשלה, סגן ראש הממשלה ונשיא המדינה ביצע מעשים כאלה. מחזה קשה ביותר הוא לראות את מי ששימש לסמל ממלכתי במדינה נכנס לבית הכלא".
משפט חוזר: ההכרה שהמערכת המשפטית אינה חסינה מטעויות
באחת הפרשות בהן עסקה הורתה השופטת נאור על קיום ההליך הנדיר ויוצא הדופן של משפט חוזר. השופטת נאור עמדה על כך ש"דיבור בשני קולות" של המערכת השיפוטית עלול ליצור תחושה של שרירות בדין, ושמוסד המשפט החוזר מבטא, בראש ובראשונה, את הכרתה של המערכת המשפטית כי אין היא חסינה מטעויות. אמנם, הוראה על משפט חוזר בעילה של חשש ממשי לעיוות דין היא חריגה ביותר, אך ניתוח עובדות המקרה הוביל למסקנה שיש לעשות כן במקרה זה, בו הייתה סתירה מהותית ובלתי ניתנת ליישוב בין התוצאות בשני ההליכים.
הקפדה על התנהלות ראויה והוגנת של התביעה
לצד החשיבות שראתה השופטת נאור בשמירה על הערכים המוגנים שביסוד העבירות, היא הדגישה גם את חובתו של בית המשפט להקפיד על התנהלות ראויה של התביעה כלפי נאשמים ועסקה בין היתר בנושא השתחררות המדינה מהסדרי טיעון במשפטים פליליים. באותו מקרה היא קיבלה את העתירה ועשתה צו החלטי נגד המדינה לפיה עליה לכבד את הסדר הטיעון שנחתם עם העותר שם.
היא קבעה, בין היתר, כי אין בנוסח הסטנדרטי בהסדרי טיעון, לפיו התביעה רשאית לחזור בה עד רישום הודאת הנאשם, כדי לגרוע מההלכה הפסוקה שלפיה לנוכח אינטרס הציפייה של הנאשם והעדר שינוי נסיבות, האינטרס באמינות השלטון בדרך כלל מחייב כי התביעה לא תבטל הסדר טיעון.
משפט חוקתי ומנהלי
השופטת נאור קבעה הלכות חשובות ותקדימיות רבות בתחומי המשפט החוקתי והמינהלי ונושאים אלה תפסו נפח נכבד בפסיקתה לאורך השנים. בפסיקותיה הדגישה השופטת נאור את חשיבותו של עקרון שלטון החוק. ביטוי מרכזי של שלטון החוק הוא בעקרון חוקיות המינהל, המחייב כי לכל מעשה מינהלי תהיה הסמכה בחוק, כתנאי לתוקפו.
השופטת נאור החזיקה בעמדה כי פעולה ללא סמכות היא הפגם החמור ביותר בפעולה מינהלית, העושה את עקרון שלטון החוק פלסתר, מצוי בקפדנות בה לדעתה יש לבחון את הוראות החוק המסמיך. למשל, בפרשת ועדת וינוגרד, קבעה השופטת נאור כי החקיקה הרלוונטית אינה מקנה לממשלה סמכות למנות ועדת בדיקה ממשלתית שתבדוק את הממשלה עצמה או שרים משריה. לפיכך היא הצטרפה לדעת המיעוט שסברה כי החלטת הממשלה להקים ועדת בדיקה ממשלתית לחקר אירועי המערכה בלבנון 2006 התקבלה בחוסר סמכות.
הצורך להבטיח ולהגן על שלטון החוק מהדהד גם בפסקי הדין שנתנה השופטת נאור שעסקו בנושא אכיפת דיני התכנון והבניה באזור יהודה ושומרון, ובמספר מקרים אף מתחה ביקורת חריפה על הימנעותה של המדינה מלקיים את ההתחייבויות שנתנה לבית המשפט העליון בעניין זה.
דיני משפחה והזכות להורות
בשנים האחרונות דנה השופטת נאור במספר פרשות שעסקו בנושא הזכות להורות, וזאת בין השאר לנוכח התפתחויות חדשות בתחום טכנולוגיות הפריון וההולדה. למשל, בפרשת ממט-מגד – שעסקה ברישום הורות של בני-זוג מאותו מין – קבעה השופטת נאור כי אם הוכח קשר גנטי בין היילוד לבין אחד מהוריו, אזי יש לרשום את ההורה השני ככזה במרשם האוכלוסין, מבלי לחייבו בקבלת צו אימוץ או צו הורות מבית המשפט לענייני משפחה.
לאחרונה אף העירה השופטת נאור כי דומה שיש קושי בחוק הפונדקאות בישראל, המאפשר רק לבני זוג שהם גבר ואישה להביא ילדים לעולם באמצעות פונדקאות. עם זאת, מאחר שבעת ההכרעה בפרשה האמורה הייתה תלויה ועומדת הצעת חוק בנושא, לא קבעה השופטת נאור בכך מסמרות.
לעומת זאת, בפרשה אחרת קבעה השופטת נאור כי אין להכיר בהורות שנוצרה כתוצאה מהסכם, מבלי שלהורה המיועד יש קשר גנטי או ביולוגי ליילוד. כמו כן נמנתה השופטת נאור על דעת הרוב בפסק הדין בפרשת משה, שקבע כי אין אפשרות בדין להתיר לאישה לתרום ביצית לבת זוגה מבלי שלבת הזוג יש צורך רפואי בתרומה.