קשה לי אפילו להביע את הרגשות שלי כרגע, אני רק יכולה להגיד לך שאני פשוט בשוק. לא רק אני בשוק, אני חושבת שכולם בשוק. אני לא יודעת מה צריך לעשות כדי ששופטים יבינו שעל מעשה כזה לא נותנים הקלות", כך אמרה אתמול סיגלית קרן, אלמנתו של יורי פודובני ז"ל, שנורה למוות ב־14 בפברואר 2019 במהלך ויכוח על חניה.
"הוא לא התכוון": ירה מטווח אפס - והורשע בהריגה בלבד
אתמול הרשיע בית המשפט המחוזי בתל אביב את אוראל זוית, בן 26 מחולון, בהריגתו של פודובני ז"ל, אך זיכה אותו מאשמת רצח. הסיבה: טענת בית המשפט כי "הירי בוצע תוך כדי קטטה ותנועה, ולא היה בכוונתו" של זוית.
לפי כתב האישום שהוגש במרץ 2019, ביום הירי החנה מנהל החנות שבה עבד פודובני את מכוניתו ליד העסק של זוית, והאחרון הבחין בו ואמר לו שלא יחנה במקום. בין השניים פרץ ויכוח קולני ואלים. מנהל החנות נמלט מהמקום, אך לאחר מכן שב אליו יחד עם עובדיו, כשפודובני ביניהם. במקום החלה קטטה, שבמהלכה שלף זוית את אקדחו ממכנסיו, נופף בו, כיוון לעברו של המנהל וירה פעם אחת באוויר.
בהמשך הבחין זוית בפודובני מתקדם לעבר אחיו ואביו בניסיון לתקוף אותם, כיוון את האקדח למרכז גופו וירה בו. פודובני, בן 43 במותו, נפגע בפלג גופו העליון והתמוטט במקום.
"זה היה חג האהבה, ולנטיינ'ס דיי", נזכרת קרן. "במקום פרחים קיבלתי הודעה על מוות. לפחות היו אנשים טובים שעזרו לי לקנות קבר לבעלי. רק הקבר עלה 26 אלף שקלים. איך אפשר להגיד שלא הייתה במעשה הזה כוונה?".
"נשארתי לבד"
פודובני הגיע לישראל מקישינב, בירת מולדובה, ב־1999. בשנת 2001 פגש את קרן, כיום בת 48, שעלתה ארצה מטשקנט, בירת אוזבקיסטן. לקרן שתי בנות בוגרות בגילי 31 ו־24 מנישואיה הקודמים, וילדה בת 6, המשותפת לה ולפודובני. השניים חיו בלוד.
איך עברו עלייך השנים מאז מותו של יורי?
"הייתה קורונה, נכנסנו לחובות. מישהו יכול לחיות על 1,200 שקלים קצבת שארים? הלכתי לטפל בנשים זקנות כדי להתפרנס. אין לי אף אחד שיעזור עם הילדה הקטנה. הבנות הגדולות עובדות, עוזרות במה שהן יכולות. אני חיה בבית עם הילדה הקטנה, לא יכולה כל שנייה לבקש מהבנות הגדולות לתת כסף ללחם. אני מנסה להסתדר לבד, אבל זה מאוד קשה. אני גרה בלוד בדירת עמידר.
כל מה שהיה מבעלי בעל ערך - מכרתי כדי שיהיה במה להאכיל את הילדה. הלאה אני לא יודעת מה לעשות. אני מרגישה המון חוסר צדק. הוא יושב מחייך, אבא שלו שילם על עורך דין, ומה איתנו? המשפחה שלו אפילו לא התנצלה בפנינו. לפעמים אנשים שואלים אותי: 'מה נשמע, איך בלי יורי?'. זה ישר מחזיר אותי אחורה ולוקח לי זמן להירגע. שואלים: 'איך הילדה מסתדרת בלי אבא?'.
בשביל מה אתם בכלל שואלים את השאלות האלה? הם שואלים, אני שוב מתחילה לבכות, והילדה שואלת: 'אמא, למה את בוכה?'. אני מרגישה שלא באמת מעניין מישהו איך אנחנו חיים. תשלמי ארנונה, תשלמי הוצאות נוספות, אף אחד לא עוזר לך. נשארתי לבד. על מה אנחנו חיים? את מי זה בכלל מעניין? כשקורה אסון כזה, אנשים באים, מנחמים, אומרים לך ככה וככה.
למחרת אף אחד לא זוכר אותך. אני אפילו מתביישת לבקש שיעזרו לי. לא נעים לי שירחמו עליי. עכשיו למשל אספו כסף למשפחתו של יורי וולקוב ז"ל. כולם עכשיו איתם, אבל לא יעבור הרבה זמן עד שהם יחזרו להיות לבד עם הצער שלהם. חוץ מזה, באיזו מדינה משפט מתקיים ארבע שנים? ככה זה כאן".
מקרי האלימות הרבים לאחרונה מחזירים אותך אחורה?
"זה ממש נורא מה שקורה עכשיו בישראל. יורים, רוצחים, איך זה בכלל אפשרי? אין חוקים, אין כלום. רציתי מאוד לדבר עם משפחת וולקוב, אבל לא הצלחתי למצוא את הטלפון של האלמנה. בכיתי מאוד כשקרה הרצח של יורי ז"ל. גם אחת הבנות הבוגרות שלי התחילה לבכות, אמרה: 'אמא, זה גם קרה בחולון. מה קורה פה? מה, רוצחים את כולם?'. כבר אי אפשר לצאת החוצה, יכולים לירות בך".
"כבר לא איתנו"
קרן לא מפסיקה למרר בבכי במהלך הראיון. "כבר ארבע שנים אני הולכת לבית משפט, מצפה לצדק ושום דבר לא קורה", היא אומרת. "יורי כבר לא קיים, כבר לא איתנו, רק אמא שלו, אחותו, אני והבנות לא מפסיקות לבכות עליו. אמא שלו ואחותו גרות בקישינב. כל יום אנחנו מדברות ובוכות. חוץ מזה, הוא לא מעניין אף אחד. ירו ושכחו. יורי חיכה המון שנים להפוך לאבא, עברנו טיפולים.
ואז בקושי הספיק להיות אבא ומת. בהתחלה אמרתי לבת שלנו שלאבא כאב הלב, והוא עלה למעלה. איך יכולתי להסביר אז לילדה כל כך קטנה שירו בו למוות? אבל היא שואלת שאלות.
"אני לא יכולה, קשה לי", מוסיפה קרן. "אם יכולתי לומר ליורי משהו עכשיו, הייתי אומרת לו שחבל שהגיע לפה, שלא היה צריך להגיע. כאן הוא עבד ואיבד את החיים שלו. אני מנסה לגרש מעצמי מחשבות עליו, כי זה כל כך קשה לי. אבל איך אפשר לא לחשוב עליו כאשר כל דבר בבית, וכמובן הבת שלנו, מזכירים לי אותו? יש לי רצון שכל המשפט הזה כבר יסתיים.
אני חושבת אולי לארוז את התיק ולחזור למקום שבו נולדתי. אמא שלי נמצאת בטשקנט. אני לא רואה פה צדק, לא רואה פה הגנה. אין פה עונש אמיתי. העובדה שאין פסקי דין קשים במקרים כאלה רק גורמת לכך שרואים יותר ויותר מקרי אלימות. מי שלוקח עורך דין טוב, בעוד כמה שנים כבר נמצא בחוץ".