הרשויות המקומיות מוציאות בתחילת כל שנה אזרחית שומת ארנונה לתושבים המחזיקים בנכסים בתחום שיפוטן. לא אחת התושב נוכח לדעת, כי הנכס שלו מחויב באופן שאינו משקף את השימוש והנתונים שבשטח. ייתכן והשטח שגוי, או הסיווג של השטח או סוג הנכס. לכן, החוק מאפשר להשיג על השומה השנויה במחלוקת, אולם בשונה מתביעת חוב רגילה, בעל הנכס אינו רשאי לפנות ישירות לבית המשפט, אלא הוא נדרש קודם לכן "לעבור" דרך שתי ערכאות פנימיות של הרשות
ראשית, הוא נדרש להגיש תוך 90 יום השגה למנהל הארנונה, החתום על השומה. הרוב המוחלט של ההשגות נדחות על הסף. שנית, בעל הנכס רשאי להגיש תוך 30 יום ערר לוועדת הערר, שאף היא איננה גוף עצמאי וחבריה ממונים על ידי מועצת הרשות המקומית, אשר משלמת את שכרם. בנוסף, ועדת הערר אף יושבת פיזית ומנהלת את הדיונים באחד מבנייני הרשות.
רק כאשר ההתדיינות הפנימית מגיעה לסיומה (בין שנה לשנתיים), בעל הנכס זכאי סוף סוף להגיש ערעור לבית המשפט, אבל הוא כבר מגיע לשלב הזה מותש ונטול כוחות, אחרי הבירוקרטיה שעבר ברשות המקומית. הוא הרי נאלץ להוציא כספים ומשאבים בלתי מבוטלים בניהול הליכי השגה לא אפקטיביים, בערכאות הפנימיות של הרשות (אלפי שקלים רבים עוד לפני שכ"ט עו"ד), ללא הועיל[דמ1] . לכן, מרבית בעלי הנכסים מוותרים בשלב זה על זכויותיהם ורק מתי מעט, שידם משגת, מערערים לבית המשפט. אם לא די בכך, הרי שכאשר התיק מגיע לבית המשפט, העובדות שניצבות בפני השופט הן אלו שהתקבעו ע"י הרשות המקומית בערכאותיה הפנימיות.
לכל הדעות, השיטה הקיימת מיטיבה מאוד עם הרשות המקומית, ומנגד מקפחת מאוד את בעלי הנכסים. המצב טעון שינוי ויש להפוך את הליך ההשגה לאפקטיבי יותר ובעיקר להוגן יותר. בכל הנוגע לבעלי דירות ועסקים, הרי שבתחילת השנה רצוי לבחון לעומק את חיובי הארנונה השנתיים, לרבות את נושא השטח המחויב, הסיווג אשר נבחר בהתאם לשימוש שמבוצע בנכס, האזור בו מצוי הנכס הרלוונטי וסוג הנכס. במקביל לכך, ראוי שהמחוקק יבצע שינוי בנושא ויצמצם את השלב הראשון של הגשת ההשגה לכדי הגשת טופס סטנדרטי למנהל הארנונה על אי הסכמה לחיוב השומה ובמקביל ניתן יהיה לערער עליה באותו המעמד.
דבר נוסף שנחוץ מאוד הוא הקמת גוף בלתי תלוי במקום ועדת הערר הנוכחית. הגוף הזה ימנה את ועדות הערר השונות, יקבע קריטריונים ברורים, יתקצב את עבודת חברי הוועדה הממונה ויפקח על עבודתם. כמו כן, חיוני שתיקבע מכסת שנים לכהונתו של הרכב הוועדה, "הצמוד" לרשות המקומית.
לבסוף, יש לקבוע כי ועדות הערר לא יישבו בבניין הרשות המקומית, וזאת בשל החשיבות של מראית עין ועל מנת למנוע תופעה של "פמיליאריות" יתר בין חברי הוועדה לבין נציגי הרשות המקומית. בסוף, גם חברי הוועדה, חרף כוונותיהם הטובות, הם רק בני אדם.
הכותבים הם עורכי דין מוטי איצקוביץ ועומר דגן ממשרד כץ, גבע, איצקוביץ (KGI) המתמחה במיסוי מוניציפלי
