לאחר מעל 30 שנות נישואין ומספר ילדים משותפים, מצא עצמו זוג בסערת רגשות כשהבעל דרש להתגרש בטענה שחייו הפכו לגיהנום, בעוד האישה נאבקה בכל כוחה להציל את הנישואין. בית הדין קבע כי הוא מעדיף את תביעת שלום הבית של האישה.
הבעל הגיש תביעת גירושין, בטענה כי אשתו מתנכלת לו, מתריסה נגדו, ממררת את חייו ויוצרת סביבה עוינת בבית. מנגד, האישה הגישה תביעת שלום בית, בטענה כי פעלה כל השנים במסירות למען בעלה והמשפחה, וכי תביעתו מבוססת על שקרים.
בכתב התביעה ציין הבעל כי במשך שנות הנישואים אשתו התנהגה אליו בצורה פוגענית ומנעה ממנו חירות אישית: "הנתבעת משבשת את סדר יומי, מבזה ומשפילה אותי, מסיתה את הילדים נגדי, ומונעת ממני לממש את עצמי." לטענתו, הוא חי בפחד, איבד את האוטונומיה האישית שלו, ומאיסותו כלפיה אינה נובעת מגחמה רגעית, אלא מהתנהלות רבת שנים.
הבעל ציין כי בני הזוג חיים בנפרד תחת אותה קורת גג, ולדבריו מזה שנים אין ביניהם יחסי אישות. לדבריו, גם ניסיונותיו להיעזר ביועצי נישואין ומטפלים לא צלחו, והאישה עצמה הכירה בכך שאין בין השניים מערכת יחסים זוגית אמיתית.
האישה, מנגד, תיארה מציאות שונה לחלוטין. לטענתה, היא הקריבה רבות למען המשפחה, כולל תקופה ממושכת שבה טיפלה בילד חולה תוך התמודדות עם קשיים אישיים רבים. לדבריה, היא אינה מעוניינת להתגרש וכי הבעל מפרש באופן שגוי את התנהלותה לאורך השנים.
באחד הדיונים בבית הדין, הבהירה כי אינה מסכימה לקבל את טענותיו כלפיה וכי היא מאמינה שניתן לתקן את הקשר: "אני מכירה אותו שנים רבות, יש לו לב טוב ומסירות, הוא הציל בתים של אחרים – מדוע לא את ביתו?" עוד טענה כי הבעל עזב את חדרם המשותף ביוזמתו, אך הם קיימו יחסי אישות עד לאחרונה.
בית הדין הרבני, דן באריכות בטענות הצדדים ובחן את האפשרות להביא את הצדדים לייעוץ נישואין. יועץ הנישואין שמונה מטעם בית הדין דיווח כי הבעל עומד איתן בדרישתו להתגרש, בעוד האישה מוכנה לנסות להציל את הנישואים.
בסיכומו של דבר, הדיינים נחלקו בדעותיהם. עם זאת, נקבע כי לא ניתן לחייב את האישה בגט בניגוד לרצונה, שכן חרם דרבנו גרשום אוסר על כפיית גירושין במקרים מסוג זה. עוד הודגש כי טענת הבעל ל"מאיסות" אינה מספיקה לכפייה, במיוחד כאשר לא הוכח שהאישה היא הגורם לפירוד. בית הדין הותיר פתח למתווה לפתרון עתידי, אך הדגיש כי בשלב זה, אין עילה מספקת להכריח את האישה להתגרש.
