"אנחנו לא פרשה - אנחנו טרגדיה קשה", כך כתבה היום (ראשון) אם התינוק ממשפט האונס של ניסים חדד, אשר זוכה לאחרונה בבית המשפט העליון מחמת הספק. בפוסט ארוך ומפורט, שפרסמה באופן אנונימי באתר "מאמאזון", וזכה למאות שיתופים ותגובות תמיכה, היא מתארת את גרסתה לאירועים ואת הקושי שעבר, לדבריה, עליה ועל משפחתה. תזמון הפוסט מגיע לאחר שבסוף השבוע התפרסם ב"מעריב סופהשבוע" ראיון נרחב עם חדד, בו הוא גולל, לראשונה, את גרסתו לאירועים.
"את המילים האלו אני כותבת בידיים רועדות ועיניים דומעות, אני עושה את זה כי אין לי ברירה - אני לא הצלחתי להציל את הילד שלי מהתעללות מינית, ואני כותבת לכן היום כדי שתקראו ותשתפו את הסיפור שלי ואולי תצליחו להציל את הילדים שלכם", פותחת האם את דבריה. "התקשורת קראה לסיפור המזעזע שלנו פרשת "אונס הפעוט", או פרשת 'ניסים חדד'.
"אנחנו לא פרשה, אנחנו טרגדיה קשה שמערכת המשפט בישראל הפנתה את גבה אלינו. לפני 4.5 שנים, הבן קטן שלי, האוצר שלי, עבר אונס - כשהוא רק בן שנה וחצי. מאותו יום אני לא אותו אדם והחיים שלנו הם לא אותם חיים. אני כותבת לכן, כאמא. אמא כואבת. אמא זועקת, אמא מרוסקת, אמא מפורקת – ונדמה לי שאין אדם בעולם ששומע. אתן בטח שמעתן עלי. ואם לא שמעתן עלי, שמעתן על הבן שלי - ואני מניחה שגם הזדעזעתן. ואולי לרגע אחד, אמרתן – לא יכול להיות שזה יקרה. זה לא הגיוני. זה מזעזע. זה לא אנושי. זה מפלצתי. נכון..", הוסיפה.
"ניסים היה עצבני ושיחק את עצמו תמים, ידעתי שהוא משקר"
בהמשך היא מספרת: "הכרתי אותו כאם חד הורית לתינוק מדהים. תינוק שמח, פיקח ומאושר. ואז התחלנו לצאת, יש לו ילדה בדיוק באותו הגיל של הבן שלי, היינו מבלים יחד עם הילדים ומטיילים הרבה. הוא התנהג איתו באהבה והרעיף עליו מתנות. לא היה שום דבר חריג שיכולתי לצפות את זה או משהו שהרגשתי. עד אותו יום. באותה שבת ארורה קבענו לצאת לאכול צהריים. הוא הציע לקחת את הבן שלי לחדר הכושר עד שאסיים להתארגן. התוצאה הייתה שהוא לקח ילד בן שנה וחצי בריא לחלוטין והחזיר אותו עם קרעים עמוקים ודם בפי הטבעת".
"נשמע מזעזע, נכון? אבל אני מבקשת מכן, תמשיכו לקרוא. האמת חייבת לצאת לאור. מיד כשהוא עלה, הייתי במקלחת ושמעתי קול של השתנקויות, כמו אחרי בכי.. שאלתי אותו - ניסים מה קרה לילד? הוא בא לשים טיטול לילד שלי, ולא הבנתי מה הוא עושה! בחיים הוא לא החליף לו טיטול. התקרבתי וראיתי, שפי הטבעת שלו חבול ומדמם. הוא הכחיש שקרה משהו. אני המשכתי. לא ידעתי כבר מה לחשוב. תחושה של אמא. והוא? שיחק את עצמו תמים, וטען שהילד פצע את עצמו. הוא היה עצבני. לא ויתרתי. חזרתי ואמרתי לו שזה לא הגיוני. ידעתי שהוא משקר וניסיתי להוציא ממנו – כי זה לא משנה מה הוא אמר, אני יודעת שזה לא מה שקרה", כתבה.
"לעולם לא אשכח את הבכי של הילד שלי"
עוד הוסיפה האם: "הילד שלי בן שנה וחצי, הוא לא יכל לעשות את זה לעצמו, לא משנה כמה פעמים ניסים ניסה להגיד את זה. על שאר העובדות אתן בטח יכולות כבר לקרוא במקום אחר. אני לא אכנס לזה עכשיו, לא כי אני לא זוכרת – אלא כי כל כך חשוב לי לספר את מה שעוד לא יודעים. לאחר מכן כשהגענו לשניידר, אני זוכרת שהבהילו אותנו ישר לוולפסון - כי שם מטפלים בתקיפה מינית. ישבנו עם הרופאים, והם הובילו אותנו לעשות בדיקה בחדר קטן. את הבכי שלו אני לעולם לא אשכח. את המבט של הרופאים לעולם לא אשכח. נשברתי שוב. הרופא אמר לי שצריך להרדים אותו - הוא כל כך בכה וצרח שלא ידעתי מה לעשות. הוא כל כך קטן. כשירדנו עם הרופאים לחדר ניתוח – הסתכלתי על הרופא ובכיתי, ביקשתי ממנו שישמור על התינוק שלי – כאילו הוא היה שלו".
"כל דקה הרגישה כמו שעה. נראה כאילו הזמן עצר מלכת.. הזריקות, הבדיקות דם, הבדיקות דרך הרקטום פעם אחר פעם, יום אחר יום במשך שבוע. הייתי מסתכלת עליו שוכב במיטה הקטנה במחלקה הכירורגית, עם אינפוזיה, חסר ישע סובל מכאבים ולא יכולתי לעזור לו. התפללתי לאלוהים שרק יעשה משהו וייקח ממנו את הכאב והסבל שהוא היה נתון בו לאורך כל השבוע הארור הזה, ולו רק לרגע אחד", הוסיפה.
"מאז האירוע הוא הפך לחרדתי ועצבני, הוא בכה הרבה"
"בכל בוקר כשהפרופסור היה בא לבדוק לו את הסוגרים הייתי נשברת. הוא כל כך קטן ושברירי והעובדה שהוא סובל על לא עוול בכפו שברה אותי. כשהשתחררנו מבית החולים, במשך שלושה שבועות הייתי צריכה לשטוף לו את הישבן במים מיד אחרי שהוא היה עושה את צרכיו – וכל פעם, הוא היה מתחיל לבכות. בכל פעם שעטפתי אותו במגבת על הישבן הוא לא נתן לי להתקרב אליו. ישר קישרתי את זה למקרה, שכנראה שהמפלצת הזאת החזיקה אותו כל כך חזק עם הידיים בזמן המעשה- שהוא ניסה להתנגד ולא היה יכול. טוב, איך הוא יכל? הוא היה בן שנה וחצי!"
בהמשך היא כותבת: "כל ביקורת שהגענו אליה הייתה מלווה בבכי. בכי שלי, של האבא, של הסבתא והסבא שלו. האם הוא מבין? מה האוצר שלי חושב עכשיו? עברנו גיהנום. מאז האירוע הוא הפך להיות יותר עצבני, חרדתי, בכה הרבה, פתאום נהיה גם סגור ומופנם. שמחת החיים שלו ברחה לי מול העיניים. אני מקווה ומתפללת שהוא לא זוכר את זה. אני מקווה שזה לא ייצא פתאום בעוד כמה שנים. אז כן, הבן שלי גיבור! אין מילה אחרת להגדיר את מה שהוא עבר, ואיך שהוא עבר את זה".
"לא אתן למפלצת הזאת לחמוק מעונש"
לדבריה, "אני כועסת וכואבת ובעיקר מתוסכלת. אני אמא שלא הצליחה להגן על הבן שלה באותו יום – ומאותו יום הבטחתי לעצמי שאלחם בשבילו. לא אתן לאיש לפגוע בו, לא אתן למפלצת הזאת לחמוק מעונש. כי אנחנו נקלענו בעל כורחנו למעשה מפלצתי, זוועתי שעד עכשיו הייתי שומעת עליהם בטלוויזיה או בעיתון. והנה – זה הגיע אלינו. לא תיארתי לעצמי, בחלומות הכי גרועים שלי שאעמוד במקום הזה היום. אם אנחנו היינו צריכים לעבור את זה, בשביל שזה לא יקרה לעוד ילדים – זה משהו שאני חייבת לעשות למרות כל הכאב".
"אבל גם זה לא קרה. אחרי ששלושה שופטים במחוזי הרשיעו אותו פה אחד - בית המשפט העליון זיכה אותו מחמת הספק. השופטים אומרים תראי, כנראה שלעולם לא נדע מה קרה לו. כי אין תרחיש חלופי אחר. אין לנו הסבר. אין לכם הסבר? יש לכם קורבן! האוצר שלי, הדבר הכי יקר לי בעולם – עבר, בהסכמת כל השופטים (שישה במדויק..) חדירה מכוונת של חפץ גלילי ארוך ונוקשה לפי הטבעת - בגיל שנה וחצי ואתם לא יודעים להסביר מי גרם לזה?! אם זה לא נגרם ממנו, אז למה נמצא כתם דם של הבן שלי על התחתונים שלו? דיי. דיי. זה לא מספיק?", הוסיפה.
לסיום, כתבה האם: "אסור שזה יקרה עוד פעם. אסור לנו לשתוק. אתם רוצים שאני אמשיך הלאה – אבל אני לא אוותר. זה אמנם מזעזע, וקשה לחשוב שיש מישהו בעולם הזה שיכול לעשות דבר כזה בכלל – אבל זאת עובדה. הלוואי והיה לי הסבר אחר. הלוואי וזה לא היה קורה לנו. אבל זה קרה. והתפקיד שלי עכשיו הוא לדאוג, שזה לא יקרה שוב. בשבילי, בשביל האמהות החד הוריות ובכלל בשביל כל ההורים ולמען ילדינו – היזהרו! האדם שפגע בילד שלי, פעוט בן שנה וחצי - מסתובב היום חופשי ברחובות בחסות מערכת המשפט הישראלית. אני לא מרגישה בטוחה, אף אחת מאתנו לא יכולה להרגיש כך".