בתי הדין הרבניים ובתי המשפט למשפחה נדרשים שוב ושוב לדון בדרישות של ידועות בציבור לירושה. בית הדין הרבני הגדול לערעורים שדן בערעור של ידועה בציבור על החלטת בית הדין האזורי בבאר שבע פרסם פסק דין יסודי ארוך ומנומק המהווה כעין מדריך להגדרת זכויותיה של ידועה בציבור לצורכי ירושה.
גרוש בגיל העמידה מדרום הארץ ואב לבת יחידה, ניספה למוות בתאונת דרכים קטלנית. לאחר מותו פנתה בתו אל בית הדין הרבני בבקשה למתן צו ירושה. בהתאם לתקנות הירושה פורסמה הודעה על בקשת הירושה ברשומות ובעיתונות. בעקבות הפרסום הגישה אישה לבית הדין הרבני בקשת התנגדות בטענה כי היא הידועה בציבור של המנוח ולכן ירושתו מגיעה לה. לבקשתה צירפה האישה תצהיר משלה ועוד ארבעה תצהירים של אנשים נוספים שצידדו בטענותיה. מנגד הגישה הבת תצהיר נוסף, ואליו צורפו תצהירים של שכנים ומכרים המכחישים את טענת המתנגדת כאילו היא הייתה הידועה בציבור של המנוח.
חברי בית הדין הרבני בבאר שבע ניהלו סדרה של חקירות מול העדים השונים ודרשו ממצאים ומסמכים. הראיות היחידות שהגישה המערערת היו שתי תמונות בהן נראים המנוח והיא מצולמים ביחד, וכן קבלה על חשבונית קניה בסך 376 שקלים שנרכשה בכרטיס האשראי של המנוח. כמו כן הציגה האישה תצלום הודעה מהסלולרי של האיש ובה נכתב: "להכין לך סטייק בפיתה?...בסוף הכנתי סינטה".
כשהתברר כי מכשיר הטלפון של המנוח הגיע למערערת הורה בית הדין בצו להציג את המכשיר. המערערת הביאה לבית הדין מכשיר מקולקל ובלתי ניתן לשימוש בטענה כי נשבר. מבדיקת העובדות התברר כי הצדדים התגוררו בבתים נפרדים, ולפעמים הייתה המערערת מגיעה לבית המנוח ולנה עמו. לא קיים כל עירוב רכושי או שיתוף כלכלי בין בני הזוג. המנוח היה נוהג לנסוע פעמיים בשנה לתאילנד ללא המערערת, ואף היא מצדה טסה לא פעם לחו"ל בלעדיו. לא הוכח כי הם שהו בחופשות משותפות בארץ או בחו"ל.
כמו כן העלו עדויות השכנים והמכרים כי המנוח נצפה על ידי שכנה עם נשים נוספות עמן היה בקשר. לצדדים לא היה הסכם ממון או הסכם חיים משותפים כנהוג כיום בין ידועים בציבור. אשר על כן בית הדין האזורי בבאר שבע דחה את ההתנגדויות והורה לאשר את צו הירושה לבתו היחידה של המנוח. על כך הוגש ערעור לבית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים. הדיינים הרב אליהו היישריק, הרב מיכאל עמוס והרב אברהם שינדלר בחנו לעומק את העובדות ואת הטיעונים השונים ואת ההיסטוריה ההלכתית בנושא מהשולחן ערוך ועד ימנו מול החקיקה האזרחית. בסופו של דבר קבעו כי על פי החוק מגיעה הירושה לידועה בציבור רק כאשר איש ואישה חיים חיי משפחה מלאים עם משק בית משותף. רמת שיתוף זו חייבת להיות הדוקה וקרובה עד אשר המחוקק יכול להחשיבה כמעין צוואה שלא נכתבה.
הדיינים הבהירו כי במושג "חיי משפחה" הכוונה היא במערכת הממלאת את כל חלל היחסים האישיים שבין בני הזוג, יחסים שאינם מותירים מקום למערכת יחסים דומה אחרת עם נשים אחרות. אשר על כן ולאור הנתונים והממצאים ובהתבסס על הדין ההלכתי והחוק האזרחי קבעו הדיינים: "אנו דוחים את הערעור וקובעים כי אין למערערת זכות נחזית לכאורית כידועה בציבור, ועל כן אין היא נוגעת בדבר הירושה".