דיון יוצא דופן התקיים אתמול בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ובו נגבו עדויות מוקדמות משלוש אמהות לילדים שגורלם אינו ידוע ושמשתייכים לקבוצה הקרויה "ילדי תימן החטופים". עדותיהן של שלוש האמהות, בפני השופטת בדימוס אסתר דודקביץ, ריגשו מאוד את הנוכחים באולם, כאשר הללו סיפרו על היעלמות ילדיהן לאחר עלייתן לארץ עם קום המדינה ועל התלאות אשר עברו מאז.
עדויות אלו הגיעו לאחר הליך משפטי סבוך בדבר הצורך בעדותן המוקדמת נוכח גילן המתקדם. לאחר שהסוגיה הגיעה עד לפתחו של שופט בית משפט העליון יוסף אלרון, כתב פסק דין שבו נימק את הצורך בשמירה על הזיכרון של אותן אמהות. אלרון נדרש לעניין לאחר שבמהלך דיון קודם בבית המשפט המחוזי בתל אביב טענה השופטת ארנה לוי כי עקב לוח הזמנים הצפוף - לא יתאפשר לשמוע את עדות הנשים לפני יוני 2021.
העדויות הללו הן חלק מתביעה שמנהלים עורכי הדין אביתר קציר וגיורא אבן צור, אשר איחדו כ־11 משפחות התובעות את הסוכנות היהודית ואת מדינת ישראל לפיצוי כספי ולהכרה בהיעלמות הילדים. בחודשים האחרונים טרם העדות נפטרו כמה מאותם אבות ואמהות, ובסופו של דבר העידו אתמול שלוש נשים - שושנה נחשון, אסתר כהן וסלמה עוזרי, אשר בעלה בנימין ז"ל היה גם הוא ברשימת העדים אך נפטר לפני כחודשיים.
שלוש הנשים משתייכות לקבוצה של כ־80 אבות ואמהות לילדים שגורלם אינו נודע גם לאחר ועדות הבדיקה השונות בפרשה. בתחילת יום העדות ביקשו עורכי הדין של המשפחות לאפשר את הסרטת העדויות, וזאת בשל ערכן התיעודי וחשיבותן. נציגי המדינה והסוכנות התנגדו לבקשה. השופטת דודקביץ קבעה כי העדויות יוסרטו בשלב זה, אולם השימוש בהן יתבצע בהתאם להנחיות השופטת שתדון בהמשך ההליכים.
כל אחת מהנשים סיפרה על העלייה לארץ ועל הכאב שאותו הן סוחבות עד היום בשל היעלמות תינוקותיהן יום לאחר הלידה. על אובדן הילד והידיעה על גורלו. עוזרי תיארה כיצד ילדה את בנה אברהם, החזיקה אותו בידה והניקה אותו, ואז ביקשו ממנה לחזור לביתה מבית החולים ולהשאירו שם בשל התנאים הקשים ששררו במחנה העולים וכדי לשמור עליו. היא סיפרה איך הגיעה מדי יום להניק אותו בבית החולים, ואיך יום אחד כאשר הגיעה הודיעו לה שהוא נפטר. היא סיפרה כי כל בקשותיה לראות את גופתו או אפילו את קברו - נפלו על אוזניים ערלות.
כהן סיפרה ששוכנה באוהל שבו גם ילדה את בנה הבכור, וכיצד באחד מביקורי האחיות הורתה לה אחת מהן למסור לה את בנה, היות שסבל מפצעונים על פניו. היא טענה שהאמינה כי לא יאונה לו כל רע, ונסעה יום־יום כדי להניק אותו בבית החולים בחדרה. באחד הימים, כאשר הגיעה להניק, נאמר לה שהוא נפטר. לדבריה, נאמר לה שוב ושוב "ילדה, לכי הביתה", וסגרו את הדלת בפניה, מבלי לאפשר לה לראות את גופתו.
נחשון, ששניים מילדיה נעלמו, סיפרה כי לגבי אחד מהם נקבע שנפטר מדלקת ריאות, ולגבי השני - גורלו לא ידוע עד היום.
התביעה, שהוגשה לבית המשפט לפני כשנתיים, סוקרה בהרחבה גם על ידי עיתונאי "מעריב" קלמן ליבסקינד, אשר כתב על התלאות שעוברות המשפחות בהליך זה.
אתמול הייתה זו הפעם הראשונה זה 70 שנה שאמהות אשר ילדיהן נעלמו מעידות בפני בית משפט בישראל על שאירע להן. בעבר הן מסרו עדויות רק בפני ועדות הבירור השונות.
עורכי הדין אביתר קציר וגיורא אבן צור, באי כוח התובעים, מסרו: "דבריו של שופט העליון אלרון לפיהם היה חשיבות וערך היסטורי תיעודי מן המעלה הראשונה לגביית העדויות המוקדמות, היו היום בבחינת נבואה שהגשימה את עצמה. נמשיך לחתור לסיום ההליך עד לתוצאה המקווה שהיא לקיחת אחריות על מה שאירע לילדים מטעם המדינה והסוכנות היהודית".