מהפכת הזכויות של חשודים ונאשמים ממשיכה לחלחל גם לבתי המשפט בישראל וכעת עוגנה בחוק זכותו של בית המשפט לפסילת ראיה שהושגה שלא כדין, אם כי היה אפשר לעשות שינוי רב יותר.
חלק מהאנשים ישאלו מדוע בכלל צריך סדר וזכויות בהליך הפלילי? התשובה לכך היא שסדרי הדין מבטיחים את זכותו של הציבור לאכיפה הולמת ויעילה של החוק וכמו כן בזכות להליך הוגן, קיים אינטרס להגן על האזרח, מאחר ולמדינה יש כוח רב להעמיד אדם לדין ולהתמודד עם פשיעה ועל כן קיים אינטרס להגן על האזרח מפני שימוש לרעה או מוגזם בכוח של המדינה.
לפרטים נוספים אודות עו"ד רפאל ציק לחצו כאן
דיני הראיות במדינת ישראל עוצבו בהשראת הדין האנגלי, אך נשארו מאחור. בשנת 1984 חלה רפורמה בדין האנגלי אשר העניקה לבתי המשפט שיקול דעת לפסול ראיה אם בשל הנסיבות בה הושגה הראיה, תהיה על קבלתה השפעה שלילית על הגינות ההליכים כנגד הנאשם. בישראל זה לא קרה עד כה.
עוד לפני כן, נקבע במשפט הפלילי האמריקאי, כבר בשנת 1920, בפסק הדין המכונן - סילברתורן (Silverthorne), כי ראיה שהושגה באמצעי בלתי חוקי וראיה הנגזרת ממנה אינה קבילה. בכך פיתח בית המשפט בארצות הברית, לראשונה, את הדוקטרינה שנודעה לאחר מכן כדוקטרינת "פירות העץ המורעל".
בשנת 2006 ניתן פסק הדין בעניין "יששכרוב" אשר קבע כלל פסילת ראיות פסיקתי – "דוקטרינת הפסילה הפסיקתית" כאשר לבית המשפט יהיה נתון שיקול דעת לפסול ראיה בפלילים, אם נוכח הוא שהראיה הושגה שלא כדין וכי קבלתה במשפט תיצור פגיעה מהותית בזכותו של הנאשם להליך פלילי הוגן.
בהמשך לכך, נקבע בשנת 2012 בעניין "זאנו" ש"דוקטרינת הפסילה הפסיקתית" אינה מוגבלת רק להודאת נאשמים ותהיה לה תחולה כללית על כל סוגי הראיות שהושגו בניגוד לדין ובעניין "יהודה" נקבע בשנת 2016, כי דוקטרינת הפסילה הפסיקתית תחול גם על עדים ולא רק על נאשמים.
ואך לפני מספר שנים נקבע בעניין "חייבטוב" כי גם אם חומרת העבירה המיוחסת לנאשם הינה גבוהה - עבירת רצח, לא יהיה בכך מחסום מפני פסילת הודאתו.
לאחרונה תוקן החוק ישראלי ונקבע בו, כי בית המשפט הדן במשפט פלילי, רשאי שלא לקבל ראיה שהושגה שלא כדין ובכלל זה, הודעת נאשם או עד, חפץ, או כל ראיה אחרת, אם שוכנע שקבלתה במשפט תפגע באופן מהותי בזכות להליך הוגן, בשים לב לאופייה ולחומרתה של ההפרה - השגת הראיה שלא כדין, למידת ההשפעה של ההפרה על הראיה שהושגה ולעניין הציבורי שבקבלת הראיה או באי-קבלתה.
אמנם "דוקטרינת הפסילה הפסיקתית" הוכנסה אל תוך פסיקות בתי המשפט השונים עוד בטרם תוקן החוק, כאשר בתי המשפט פסלו לא אחת ראיות שהושגו שלא כדין בשל טענות הסנגור, אם משום שהמשטרה הפרה את חובת ההיוועצות בעורך דין לחשוד בטרם חקירתו, אם משום שלא נאמרה לחשוד שקיימת לו זכות השתיקה, אם משום חיפוש שבוצע באדם ובכליו שלא כדין, אם משום אכיפה בררנית ועוד הפרות של זכויות חשודים ונאשמים, במקרים בהם בתי המשפט ביכרו את זכויות הנאשמים והחשודים על פני הדין עצמו.
כעורך דין העוסק במשפט הפלילי, משמעות הכנסת הזכויות אל תוך החוק, מהווה עבורי כלי אפקטיבי שהוא חוק מפורש שמעמדו הנורמטיבי חזק יותר מפסק דין של בית המשפט, כאשר בטרם ניהול הוכחות במשפט הפלילי ובטרם בזבוז זמן רב ועלויות רבות, ללקוח, לתביעה ולבית המשפט – אני יכול לטעון טענות הגנה מן הצדק בשל הפרת זכויותיו של הנאשם, בכדי לבקש מבית המשפט לבטל את כתב האישום ולזכות את הנאשם מהתביעה הפלילית.
היה נכון והוגן יותר ללכת צעד נוסף לעבר הגנה על זכויות הנאשמים בהליך הפלילי ולקבוע בנוסף בתיקון לחוק שבית המשפט "יקבע" במקרים מסוימים וספציפיים שבהם נפגעה באופן חמור, זכותו של הנאשם להליך הוגן - שהראיה אינה קבילה. בנוסף, כדאי היה לקבוע בחוק שבמקרים אחרים ופחות חמורים שבית המשפט "רשאי" לקבוע כך, מאחר ועצם השינוי הנורמטיבי בהכנסת הלכת "יששכרוב" הפסיקתית אל החוק, לא ברור אם ישנה משהו בהחלטותיהם של בתי המשפט השונים, אך בדיוק בשביל כך קיימים עורכי דין - בשביל לשכנע את השופט שעליו "לקבוע" שהראיה פסולה.
הכותב הוא עורך דין העוסק בתחום המשפט הפלילי.
*לתשומת ליבך, המידע בעמוד זה אינו מהווה יעוץ מכל סוג או המלצה לנקיטת הליך או אי נקיטת הליך. כל המסתמך על המידע עושה זאת על אחריותו בלבד. נכונות המידע עלולה להשתנות מעת לעת.
הכתבה באדיבות פורטל המשפט obiter.co.il
לביקור באתר של עו"ד רפאל ציק לחצו כאן