היי חברים,
מוזר שכל שבוע אני מתרגש מחדש לקראת עוד מאמר שאני מעלה.
האמת שזה בגלל התגובות המדהימות שלכם, וזה המקום להגיד לכם תודה רבה מעומקא דליבא.
פרשת ויצא, מספקת לנו המון חומר משפטי למחשבה, אבל היום בחרתי להתמודד עם סוגיה שמעלה שתי שאלות, סוגיית נישואיו של יעקב אבינו לאחיות לאה ורחל.
התורה מספרת, שיעקב הגיע לחרן – לבית דודו "לבן" (מכירים את זה שהנוכלים הכי גדולים מספרים לכם שהלב שלהם לבן). לבן ויעקב עושים עסקה לפיה יעקב יעבוד 7 שנים אצל לבן, וזאת בתמורה לכך שלבן ישיא את ביתו רחל ליעקב. יעקב עמד בהתחייבות, ובסוף שבע השנים, לבן עורך אירוע מפואר, אך בבוקר התברר שהנה יעקב התחתן עם לאה. יעקב בא בתלונות ללבן, שמצטדק ואומר, שלא נהוג במקומותיהם, להשיא את הצעירה לפני הבכורה, אך אם הוא רוצה לשאת גם את רחל, לבן מסכים בתמורה ל-עוד שבע שנות עבדות, יעקב שאהב את רחל, התחייב שוב, ונשא גם את רחל.
כמובן שעסקאות כמו זו של לבן ויעקב היו נהוגות בימי קדם, האישה הייתה שייכת לאבא, ובתמורה למוהר היא עוברת לרשות הבעל.
השאלה הנשאלת אילו האם עסקה כזו הייתה יכול לקבל היתכנות בימנו-אנו ברמה המשפטית (ואני לא נכנס בכלל לשאלה המוסרית ולשאלת השוויון בין המגדרים), והאם לבן ויעקב עברו על החוק בעת ביצוע העסקה?
האינסטינקט הבסיסי שלנו אומר לנו שבוודאי שלא, איך הגיוני שאב ימכור את ביתו וזה יהיה כשר או חוקי, יחד עם זאת האם ניתן לראות במעשה כזה משום עבירה מכוח סעיף 377א לחוק העונשין, של סחר בבני אדם?
לשון הסעיף מאוד ברורה וחד משמעית. הסוחר באדם לשם אחד מאלה או הסוחר באדם ומעמידו בכך בסכנה לאחד מאלה, דינו – מאסר שש עשרה שנים.
שימו לב שהחוק כולו איננו עוסק כלל בסחר בבני אדם למטרות נישואין או כפיית נישואין. אבל באופן מפתיע, ההתייחסות לשאלת כפיית הנישואין ושאלת היותה סחר בבני אדם קיבלה ביטוי לפני כשנתיים בהחלטת בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ, בעתירתה של נערה בדווית להכיר בה כקרבן סחר בבני אדם, בטענה שאביה מכר אותה לאדם שהתעלל בה באופן קשה.
לכאורה מדובר בשאלה פשוטה, ובקביעה שאמורה להיות פשוטה יותר, ודאי הוא שאב לא יכול להשיא את ביתו בכפיה. אבל בגץ הבין שהוא עלול לדרוך פה על מוקש רב עוצמה.
ישראל היא מדינה רב תרבותית, וכל עדה או מגזר מביא עימו מנהגים ומסורות שונות, כאשר המדינה ככור היתוך מנסה להכיל את כל התרבויות לקרבה.
בית המשפט העליון סבר ובצדק רב לטעמי, כי שאלת הנישואין בכפיה כסחר בבני אדם, עלולה לעמוד בסתירה ואולי אפילו לפגוע בפרקטיקות מסורתיות כמו שידוכין או נישואין מסורתיים, ובשל כך קובע כי אמנם יש מקרים בהן ניתן היה לראות בנישואין בכפייה כסחר בבני אדם, אבל, הכרה זו תהיה רק אם יוכח שמטרת הנישואין הייתה התעללות באדם נשוא העסקה, בגץ קובע כי יש להכיר בנישואין בכפיה כסחר בבני אדם רק "אם בנסיבות העניין נישואיה של העותרת נועדו לשמש או יצרו סיכון לכפיית מעשים מיניים"
זאת אומרת בגץ מחד מרחיב את הפרשנות בנוגע לעבירת הסחר בבני אדם, אך לא חורג מגבולות החוק, ומיצר הבדלה בין נישואין בכפיה שעלולים להיחשב כסחר בבני אדם לבין נישואין במסגרת מסורתית / מגזרית.
אז לאור זאת אפשר בהחלט לקבוע שלבן ויעקב לא עברו עבירה של סחר בבני אדם, שכן לבן לא מכר את בנותיו ליעקב לשם התעללות (למרות שיש כאלה שרואים בנישואין סוג של התעללות).
נו אבל מה עם פוליגמיה – ריבוי נישואין, הרי יעקב התחתן עם 2 נשים (ובהמשך עם 4), כיצד זה מתיישב עם סעיף 176 לחוק העונשין שקובע מאסר של 5 שנים, למי שנשא יותר מאישה אחת?
שאלה מצוינת. בימנו אנו, אכן ריבוי נישואין הינה עבירה, אשר אין לצידה הגנה מצד החוק, למעט מי שהותר לו בנסיבות מסוימות לשאת אישה נוספת. אבל גם כאן באופן לא מפתיע נעמדת הגנת התרבות, אם בתרבות ממנה מגיעה הנידון יש ריבוי נשים, מערכות אכיפת החוק יימנעו מהגשת כתבי אישום.
בקום המדינה ובשנים שלאחרי קום המדינה, עת הגיעו לפה עולים מכל קצוות תבל, עמדה הגנה זו גם ליהודים, אך כיום, משהתפתחה התרבות הישראלית והמדינה כמעט והגשימה את יעדה ככור היתוך, ליהודים הגנה זו כבר לא עומדת.
לכן ולאור האמור, לא ניתן יהיה להפעיל סנקציות פליליות נגד לבן, יעקב לאה ורחל.
שבת שלום.
הכתבה באדיבות פורטל המשפט obiter.co.il
(לצורך איתור מהיר של הכתבה, חשוב להקפיד לכלול במייל את הלינק של הכתבה).