המשפחה שהשארת
סיגלית שער - בתו של יעקב ישראל צובוטרו, שנפל ב־30.12.1973. בן 37 במותו
אבא שלי, גיבור שלי.
נהרגת כשהייתי בת ארבע וחצי, ומאז אני מתגעגעת אליך וכמהה לחיבוק הזה שלך. חיבוק חזק, מרגיע, חיבוק אמיתי של אבא. כל כך חזק היית, אבא. כשנפצעת במלחמת ששת הימים לא סיפרת על כך לאף אחד, רק שלא ידאגו לך. ואז ביום הכיפורים נפלת, והשארת בור גדול אצלנו.
אני רוצה לספר לך עלינו, הילדים שלך חיה, מתי, קרול ואני. הבאנו לך נכדים ונינים, כן אבא, יש לך נינים. עברנו שנים לא קלות בכלל אחרי שהלכת. איבדנו אותך, ובמידת מה גם את אמא, שהיה לה קשה מאוד בלעדיך. אבל רוח החיים חזקה בנו, ואנו המשכנו. התחתנו, הקמנו משפחות לתפארת, ואני יודעת ששם מלמעלה אתה גאה בנו, במשפחה שהשארת, ושומר עלינו.
הנכדים שלך, ליטל, רועי, שקד ושגב, שמעו עליך רק סיפורים, והם כל כך מתגאים בסבא שלהם. רועי, בני יחידי, הכי אוהב לשמוע סיפורים עליך, על אוסף מחזיקי המפתחות שכל כך אהבת ועל היותך "אבא לתפארת" בזמן המועט שהיה לנו ממך. איך היית לוקח אותנו לאסיפות הורים ודואג ומחבק תמיד.
אומרים שהזמן מרפא, ועדיין אני מתגעגעת אליך בכל שנייה בחיים שלי. אתה תמונת הרקע שלי במחשב ובטלפון. פניך מביטות בי מבין המסכים, ואני מסתכלת עליך ומדברת איתך בלב. אני מוצאת את עצמי נוסעת ברכב ומדברת אל התמונה שלך ומספרת לה על חוויות היום. מי שיראה אותי מהצד בוודאי יחשוב שאני משוגעת, אבל לי לא אכפת מה יחשבו - העיקר שאני מרגישה אותך תמיד איתי.
אני יודעת שאמא גם שם למעלה, וכל כך מקווה שאתם שם ביחד. היא גם צריכה שישמרו עליה, כמו שאתה שומר עלינו כל השנים.
אוהבת אותך, אבא, ומתגעגעת מאוד. ורק דבר אחד אני מבקשת: תבטיח לי אבא שכשיגיע הזמן שלי לעלות למעלה, בעוד הרבה הרבה שנים, הפנים הראשונות שאני אראה יהיו שלך.
