ב-12 באוגוסט, בקרב האחרון של מלחמת לבנון השנייה, פיקדתי על כוח הטנקים שחצה את וואדי סלוקי. שלושה טנקים הספיקו לעבור, ומעט לפני שהספקתי להצטרף אליהם הטנק שלי נפגע משלושה טילים. בין הטיל השני לשלישי הספקתי לומר לשי המ״פ האגדי שלי בקשר: ״נוע למשימתך״.
שי ברנשטיין ז״ל, שהיה לו חיוך גדול ומדבק וחוש הומור משובח שהגיח גם ברגעים של לחץ וכאוס, הוביל את הלחימה תחת אש במשך שעות ארוכות. הכוח בהובלתו הפגין אומץ לב, קור רוח ורעות מעוררת השראה. בשעות הצהריים הטנק שלו נפגע משני טילי נ"ט מסוג "קורנט", ושי נהרג ויחד עימו שני אנשי הצוות: הטען, סמל ראשון עמי משולמי ז"ל, והתותחן, סמל ראשון עידו גרבובסקי ז"ל. הנהג אדם אזולאי ממגדל העמק נפצע, איבד את ראייתו זמנית וחולץ בחיים בדרך נס על ידי חבריו.
זה היה הטנק הישראלי, כור היתוך מברזל. עידו מהישוב מצפה הילה, שי מבאר שבע, עמי מגוש קטיף ואדם ממגדל העמק. אני זוכר איך בקיץ 2005, רגע לפני ההתנתקות, הקרקע נשמטה תחת רגליו של עמי. בפילבוקס סמוך לג׳נין שוחחנו ארוכות כשהוא מתלבט לגבי המשך שירותו הצבאי ונקרע בין שני העולמות. שנה לאחר מכן, ערב המבצע, הפצרתי בו לצאת הביתה לאשתו שהייתה אז בהריון עם ביתם. ״אין סיכוי. אני לא עוזב את הצוות שלי״, השיב לי ללא היסוס.
זה המרכיב הסודי של צה״ל כבר 75 שנים ואין לו תחליף. זהו צבא העם. צבא שמשרתיו מגיעים מכל חלקי הארץ ומייצגים את גווניה השונים של המדינה. צבא שמאחד חברה שלמה למען מטרה קדושה אחת - הגנה על המדינה היחידה שלנו ועל תושביה. לא היו אנשים שונים יותר משי, עידו ועמי ז״ל ואדם יבד״לא, אולם בשדה הקרב הם היו שותפים למשימה, אחים בלב ובנפש, אגרוף חזק ומאוחד בצבע ירוק זית.
שלושים שנים במדים ואני זוכר את כולם. את המפקדים שהערצתי, את החברים שאהבתי אהבת נפש, את החיילים שהפכו אותי למפקד ושלימדו אותי יותר מכולם על מנהיגות ואומץ לב. מהם שאבתי עידוד והשראה ולכל אחד מהם חלק בזהותי.
אני גם זוכר את המשפחות ששילמו את המחיר היקר מכל; את העיניים האדומות, את זעקות הכאב והדמעות שלא הפסיקו לרדת, את האב שאמר לי כשהסברתי בשעתו הקשה ביותר שגם אני נפצעתי באותו קרב קשה, השיב לי ״אבל אתה חזרת״ ואמירתו נחרטה בליבי לנצח. אני זוכר אותם כל יום, בכל צעד, בכל החלטה ובכל משימה.
היום אני גם זוכר את המלחמה. את חבלי הארץ הזרה, את ירי הפגזים, את קולות הקשר, את הכאוס שלפני, את השקט שאחרי. שנים ניסיתי לשכוח כדי להקל על הכאב, אבל עם הזמן גיליתי שלזכור ולדבר על הדברים כואב הרבה פחות.
אנו המפקדים נושאים באחריות העליונה לחיי אנשינו. אנחנו מתכננים, מסבירים, מחליטים ושולחים למשימות. בכל השנים הללו חוזרות אלי המילים ״נוע למשימתך״. וזה לא משנה מה אומרים לי המפקדים, המשפחה ואפילו הפסיכולוגית, אני יודע שבהבל פי שלחתי את שי, עידו ועמי למשימה ממנה לא חזרו. האחריות היא שלי ואיתה מגיע כאב שקשה להסביר במילים. אני מפקד שכול, אחד מיני מפקדים רבים ששכלו חיילים וחברי בקרבות ישראל. זר לא יבין.
בערב יום הזיכרון הזה במיוחד צוואתם מרחפת מעלינו יותר מתמיד. אין לנו ארץ אחרת, אין לנו צה״ל אחר, התברכנו בטובי הבנות והבנים מכל חלקי העם שמהווים את טובי הלוחמים והמפקדים. שנהיה מאוחדים וראויים לזכרם.
הכתבה מאת ראש חטיבת קשרי החוץ, תא"ל אפי דפרין