כמעט כל עיתונאי שמסקר את התחום הצבאי והמדיני ודאי מכיר את תחושת הכובד והמועקה שעולה כאשר אירוע ביטחוני דרמטי מתרחש במהלך חופשה בחו"ל. אין לזה הסבר רציונלי, איתך או בלעדיך העולם ימשיך להסתובב, ולבטח מדובר רק בתחושות בטן וחוסר נוחות, במדינה שקצב החדשות המטורף בה לעולם גם ייפגש עם תוכניות אישיות.
בעקבות תיעודים חריגים מההפגנות: מפקד יס"מ ת"א יאיר חנונה זומן לחקירה במח"ש
שר המשפטים לשעבר: "רה"מ מפורר את המשטר הדמוקרטי הישראלי"
יצאנו לכמעט שבועיים של חופשה משפחתית בחו"ל בלב הסערה שהתנהלה כאן. אם מישהו היה מספר לפני כחצי שנה בלבד שאותה תחושת חירום תיגרם כתוצאה ממשבר פנימי עמוק שיכניס את הצבא לכוננות ספיגה, ללא קשר אפילו לחיזבאללה בלבנון, הוא כנראה היה נתפס כאיש מנותק מהמציאות, המספק תרחישים הזויים.
אבל בחודשים האחרונים תרחישים דמיוניים הופכים למציאות, ומדינת ישראל ניצבת בעיצומו של משבר פנימי, כנראה החמור ביותר מאז הקמתה. משבר שכבר עכשיו מקרין בצורה חסרת תקדים על צה"ל. את תחושת החירום הרגשתי בידיעה שקיבלתי ברכבת מרומא בשישי בצהריים כי מאות אנשי צוות אוויר במילואים עתידים בשלב הזה להפסיק לטוס, במחאה על חקיקת צמצום עילת הסבירות ופעולות הממשלה.
אם אפשר, מעט מהאישי, מהשיעור הפרטי שאנחנו עברנו בשנה האחרונה, כי גם יש בו מהכלל. עבורנו כמשפחה זה לא היה טיול רגיל. חווינו שנה מטלטלת, שבה מחלקת השיקום בבית החולים לילדים ספרא במרכז הרפואי תל השומר הפכה במשך יותר מחצי שנה לכתובת המגורים הראשונה שלנו, לאחר פגיעה קשה של אחד מילדינו ובתוך תהליך שיקום שעדיין לפנינו. היציאה הראשונה לחופשה משפחתית, רחוקה מכל פרוטוקול רפואי, הייתה מבחינתנו כפרק של חזרה לחיים, למציאות דומה כמשפחה, מציאות שקדמה לאותה פציעה קשה שהתפרצה בפתאומיות ובאגרסיביות לחיינו.
בתוך מציאות של חופשה מאושרת, שבה אנחנו מבינים היטב עד כמה היינו קרובים, מרחק של שניות, למקום אחר לחלוטין, הדיווחים מהארץ הותירו בנו תחושות כבדות ומועקה. העתיד אף מטריד יותר מאשר כאן ועכשיו.
זה אינו רק פתיח מאוד אישי לטור שעוד יגיע בהמשך. יש כנראה באירוע, שבו אתה מבין היטב כי זכית בחזרה בחיי ילדך וחווית תהליך של שיקום ארוך שמתנהל במסגרת של הרפואה הציבורית בישראל - שיעור מעצב לחיים. שיעור שקשה מאוד להסביר את העומק הפנימי שבו והתובנות ממנו, למי שלשמחתו לא נקלע לאירוע בעל פוטנציאל להפוך ולערבל את משפחתו מקצה לקצה.
מדובר לא רק בהבנה, שלפתע מקבלת משמעות המחלחלת עמוק הרבה יותר מבעבר, מדוע עתיד ילדינו קודם לצרכים האישיים שלנו כאנשים מבוגרים, אלא גם במפגש במחלקת השיקום עם כל קצוות החברה הישראלית, שמאוחדים במטרה אחת זהה, והיא עתיד הילד שנפגע ושיקומו.
והייתה השאלה של א', בת הקהילה האתיופית, חוזרת בתשובה ואמו של ילד קטנטן שאושפז אף הוא במחלקה. באחד הימים, בשיירת הילדים שהשתרכה באטיות בשל המגבלות הגופניות של הילדים, כל אחד ומגבלתו, בדרך לאכול במרכז המסחרי הקטנטן שבפתח המיון של בית החולים שיבא, א' תהתה אם יש עוד מקום שבו מפגש אנושי כזה של כל קצוות החברה הישראלית עשוי להתקיים בעוצמות הללו של גורל משותף. עניתי לה שגם בצבא.
אבל בבית החולים, לעומת הצבא, המפגש החברתי כולל גם קבוצות נוספות, שהרבה פחות שותפות בשירות הצבאי, כמו חרדים וערבים. חומר אנושי שחוצה שפות ומנהגים והגדרות חברתיות. עבור כולנו השהייה המשותפת – בחדר, במועדון המשפחה, בטיפולים, במשחקי הקופסה המשותפים בשעות הערב הארוכות, בשיחות – נראית הרבה יותר טבעית כאשר יש מכנה משותף אחד מובהק - במקרה הזה, המאבק הארוך על בריאות ושיקום הילדים. בצבא, לעומת זאת, מדובר באינטרס משותף לשמירה על ביטחון המדינה.
החיים המשותפים בצוות בסיירת, במחלקה ובקורס מפקדי הכיתות והקצינים מטשטשים הבדלים ופערים בין קבוצות אוכלוסייה שכמעט אינן נפגשות בחיי היומיום, בין צעירים חילונים ודתיים מהפריפריה והמרכז.
השירות המשותף לעולם אינו מוחק את הבדלי התפיסות, האמונות השונות והעמדות הפוליטיות האחרות. הוא לא מעלים את אותן מחלוקות ותפיסות עולם שונות לחלוטין שקיימות בחברה הישראלית, אבל הוא מרחיב את הממשקים המשותפים. השיח הפוליטי בדרך כלל נדחק לשוליים, בעיקר בשירות הסדיר, אבל הדברים נכונים בדרך כלל גם למשרתי המילואים.
העיקרון המנחה, גם אם לא נאמר במפורש, הוא שבחיים הצבאיים המשותפים כל אחד מוותר קצת תמורת תחושת השייכות של האחר, בין שאתה חילוני ובין שאתה דתי, ימני או שמאלני. כאשר העיקרון הזה נסדק, החשש מפגיעה באחדות השורות ומפירוק הדרגתי אך מואץ של צבא העם אינו איזו ססמה אלא חשש אמיתי, בתוך מציאות שבה גם כך צבא העם כבר אינו צבא של כולם.
שבר במילואים
בהתייחסות לפגיעה אפשרית משמעותית בכשירות הצבא למלחמה, צופים בכירי המטכ"ל פני עתיד בעיקר בחיל האוויר, אך לא רק בו. את הפגיעה בלכידות היחידות – מרחב חמקמק להגדרה שאינה באמת מדידה – בכירי הצבא מזהים כבר כעת לנוכח סדקים עמוקים ומורגשים שנפערים ביחידות הצבא. סדקים שיהיה קשה מאוד לתקן, ולכל הפחות ייקח לכך זמן ארוך, ולא רק בצבא המילואים.
לכך יש להוסיף את התרחיש שהמצב עוד עלול להסלים, וככל שיעמיק הקרע בחברה הישראלית - ייעלמו לגמרי החומות שהגנו על צה"ל והפכו אותו לשמורת הטבע שהוא היה עד לאחרונה. מכאן החשש שמביעים בכירי הצבא גם בדיונים אל מול הדרג המדיני.
יותר מארבעה חודשים חלפו מאז הפיטורים הווירטואליים של שר הביטחון יואב גלנט. גלנט התריע פומבית כי המשך קידום החקיקה המשפטית ללא הסכמות ופשרות בין הצדדים פוגע בביטחון המדינה, בכשירות ובלכידות הצבא לבצע את משימותיו המשותפות.
ובכן, המגמה שעליה הצביע שר הביטחון רק מחמירה והולכת. זה חודשים ארוכים שבאמ"ן, לרבות בהערכות המצב שמוגשות לראש הממשלה, מדברים על הפגיעה בהרתעה. הסקירות כוללות גם חשש מפני ניתוח מוטעה שעשוי להוביל את חיזבאללה למתוח עוד יותר את מחירי ההימור מול ישראל ולקרב הסלמה אפשרית.
השבוע זה כבר הספיק כדי לצבוע גם את ראש אמ"ן אהרון חליוה כחבר של כבוד במחנה הפריבילגים, מתנגדי המהפכה המשפטית, שותף לדרך של מפקד פיקוד המרכז האלוף יהודה פוקס, האיש שמפקיר את ביטחון המתיישבים באיו"ש לטובת תנועה חופשית של פלסטינים.
שניהם כמובן עומדים לצדו של הרצי הלוי, רמטכ"ל קרן וקסנר הידועה לשמצה ומינוי פוליטי של יאיר לפיד לכאורה. איזה פלא, בתוך שבעה חודשים בלבד הטרור הפלסטיני התגבר ומספר הנרצחים בפיגועים עלה דרמטית, כשבמקביל כתובת האחריות עברה מהממשלה ומדיניותה להתנהלות המבצעית של הצבא. מפקד פיקוד המרכז מככב בשלטי חוצות, ושר הביטחון עסוק בניסיונות לכבות שריפות מצד חברי ממשלתו, כאשר הוא ככל הנראה זוכר היטב את חרב הפיטורים שמתהפכת מעל ראשו.
משילות היא מילת המפתח של הממשלה, אבל משילות אינה קיימת אפילו בתוכה. הרפורמה המשפטית נמחקה, טוענים רבים בממשלה, והמהומה האחרונה מצד מתנגדי המהפכה המשפטית, לדבריהם, אינה על צמצום עילת הסבירות, אלא מהווה מאבק על המשך הלגיטימיות של הממשלה.
רבים אחרים, בהם גם מומחים בעולם, רואים את המציאות אחרת לגבי צמצום עילת הסבירות לבדה. אבל אם לרגע נשאיר בחוץ את הוויכוח על עילת הסבירות, כך נראה משבר אמון יוצא דופן של חלק גדול מהציבור בישראל בהנהגה הפוליטית ובראש הממשלה שלו.
הסימפטום הקשה ביותר לטלטלה שאוחזת בחברה הישראלית בא לידי ביטוי במה שמתרחש במערך המילואים. צד אחד רואה צו מצפון, שבירת חוזה מצד המדינה וצעד מניעה מהפיכת המדינה לדיקטטורה. צד שני רואה סרבנות ושבירת כללי המשחק באופן שמסכן את ביטחון המדינה. כולם מבינים את המשמעויות משני הצדדים ואת ממדי ההרס האפשריים.
לראש הממשלה היו ארבעה חודשים לתקן, לחבר ובעיקר לחזור לעסוק בעיקר: ביחסי החוץ, בביטחון, בכלכלה, בביטחון הפנים, באינטרסים המשותפים לרבים בחברה הישראלית. לא צריך להיות תומך של בנימין נתניהו כדי להעריך אותו כמי שבמשך שנים ארוכות ניהל מדיניות פרגמטית ושקולה בכל הקשור לענייני החוץ והביטחון של מדינת ישראל ובהפעלת הכוח, יש שיגידו לעתים זהירה מדי.
נתניהו רשם הישגים גדולים כמו הסכמי אברהם, לצד כישלונות כמו הלחץ על ממשל טראמפ לפרוש מהסכם הגרעין. אבל העובדה שהיו לו שותפים במערכת הביטחון סיפקה לו מרחב טעות סביר, שלו נדרש כל מנהיג בבואו לקבל החלטות אסטרטגיות בצומתי הכרעה.
בהתנהלותו בשנה האחרונה קובע נתניהו במו ידיו את מרחב הנבצרות שלו עצמו, באופן תיאורטי כמובן. אין טיפול בנושאים כמו איראן, משבר היחסים עם ארה"ב, הכלכלה או ביטחון הפנים אל מול השתוללות הפשיעה והרציחות במגזר הערבי, או אתגרים גדולים נוספים שעומדים בפני המדינה. מדינה מתקדמת שבמקום להמשיך את תהליך היציאה ממשבר הקורונה העולמי, מפעילה מנגנון הרס עצמי.
אפשר להאשים את הצד השני, נכון לדרוש אחריות ומתינות מכולם, אבל ראש ממשלה יש אחד, והאחריות המלאה היא שלו. תוך כניעה פוליטית לגורמים הקיצוניים ביותר בממשלתו, הוא מוכיח הלכה למעשה את הבעייתיות בכהונה של ראש ממשלה, לא משנה מאיזה צד פוליטי, תחת כתבי אישום. מצב שבו הקרב על המשילות של הממשלה הוא כנגד חלק גדול ממוסדותיה של המדינה.
צודקים אלו שטוענים שכבר לא מדובר רק על עילת הסבירות, אלא גם על מה שמתרחש במשטרה בחודשים האחרונים תחת השר איתמר בן גביר; האיומים על מערכת המשפט; והלחץ והאמירות כלפי בכירי הצבא ואנשי המקצוע באוצר ובמשרדי ממשלה אחרים.
למען הסר ספק, בכל אחד מהגופים הללו יש מקום לביקורת נוקבת, הפקת לקחים ולעתים רפורמה עמוקה, אבל זה אינו העניין. מה שמתרחש כאן בחודשים האחרונים נראה יותר כמו רצון לפירוק והרכבה מחדש, בצורה לא מבוקרת, שמחלישה באופן מסוכן את מעמד הדרג הפקידותי במדינת ישראל. העיקרון שמאפשר כאן יחד את השירות המשותף בצבא תקף גם לאזרחות, לחיים המשותפים במדינה. אף צד לא יכול לזכות כאן בכל הקופה מבלי שיהיו לכך מחירים.
כשחיזבאללה על הגדרות
כמי שמשתדל, ככל שזה אפשרי, לנתק עמדות סובייקטיביות לצורך ניתוח או פרשנות בסוגיות ביטחוניות־מדיניות ולהשאיר לקורא מימין או משמאל מרחב פרשנות משל עצמו, הסוגיה הזו עבורי היא בלתי ניתנת להפרדה מכתיבה שבה יש גם סובייקטיביות לעצם ההגדרה שלי את עצמי והעתיד שאני מבקש לילדיי במדינה. זאת מתוך הבנה עמוקה שיש קבוצות אוכלוסייה אחרות שרואות מציאות שונה.
את מה שקורה כאן בחודשים האחרונים לא ניתן להסביר תחת שום רציונל. ציבור ענק, ציוני, מתון מאוד בדרך כלל ואוהב הארץ, מרגיש תחושת מחנק ודאגה אמיתית לעתיד המדינה. ואין מנהיג בישראל.
ברקע הדברים המתיחות בצפון אינה הולכת לשום מקום. בסיור השבוע לאורך הגדר עם בכירים בצבא, על משקל הסורים על הגדרות, בחיזבאללה עושים כל מאמץ תודעתי כדי לשגר מסר דומה. ועדיין, ההערכה במערכת הביטחון היא שהאיום במלחמה מול חיזבאללה אינו גדול כרגע – חרף מה שמשתקף בשבועות האחרונים בחלקים בתקשורת בישראל.
הגבול משתנה, ועל כך אין ויכוח. מצד אחד צה"ל השלים בתוך חודשים בודדים עשרות קילומטרים של מכשול מתקדם וחומת בטון. כחלק מהיערכות לחיזוק ההגנה, צה"ל גם חושף מעבר לגדר, עד לסימון הגבול המדויק, את כל הצמחייה ומותיר את השטח עירום.
הפציעה של הטבע כואבת, אבל חשיפה של כמה עמדות זינוק חפורות באדמה ומבוטנות לא מותירה ספק לגבי התוכניות המבצעיות של גדודי רדואן של חיזבאללה לנסות לחדור לתוך שטח ישראל, מתוך רצון לפשוט על מוצב או יישוב.
בצד השני לא נותרים אדישים לשינויים שעורכת ישראל לאורך הגבול. מספר העמדות של חיזבאללה לאורך הגבול הוכפל, הנוכחות שלהם בולטת ומופגנת, ובמהלך סיור הבכירים בצד הישראלי עשו בחיזבאללה כל מאמץ לתעד את המפגש ולהראות נוכחות.
לעומת המציאות ערב מלחמת לבנון השנייה, פעילי חיזבאללה עדיין אינם נושאים את הנשקים באופן גלוי באזור הגבול ומסתפקים בהופעה צבאית, תוך שהם מקפידים להישאר רעולי פנים. אבל ההערכה המבוססת בצה"ל היא שלכל הפחות הם נושאים אקדחים מתחת לחולצה או מסליקים נשקים ארוכים בתיקים שאותם הם נושאים על גבם.
יש הסבורים במערכת הביטחון כי גם כאשר קיימת מידה של הפרזה בתיאור רוחות המלחמה באוויר, מצב המתיחות כעת הוא החמור ביותר מאז מלחמת לבנון השנייה. ניתן להתווכח על אמירה זו. בעבר, לאחר פעולות שיוחסו לישראל בסוריה, אשר בהן חוסלו פעילי חיזבאללה, בהם גם בכירים יחסית, או פעילי טרור לבנונים שפעלו מטעם האיראנים, חיזבאללה הגיב.
בפעולת התגובה החמורה ביותר של חיזבאללה מאז מלחמת לבנון השנייה, לפני יותר משמונה שנים, נפלו רס"ן יוחאי קלנגל, מפקד פלוגה בגבעתי, והלוחם סמ"ר דור חי ניני ז"ל - מירי טילי נ"ט. האירוע הקשה הזה היה עלול בקלות רבה להסתיים בתוצאות חמורות הרבה יותר, כאלה שאולי היו מובילות לתגובה ישראלית בלבנון - ומשם הדרך להסלמה קצרה.
במקרים אחרים ביים צה"ל לפחות פעמיים נפגעים בצד הישראלי, כדי להוריד את חיזבאללה מהעץ, כאילו השיג את נקמתו, וזאת מתוך ניסיונות למנוע הסלמה. אבל בכל זאת, מה שמתרחש בחודשים האחרונים שונה בתכלית. מהפיגוע במגידו ועד פרובוקציות הגדר, הפעולות של חיזבאללה הן כבר לא רק בתגובה על פעולה מבצעית ישראלית.
חיזבאללה אומנם מגיב לבניית המכשול הישראלי, אך בתקופה האחרונה הארגון הלבנוני מזהה גם הזדמנות למתוח את המשוואות מול ישראל בשל המשבר הפנימי אצלנו. כאמור, הערכת הייחוס של המודיעין נותרה עדיין תחת התפיסה כי חיזבאללה אינו מעוניין במלחמה, אבל הוא מוכן לקחת הרבה יותר סיכונים.
בדיוני הערכת המצב מבקש הרמטכ"ל להיות ערניים ורגישים מאוד לסימנים מעידים, תוך שהוא מזכיר למפקדים שכשבועיים לפני חטיפת החיילים ב־2006, שהיוותה את יריית הפתיחה למלחמת לבנון השנייה, זוהתה חוליית קורנטים של חיזבאללה במיקום סמוך מאוד למה שהתברר לאחר מכן כנקודת החטיפה, מה שאולי יכול היה להעיד על ההכנות שערך חיזבאללה. האירוע, ציין הלוי, לא דווח כנדרש לדרגים למעלה.