סיפורו של האיש שיכול היה למנוע את המחדל ביום הכיפורים | מיוחד למעריב

כשהיא מפזמת את ה"טא־טא־טא־טאם" הרה הגורל מהחמישית של בטהובן, נכנסה לחדר הבוס. "זה חשוב", אמרה ותרגמה לו ידיעה מקהיר.

יונה בנדמן, ראש ענף 6 המופקד על מצרים, שמע אותה בנחת, שילח לחלל את ניחוחות מקטרתו והשיב: "הטא־טא־טא־טאם שלך לא חשוב". זה לא קרה בגלל בטהובן. סא"ל בנדמן היה מכור למאהלר, אבל לא זלזל בדיווח משום שקושט בצלילי המלחין כבד השמיעה.

יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>

הסיבה הייתה עמוקה יותר. בראיון לעיתון צרפתי שהביאה סרן נינה פתאל, ראש דסק "מצרים פנים", מנהיגי סטודנטים ניאצו את ישראל. החרפות שהשמיעו סתרו הערכת חוגים באמ"ן שהאינטליגנציה המצרית נעה לכיוון ישראל, שהיא מחפשת את קרבתה עקב הקדמה, עקב יכולותיה הטכנולוגיות.

אם אכן מדובר בתפנית, הסבירה, אין היא מתרחשת כהרף עין, ולפחות כרגע אין מדובר בתופעת המונים. הרחוב, הלך הרוח, ההומור, הם שמייצרים את התנודות בדעת הקהל המצרית. "ראיית דברים דמיוניים בתוכנו", הזהירה, "יוצרת מצב שהוא קונספציה שלנו".

קונספציה. מילה רודפת ונרדפת. 50 שנה שהיא רודפת את הישראלים, 50 שנה שהיא נרדפת לקיבעון, לאטימות, להתבייתות על אמיתות לא מאווררות. כך גרסה הקונספציה שהתמוטטה בדם ובעשן בכיפור 73': מצרים לא תתקוף כל עוד לא תוכל להלום בלב ישראל. בלעדיה גם סוריה לא תלחץ על ההדק.

יונה בנדמן היה שומר הראש הקנאי של הקונספציה, באמת ובתמים האמין בה. לא הסכים שיוטל בה מום, ניהל קרבות פנים אל פנים בכל יוזמה למחוק פסיק מניירות שכתב. דבקותו בקונספציה הייתה עקשנית, כמעט מטפיזית. היא הוליכה את החוקרים פרופ' אורי בר־יוסף ואריה קרוגלנסקי אל הפסיכולוגיה, אל מושג ושמו "סגירות קוגניטיבית".

יש גבול לסך כל המשאבים האינטלקטואליים שאנו יכולים להשקיע בפתרון בעיה מסוימת. הסגירות הקוגניטיבית, כפי שהייתה לבנדמן ולראש אמ"ן אלי זעירא, נבעה מהשאיפה להגיע לשיפוט ברור, בטוח, של הבעיה הנדונה. הסגורים קוגניטיבית שמים דגש מרכזי על בהירות, על סדר ועל עקביות. במידה מסוימת, אינם נותנים לעובדות לבלבל אותם. בנדמן וזעירא האמינו כי הם אחראים לספק לקברניטים הערכה חדה וברורה גם כשהמידע העומד לרשותם אינו חד־משמעי.

יונה בנדמן לקה בלבו ומת ב־1 בספטמבר 2007. אבל קִצו התחיל ב־6 באוקטובר 1973, 14:00. עם האזעקה הראשונה ודאי חש שהאדמה נפערת תחתיו, שהוא צריך להיענש. הוא לא העלה טענות ותואנות, לא הסביר ולא פירש. "חשש שיואשם בתרצנות", ביארה בת דודתו רעיה הרניק, אמו של גוני ז"ל שנפל בבופור ב־1982. אבל לא כולם התייסרו כבנדמן.

כראש אמ"ן החזיק זעירא במניות יסוד של הקונספציה. לדעת ועדת אגרנט היה האחראי העיקרי להפתעת כיפורים. אבל בספרו "מלחמת יום כיפור מיתוס מול מציאות", זעירא, 95, הטיל פצצות מצרר בוציות בניסיון נואש לזכך את עורו: על גולדה ("לא דיווחה לוועדה על פגישתה עם חוסיין 10 ימים לפני המלחמה"), על אשרף מרואן, המקור העיקרי של המוסד ("היה סוכן כפול שהטעה את ישראל") ואף על חברי ועדת אגרנט עצמם.

דוד גדליה, קצין המודיעין של פיקוד דרום, לא השכיל להבין, להעריך ולהפיץ את האזהרות האמיצות והמנומקות שהניח לפניו קצין המערך שלו, סגן סימנטוב בנימין. ב"סימנים מעידים" (הוצאת ידיעות אחרונות) ציטט צבי נטע, פקודו של בנימין, את גדליה שאמר: "אם מחלקת המחקר של אמ"ן וענף 6 בקריה חושבים שלא תפרוץ מלחמה, אז לא תפרוץ מלחמה". גדליה המשיך בחייו הצבאיים וטיפס לדרגת תא"ל. בתפקידו האחרון היה נספח צה"ל בפריז.

יונה בנדמן נולד בברלין ב־6.6.1933. הוריו חנה ומרטין השתכשכו בחדווה בים הקולטור הגרמני. "משפחת יקים תרבותית", כינה אותם בן מחזורו יואל בן־פורת בספרו "נעילה". כשהיה בן שנה נחת עם הוריו בת"א. למד בתיכון חדש, היה חבר בנוער העובד ויצא להכשרת הנח"ל במעגן מיכאל. בנח"ל עבר קורס סיירים והצטרף ל־101 המיתולוגית.

ב־12 באוקטובר 1953 חדרה חוליית פדאיון מירדן ליישוב העולים יהוד. אנשיה שלשלו רימון לחלון אחד הבתים והרגו אישה ושני ילדיה. מבצע "שושנה" או בשמו הידוע יותר, "פעולת קיביה", בא לנקום את מותם. זאת הייתה הפעולה הרצינית הראשונה שחיברה את 101 והצנחנים קודם לאיחודם תחת אריק שרון. מפקד אחד הכוחות היה סמ"ר מאיר הר־ציון. בין חבריה היו רב"ט שמעון כהנר (שיהיה אל"ם קצ'ה) ורב"ט יונה בנדמן.

בקיביה נהרגו 69 כפריים שהסתתרו בבניינים שפוצצו הפושטים. בעקבות מרחץ הדמים הורה הרמטכ"ל דיין ל־101 להרגיע, ללכת רק על מחנות צבא. אלה היו הימים שבהם הר־ציון לקח את אנשיו בעיקר לסיורי מודיעין. באחד - לכפר ענבתא שממזרח לטולכרם - השתתף שוב רב"ט בנדמן. בין ענבתא לקיביה, סיפר קצ'ה, ידע רב"ט בנדמן לשריין לעצמו פסקי זמן מוזיקליים. שעה־שעתיים עם מוצרט באולם ימק"א בירושלים היו מסדרים את הראש, מכינים אותו ללילה הבא אצל האויב.

לאחר שפורקה ה־101 יצא לקורס קצינים והוצב במודיעין פיקוד דרום. במבצע קדש היה קצין המודיעין של אוגדה 38. בעת ההיא התחתן עם אטה דריפוט, שתהיה אם ילדיו סמדר ושי. הוא למד מדע המדינה ומזרח תיכון באוניברסיטה העברית. כששב מגבעת רם הוצב באגף המחקר באמ"ן והתמחה במצרים. לאחר ששת הימים התמנה לחוקר שבויים מצריים. אחד מהם, גנרל, היה חסיד של ואגנר. כשבנדמן גילה זאת, נהג בשבתות להסיעו לבית הוריו בסביון להתענג על "טריסטן ואיזולדה".

בנדמן התחיל לפלס את דרכו באגף המחקר. "קצין אינטליגנטי ובעל כושר ניתוח", הגדיר תא"ל בן־פורת את "צחי", כפי שהוא מכנה את בנדמן ב"נעילה". אבל המחמאה הייתה מבוא למשטמה. "שחצן, ענק, בעל כושר שכנוע דמוני... קשה לעמוד מול כושר השכנוע שלו ובעיקר אם אינך מכירו היטב ולא הצלחת לנטרל את עצמך מהזיקוקין די נור שלו... הוא קבע את עמדתו ביחס לכושר הלחימה של המצרים מזמן ולא שינה את דעתו ביחס לגזע הנחות מעמק הנילוס...".

בימי ה"המתנה" שלפני ששת הימים, מתגלה לראשונה נטייתו לאמץ קונספציה ולהטמיעה באישיותו. ב־18 במאי 1967 כינס ראש אמ"ן אהרן יריב דיון בלשכתו. עוסקים בהיערכות הצבא המצרי בסיני, ו"צחי" מפרש אותה כהגנתית. יריב מודה שאומנם כזו הייתה בשלושת הימים שחלפו, אך ביום הדיון התחולל מפנה. המצרים קידמו דיוויזיית טנקים וכוחות אחרים, מה שיצר תמונה ברורה של מתווה התקפי. אבל בנדמן נעץ שיניים ולא שחרר. על כל ראיה שהעלה יריב ענה: "גם זה הגנתי". לבסוף הצליח לעשות את הבלתי ייאמן ולהוציא את יריב מכליו. "שתוק, ועתה אשמע את האחרים ולא - אבקש ממך לעזוב את החדר", נזף בו סמוק פנים.

נינה פתאל, 77, נולדה בדמשק. היא בת לאחת המשפחות הציוניות ביותר בסוריה. לאביה נסים לוזיה הייתה מתפרה גדולה ומכובדת. בהנחיית ראובן שילוח, מראשי קהילת המודיעין במדינה שבדרך, תפר מדים לצבא הצרפתי, לצבא הסורי ול"צבא ההצלה" של קאוקג'י. כדי להקל את זיהוים של חייליו בשטח, תכנן עם שילוח אילו סימנים יתפור על המדים. הוא התעקש למסור את הסחורה בעצמו, כך הצליח להזרים מידע על מיקום בסיסי קאוקג'י וסידורי השמירה עליהם. נסים לוזיה הקים בדמשק את מכבי הצעיר והיה נשיא קק"ל. בזכות קשריו עם הצרפתים סידר עבודה לבני משפחה בצמתים חיוניים למודיעין המתגבש. את גיסתו הציב ב"סנטרל", מרכזיית הטלפונים החשובה בסוריה. במלחמת השחרור העבירה שיחות לארץ דרך קפריסין ואיטליה. את אחיו הציב בצנזורה. באחד הימים שיבש רשימת פעילים יהודים שהיו צפויים למעצר.

לוזיה עצמו הושלך כמה פעמים לכלא דמשק, מאחד המאסרים יצא פגוע ברגלו. לאחר שסוריה זכתה לעצמאות, ברחה המשפחה ללבנון. נינה הייתה אז בת 4. בסירות מלבנון שיגר אביה יהודים לארץ. באחת הפעמים רצחו המבריחים את סבתה, את אחיה ואת אחותה. בסתיו 1953 יצאה המשפחה להרים, לכאורה לחגוג את חגי תשרי. במקום זה הגיעו לגבול, במשאיות שהמתינו הובאו לישראל.

את המהלכים להברחתם לארץ ריכז אריה שלו, נציג ישראל בוועדת שביתת הנשק הישראלית־לבנונית. כשהתגייסה נינה היה על סף סיום תפקידו כדובר צה"ל. היא הייתה אקדמאית, בת ידידו משכבר, והוא לקח אותה עמו למחלקת המחקר שבראשה הועמד. נינה הוצבה במדור עריכה ותרגומים כי שלטה בערבית, בצרפתית, באנגלית ובאיטלקית. הספרדית השגורה בפיה גרמה לאלוף שלמה גזית, שיחליף את זעירא בראשות אמ"ן, לקרוא לה "הפרימדונה". לאחר קבלת פנים "קרה כקרח" בענף 2 (ירדן), שם טיפלה בנושא נסיכויות המפרץ בטרם הפינוי הבריטי, נחתה בענף 6 והתחילה לצבור קילומטרז' מודיעיני. "כתבתי מהר, חשבתי מהר, כרוב אנשי המחקר הייתי גם אני סוליסטית בדסק שלי".

בקיץ 1970 הסתיימה מלחמת ההתשה המדממת בתעלה. לאחר היענות מצרים ולחץ אמריקאי, נאלצה ישראל לקבל את תוכנית רוג'רס. בארץ פורסם דוח על דמורליזציה במעוזים, ונינה, חמושה בפסיכולוג, ירדה לתעלה לרומם את רוח הבחורים. במקום מילואימניקים סביב מנגל ריחני או סדירים משתזפים מול קו המים, מצאה דכדוך. "קיבלנו תכתיב, אנחנו פיונים על לוח שחמט", ניסתה להסביר לעטורי הזיפים, "אנחנו שייכים למערכת שחישוביה אינם עומדים תמיד לצדנו".

הם הסכימו איתך?
"הם הבינו, אך הקטע הכאוב היה חוסר האונים שפגשתי. הייתי במוצבים שבהם נהרגו לוחמים, ראיתי אנשים מבוהלים".
היא שבה פסימית לקריה. "החבר'ה עצובים שם למטה", אמרה לסא"ל "ביבר" (זאב בר־לביא), ראש ענף 2 הממונה על ירדן.

יונה בנדמן היה אז ראש מדור צבא מצרים בענף 6. מקורב לראש מחלקת איסוף אלי זעירא. שניהם ידעו ימים של אש. בנדמן ב־101, זעירא בפלמ"ח, כמ"פ בגדוד הראשון של חטיבת יפתח במלחמת השחרור וכמג"ד בגבעתי. ביחידת אמ"ן שרבים מקציניה העבירו שירות בנעליים חצאיות, ההיסטוריה המלחמתית הייתה מכנה משותף. חוץ מזה, שניהם נראו כחיילים שעל כרטיסי ברכה מוזהבים לראש השנה.

על חזהו של זעירא התנוססו כנפי טיס וכנפי צניחה. "ופניו כפני קונסול רומי", תיאר בן־פורת, "אף נשרי ועיניים כחולות חדות, מפיקות חריפות שכל, מוח מנתח כאזמל חד". בנדמן היה "בחור נאה בעל עיניים כחולות, עמוקות כים וקול באס רועם". אבל יום אחד בתקופת ההמתנה ב־67' הפך את הידידות לאחווה. זעירא, אז כאמור ראש ענף איסוף, הביא את ראש אג"ם עזר ויצמן לבקר בבור. "יונהל'ה, מה נשמע?", פנה זעירא אל בנדמן. "אל דאגה, אנחנו נכסח להם את הצורה", ענה מיד רס"ן בנדמן. הצורה כוסחה והפכה את בנדמן למעריך ברמה בינלאומית בעיני זעירא. ביולי 1972 מונה לראש ענף 6 שבאחריותו מצרים. חודשיים אחריו נכנס זעירא ללשכת ראש אמ"ן. "הם התאימו ככפפה ליד", קלט אז תא"ל עמוס גלבוע, מראשי המודיעין. "לי זה מסביר את החיוכים החמים, את שיח המבטים שהצטלבו ביניהם בישיבות", מגלה לי נינה פתאל.

עוד קודם שהיה למפקדה הישיר, פגשה את בנדמן. היא הייתה הקצינה היחידה שנכנסה לדיונים אצל ראש אמ"ן יריב, והוא ישב בדרך כלל מולה. הייתה קשובה לתדרוכיו. כשלא דיבר, הרשה לעצמו חיוך. באחת הסקירות המשמימות על מצוקת הנפט, שרבטה בפיזור דעת. "זה השלב שבו מצלמים אותך ואת בפרסומת לאיזה בושם", שיגר לה פתק. הוא עד היום שמור אצלה.

כשהיה לראש ענף, המודיעין שאספה עליו התגוון והלך. העמיק אל אורחותיו. "בפירוש לא סוג של קצין בנעלי צנחנים וחזה מתוח", היא מאבחנת. מצאה בוס חם, מנומס, בעל עומק תרבותי. מעולם לא ביקש להכין לו קפה, להפך. כשהכין לעצמו שאל "מי רוצה?". הייתה מחפשת סיבות להיכנס לחדרו, להריח את הטבק המסתלסל ממקטרתו. קצינים אחרים כרכרו סביב חיילות, בנדמן היה מאוהב באטה שלו. תמיד דיבר עליה בחום. הוא נהג לשחק עם טבעת הנישואים ופעם החליקה לו מהאצבע. "אני רק מקווה שזאת לא אינדיקציה לנישואים שלי", סינן בחשש מבודח.

המוזיקה פילסה להם ערוץ של חיבה. היא סיפרה לו שבעת לימודיה באוניברסיטה עבדה במרכז לילדים חריגים בעין כרם, והיה אחד שנתן רק לה לרחוץ אותו משום שזמזמו זה לזה שירים. בנדמן, זמזמן בזכות עצמו, זכר את הסיפור. היא התוודתה שאהבתה נתונה לבאך. הוא חשב שבאך מהיר מדי, מאהלר עמוק יותר, הרבה יותר. ואז היה פותח את הטרנזיסטור שעל שולחנו וכששידרו מאהלר היה מגביר ווליום וקורא לה: "בואי". והיא הייתה מגיעה עם הניירת שלה והוא היה יושב מולה עם שלו, ולפניהם היו דיווחים על הזזת טילי SA סובייטיים, ועל מהומות סטודנטים באל־אזהר ומעליהם התעופפו צלילי התשיעית של גוסטב הגדול.

היא ניסתה להסביר לו שבחיים, במיוחד במדינה שאת צפונותיה הוא אמור לפצח, יש גם אום כולתום. והיא יכולה לעמוד ולשיר שעה וחצי בלי לשכפל אותה נעימה פעמיים, והיא תשנה אותה לפי עוצמת מחיאות הכפיים של קהלה, והיא מואזנת יותר מכל מאהלר אירופי.

איך הגיב?
"קרא לזה 'קקופוניה מוזיקלית'".

נעלבת?
"רציתי להגיד לו 'יקה פוץ' אבל לא אמרתי".

הוא דיבר לאט, מדד את מילותיו. "היה נדמה שמצופות נייר כסף יצאו מפיו, ראית שמאחוריהן אדם חושב". די מהר הבינה שאל בנדמן צריך לבוא עם נושא "אפוי". לא חומרים למחשבה, לא קטעי דברים, אלא משהו עם התחלה, אמצע וסוף. 16 שנה לאחר מותו היא מדברת עליו בלשון הווה. מתקשה להיפרד. "בתדרוכים הוא מאוד סיסטמתי, לא מתלהם, לוקח את הזמן שלו לחשוב, להתנסח".

איך התייחס למי שחלק עליו?
"היה מניע את הראש אחרת, פעם דיבר מישהו על הזזת ארמיה במצרים. הוא קטע אותו ואמר: 'אתה יודע מה זה להזיז ארמיה?'. לא הסתכל על הנושא הפוליטי או התודעתי, אלא התייחס רק להיבט המבצעי".

כשרצה לומר משהו היה משנה פוזיציה, מחזיק אחרת את העט שבידיו, "ואז היית שותק כדי לאפשר לו לדבר".

שולחנו היה פנינת "אורדינונג" שהביא מהבית. כשעבדה עם אהרן יריב או ראש המחקר אריה שלו, סימנה להם את המשפטים החשובים בדוחות "חצב" (מתורגמים ממקורות גלויים). היא חשבה לעשות כך גם לבנדמן, אך הוא העדיף לטפל בעצמו: סידר אותם בערימה על שולחנו, מיין לפי תאריכים ונושאים, כך יוכל בקלות לעבור עליהם. ואני שמעתי אותה ואמרתי בלבי: מסודר כל כך, שיטתי כל כך, יטעה כל כך.

הוא לא ידע ערבית?
"לא ידע".

זה די תמוה.
"נכון".

לעמוד בראש ענף המודיעין מול הגדולה שבאויבות ישראל בלי לדעת את שפתה?
"לא רק שלא ידע ערבית, גם לא הבין ערבית".

תסבירי בבקשה.
"להבין ערבית זה משהו שמעבר למילה הכתובה. זה להבין את דרכם להתבטא, להכיר גם את השתיקות שלהם, לפענח אותם מקריצה, ממבט".
נינה מדגימה לי בסיפור.

היא נשואה לארכיטקט יהודה פתאל ממשפחת המלונאים. כשאביו, יליד עיראק, היה מגיע לביקור והייתה שואלת: "רוצה לאכול?", היה עונה מיד: "לא". אבל זה היה מענה אוטומטי, אינסטינקטיבי.

בעצם אמר שאין הוא רוצה להטריח אותה אך היה שמח לאכול. ואכן היה אוכל ברצון.

ולייקה מברלין לא הייתה יכולת לרדת לדקויות השיח האלה?
"חושבת שלא הייתה לו".

ייתכן שאת וראש המדור המדיני בענף 6, אלברט סודאי, והסגן סימנטוב בנימין ופרדי עיני, עוזר ראש המוסד, שהשורשים שלכם במדינות ערביות - חשתם אסון באוויר, משהו שבנדמן לא היה מסוגל לחוש?
"יכול להיות. אבל הוא ניזון מחומר יקר ערך, יקר מפז שהגיע אליו: הציוד החדש שסופק למצרים, כישורי החייל המצרי, הייתה לו אינפורמציה מספיק מבוססת כדי להגיד שמצרים כמדינה עם הצבא שיש לה ועם הציוד החדש שהגיע אליה עדיין אינה יכולה לשנות את תמונת המצב במזה"ת. כנוסחה מתמטית זה נכון".

וזאת הבעיה שלה: היא נוסחה מתמטית.
"נכון".

שמופעלת על אנשים שהתנהגותם לא תמיד הגיונית, מתמטית.
"בדיוק".

באפריל־מאי 1973 הייתה המתמטיקה בצד של בנדמן. התקבלו ידיעות שמצרים זוממת מהלך צבאי בגזרת התעלה. לצד זעירא ואריה שלו, האמין גם בנדמן כי אין פני מצרים למלחמה.

אבל שר הביטחון משה דיין, הרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו) וראש המוסד צבי זמיר חשבו אחרת. הוכרזה כוננות "כחול־לבן" שבמסגרתה הוקמו יחידות חדשות, יחידות קיימות קודמו לגבול, תוגברו מחסני החירום של יחידות המילואים, יחידות גישור חדשות הצטיידו בגשר הגלילים, גובשו תוכניות מבצעיות להתמודד עם פלישת שני צבאות בו זמנית.

מלחמה לא פרצה והיחיד שספג אש היה הרמטכ"ל דדו, על 60 מיליון הלירות שעלתה הכוננות. חוטמי זעירא ובנדמן, לעומת זה, חרשו את השמיים, או כפי שניסח זאת אל"ם זוסיה קניאזר שיחליף את בנדמן, "צדקתם של זעירא ובנדמן במאי הביאה אותם לשחצנות אוקטובר" (אורי דרומי, "בגלל הקונספציה ההיא").

שניהם ניצבו בוטחים בחרטום ספינת ההערכה של אמ"ן, בלי להבחין שלחדר המכונות התחילו לחדור המים. כוננות המלחמה של מצרים נפתחה בהלמות תופים חרישית. כך ציווה סאדאת על מפקד צבאו סעד א־דין בפגישה חשאית: "יא שאזלי, אני רוצה שתכבוש 10 ס"מ בצד השני של התעלה. אבל שתחזיק מעמד ותישאר שם, תשים את הדגל המצרי ושאף כוח לא יזיז אותך משם. אני צריך 10 ס"מ, לא יותר". דברים שאמר נשיא מצרים בפומבי נשבו לאותו כיוון.

באמ"ן התקבלו אז הקלטות מנאומו של סאדאת. את נינה פתאל וראש המדור המדיני אלברט סודאי הקפיץ משפט אחד: "מה שנלקח בכוח יוחזר בכוח". אחריו הטייפ נעצר. גלגלו לאחר ונעצר שוב. בדיוק באותה נקודה. "זה מסר מגבוה", אמרה נינה לסודאי, "מישהו מאותת לנו". בעת ההיא הנרי קיסינג'ר, אז עוד היועץ לביטחון לאומי של נשיא ארה"ב, סייר באזור, והיו שמועות על יוזמה אמריקאית. "כדאי שיונה ישמע את המשפט הזה", פנתה לאלברט. בחדר המפקד שוב עצר הטייפ במקום הנכון. תרגמו לבנדמן והוא השיב: "נו, אז מה? אמרו הרבה מאוד דברים. אמרו: 'נשמיד את ישראל', אמרו: 'נזרוק אותם לים'. כל מיני אנשים אמרו כל מיני דברים".

סודאי: "זה לא יאסר ערפאת שאומר, זה לא כל מיני אנשים. זה אנואר סאדאת".
בנדמן: "גם נאצר איים כל מיני איומים".
סודאי: "כן, אבל את המשפט הזה של סאדאת יש לקשור למלחמת ששת הימים, האסון הגדול ביותר, הנורא ביותר שקרה למצרים".
נינה פתאל: "יונה, אתה צריך להבין שעל הפרק לא רק סיני, סיני היא אדמה שאין לה ערך. מה שעומד כאן זה הכבוד המצרי, זה להגיד: 'אנחנו אנשים חזקים, עם כבוד, אנחנו מסוגלים'".
בנדמן: "אז מה, הם יתאבדו?".
נינה: "בדיוק. הם לא צריכים יותר מאשר התאבדות. הכבוד חשוב להם יותר מהחיים".
בנדמן: "כן, אבל מחכות להם 72 בתולות".
נינה: "עזוב, זה לא 72 בתולות, זה הכבוד".
בנדמן: "לכם יש את הסיבות לחשוב כך, לי אין, אני חושב אחרת".
סודאי לקח את הטייפ ולפני שיצא הסתובב אל בנדמן וקרא: "אני אומר לך שזה הולך להיות קיץ חם מאוד".

נפגעת?
נינה: "הלכתי במצב רוח רע, לא היה לי נעים לשמוע. האמת שקצת עשיתי חשבון נפש. הוא היה ראש הענף שלי, חלק מהמידע הצבאי לא היה לי, הבנתי ממנו שאומנם קיבלו ציוד חדש, אך הוא אמר שעדיין אין להם יכולת להפעילו, במיוחד בתחום האווירי. אמרתי לעצמי אולי אני טועה".

היא התייעצה עם תא"ל גלבוע בלי להזכיר את המשפט מפי סאדאת. האם שמע בתדרוכים שמשהו קורה? האם יש דבר קרדינלי שעליה לדעת? גלבוע השיב בשלילה. הוא יודע את הדברים כמותה: קיבלו ציוד חדש, חימוש רענן וזהו.

אלברט סודאי, יליד בגדד, היה מתוסכל ולא רק בגלל תגובתו של בנדמן להכרזת סאדאת. הוא הרגיש שאין המערכת מתגמלת אותו, שדעתו נדחקת לשוליים. ייתכן שסמכותו נפגעה משום שהיה אזרח עובד צה"ל ולא לבש מדים. ואולי הערכותיו דולגו משום שלא היטיב לבטאן. "לא חסרו לו רעיונות, חסרו לו המילים הנכונות להביע אותם", מחווה נינה פתאל.

לאחר שסאדאת עלה לשלטון נחשף גם הוא להערכה שאינו רציני, שהוא חלש, שהוא מטרה לבדיחות, שהכתם על מצחו נגרם מחבטות של נאצר שקרא לו "יא חמאר" (חמור בערבית). אפילו משמו הפרטי - אנואר - עשו צחוק. ANE NOIR הוא "חמור שחור" בצרפתית. אבל עם הזמן והחומר שראה, הבין שסאדאת אינו בשל לוותר על אינץ' מאדמת סיני. אבל מי רצה לשמוע את אלברט סודאי?

סודאי הרגיש שהוא מתפקע, שאינו מסוגל להכיל את ההתעלמות. ימים לפני המלחמה התלונן אצל אלפרד (פרדי) עיני, חברו הטוב ועוזרו של ראש המוסד צבי זמיר. עיני נולד בבצרה. הוא בן 92, עדיין נוהג. ומסוגל להתראיין תוך כדי. איש עם לב. חשש לדבר איתי. פעמיים התראיין על מלחמת כיפור ופעמיים גמר במחלקה הקרדיולוגית. עיני הציע פשרה: אני אקרא את טורו באחד משני הגיליונות המרתקים של "מבט מל"מ" לציון המלחמה, הוא ירחיב או יבהיר בטלפון.

מה סודאי אמר לך בפגישה?
"שבאמ"ן לא רוצים לשמוע אותו, שקוראים לו בכינויים לא יפים".

איך הגבת?
"זה מאוד כאב לי. אני זה שחיברתי אותו לאמ"ן".

נתן לך דוגמאות קונקרטיות במה לא רצו לשמוע אותו?
"אפילו לא את העובדה שהמופתי התיר לחיילים המצרים לא לצום ברמדאן. הייתי תחת הרושם שהמלחמה קרובה מאוד".
עיני לא תיאר לעצמו עד כמה.

בחמישי, 4.10, התחולל עוד סיבוב בהתגוששות בין סודאי לבנדמן. חילוקי הדעות היו תהומיים. נגעו לסירוב המפקד לשנות את הערכת אמ"ן שהסבירות למלחמה נמוכה. "אני לא מקבל את מה שאתה אומר", הטיח בבנדמן, "אני רוצה לעלות לדבר עם ראש אמ"ן".

סודאי, שהלך לפני כחמש שנים לעולמו, הסביר את בקשתו לרונן צפריר מבית הספר לתקשורת "כותרת": "רציתי לתאר (לזעירא - מ"ח) את התמונה בכללותה, לומר: 'נגיד שלא תהיה מלחמה, 50 אחוז יש סיכוי? אז צריך גיוס מילואים'". בנדמן הסכים לפגישה. אמר שיודיע לו מתי לעלות ללשכה. שעות ארוכות המתין במשרדו שייקרא. בשמונה בערב ראה את ראש הענף שלו יורד מישיבתו עם ראש אמ"ן. "למה לא קראת לי?", שאל, "אוי, שכחתי", השיב לו בנדמן. סודאי עזב בזעף את הבניין.

יום שישי, 5.10, שלוש לפנות בוקר. לאחר שקיבל התרעה מהשטח, מצלצל אלפרד עיני לביתו של צבי זמיר. "המלאך", כך כונה אשרף מרואן, "מבקש פגישה דחופה בלונדון", הודיע לראש. מרואן כבר שידר בינתיים למוסד "כימיקלים" - מילת הצופן להתקפה מצרית ממשמשת ובאה.
אמרתי לעיני שבנדמן סבר שמרואן אינו סוכן אמין, מהעבר השני שמעתי צחוק מלגלג. "גם זעירא אמר אותו הדבר".

מה יש לך לומר?
"הרבה אנשים באמ"ן, בהם כאלה שכבר אינם, אמרו במפורש שזה שקר. המוסד לא עוסק בהערכת מקורות, אמ"ן עושה זאת. ו'המלאך' קיבל שם את הציונים הכי גבוהים".

מי למשל נתן לו?
"שני תתי־אלופים שנפטרו, בהם עמוס גלבוע שעבד ב'מעריב' וגם אלברט סודאי עצמו".

באותו שישי, כיממה לפני שתפרוץ המלחמה ולאחר גיחת צילום של חיל האוויר באזור התעלה, חיבר בנדמן לקט המעיד שמצרים וסוריה עומדות לפתוח באש. ב־39 סעיפים מנה את הסימנים המעידים על כך. השלים את המסמך, אך לא היה שלם איתו. עמד והוסיף את סעיף 40 שלמעשה מייתר את 39 קודמיו: "סבירות נמוכה למלחמה".

קצת לפני הסעודה המפסקת יצא סודאי לביתו באור יהודה. בדרכו החוצה פגש את גיסתו איטה שעבדה אף היא באמ"ן. "אלברט", בישרה לו, "מחר אנחנו כאן".

6 באוקטובר 1973. ברחוב הרא"ה בר"ג נינה פתאל, עדיין בחופשת לידה, דוחפת את עגלת בכורתה, אלינור. כבמדי כיפור היא צועדת באמצע האספלט בדרכה לבית הכנסת של אמא. לפתע מכונית דוהרת מולה. שנייה לפני שיתחכך בעגלת הקטנה הנמה, "ביבר" עוצר, פותח את הדלת ומצווה עליה: "בואי!". היא מפקידה את הקטנה אצל סבתא אדל, עוברת למכונית שהחנתה שם בבואה לארוחה המפסקת וטסה לקריה. לרדת לבור? לעלות למשרדים? במשרדים היא מוצאת רק כמה חיילים, יורדת לבור.

בשעות ההן - עדיין לפני האזעקה הראשונה - הבור הוא כוורת רוחשת התרגשות והמולה. טלפונים, דיווחים, שולחנות בקרה מהבהבים, עשרות חיילים רכונים על משמרתם. ובתוך כל המהומה ננעל מבטה על צל אדם. האיש שהיה פעם יונה בנדמן נראה כמי שהצמיח גיבנת. צווארו נבלע בבית החזה. הוא היה אפור, כבוי ומרוקן. רוחו כאילו עזבה אותו ויצאה לשוטט בין אנשים תזזיתיים. "דמות טרגית פר אקסלנס, היה קשה להביט בו", מתארת נינה. כשהבחין בה הבעת תימהון עלתה על פניו: מה היא עושה כאן? הרי היא בחופשת לידה. "שנים אחר כך תהיתי אם היו לו דמעות בעיניים".

היו לו?
"כן, חושבת שהיו לו".
אמר לך משהו?
"אף מילה".
דיבר עם מישהו?
"לא בנוכחותי ולא לידי".

האזעקה הראשונה תפסה אותה בבור. אחריה עלתה למעלה. הצטרפה לראש אמ"ן לשעבר יהושפט הרכבי, שהתנדב לעזור. שניהם ניסו לרסן את הטלפרינטרים, להשתלט על מבול הדיווחים. היא רצתה להעביר ליונה את המתקן שעליו כונסו הידיעות. אמרו לה: "עזבי, אין טעם". בדידותו הייתה זועקת. הסתובב בבניין למעלה, דיבר פה, דיבר שם, למעשה כבר לא היה. פעם רצה אליו עם נייר דחוף והוא רק השיב לה: "אחר כך, אחר כך". ביום השני למלחמה הגיש לראש אמ"ן את התפטרותו. זעירא דחה אותה. ביום הרביעי החליף אותו סא"ל זוסיה קניאזר, ראש ענף ירדן.
וכל העת ההיא סערה נפשו של סודאי. "לדעתי היה על סף אובדן הכרה", נזכרת נינה. כאשר קול ישראל דיווח לראשונה על הנופלים, עלה לבנדמן שישב משמים במשרדו וזעק: "יונה בנדמן! תפתח רדיו, תשמע מה עשית!".

המלחמה הסתיימה אך רוחו של סודאי השיגה את בנדמן גם בחדר ועדת החקירה. "באמ"ן היה קצין ושמו אלברט סודאי", הזכיר לו היו"ר אגרנט, "שהיה קצת יותר רגיש ממך לסכנת מלחמה עד כדי כך שראו בו 'פאניקיסט'". בנדמן הכחיש. הוא וחבריו לא ראו בראש המדור המדיני אדם שמחרחר פאניקה מיותרת. הוא טען שסודאי בסך הכל הסכים שפניו של סאדאת אינם למלחמה, "אך אין להוציא מכלל אפשרות גם משהו אחר". בנדמן העלה הסבר משלו - מרתיח דם יש לומר - לפער ההשקפות בינו לבין פקודו: "זאת בעיה של הורמונים, סודאי בנוי אחרת, אנו בנויים אחרת. מסיבות שלו, אנושיות לפי דעתי, הוא השאיר פתח והיה ואנו טועים".

"זה לא עניין של הורמונים", הדף אותו חבר הוועדה פרופ' יגאל ידין, "איך יכול מצפון של איש מודיעין לבוא ולהגיד לממונים עליו 'לא תהיה מלחמה' למרות שהוא יודע שיש פה סיכון מסוים? אם חס וחלילה טעה, המדינה בסכנה מוחלטת".

למרות המטחים שספג, עמידתו של בנדמן הייתה מכובדת. לא התחמק, לא תמרן, לא ניסה להשיל מעליו אחריות. רק ביקש להסביר את מסקנותיו, את הערכותיו הרות האסון. ועדת אגרנט קבעה שאין להעסיקו בתפקידים הקשורים להערכה מודיעינית.

הוא עבר למחלקת היסטוריה, חידש את ימיו עם נינה אך לא כקדם. זאת לא הייתה אותה חברות ולא אותה שפה. יבש השיח. הרגיש לא נוח לעמוד מולה. הרי הייתה שם, הרי ראתה אותו מועד. היא ניסתה להתעלם מנפילתו. דיברה איתו דיבורים פשוטים. התוודתה שעדיין לא התרגלה למאהלר, האם הוא עוד מאזין לו? אבל הוא, כבול בעגמומיותו, השיב "גם מאהלר מת". לעובדת ששאלה מה עשה לפני שהגיע למחלקת היסטוריה ענה: "חטאתי, פשעתי, עוויתי".

למרות הטרגדיה האישית התקשה להיפרד ממלחמת יום הכיפורים. פרסם מאמרים על מטרות המלחמה של מצרים, על ראיית המלחמה בעיני המצרים. לעולם לא הזכיר את חלקו במלחמה ולא את האות שצרבה במצחו. פרסם את מחקריו תחת השם סא"ל "אבי שי". רק ב־2004, כשהוציא לאור את ספרו על מלחמת השחרור, "מתי מפנים את ירושלים?", חזר לשמו המלא.

הוא צלל אל המוזיקה והתחפר במעמקיה. תפס מחסה תחת שרביטו של נועם שריף. מכתבו למנצח הגיע אליי בעזרת חוקר ההיסטוריה היהודית ד"ר חזי עמיאור מהספרייה הלאומית: "בשנים האחרונות אני נרתע ממנויים. ניסיוני המר לימדני שקיים פער עצום בין מה שמבטיחים לבין מה שקורה... אני מוכן להסתכן ולו רק כי התוכנית על פניה מבטיחה... והעיקר שאין צ'ייקובסקי ואפילו אין בטהובן... ואם גייסתם את בריגיטה פאסבנדר (זמרת מצו־סופרן - מ"ח) (אז) לפחות לתוכנית Lieder (שירים אומנותיים בד"כ גרמניים - מ"ח)... תהיה זו פשוט החמצה שלא תסולח אם לא תארגנו עבורנו, ציבור שוחרי ה־Lied, לפחות ערב אחד איתה".

ירושלים החזירה אותו לעברו. לימים של צלילים ומארבים. ירושלים של מוצרט בימק"א לאחר פשיטה לילית, עברו החף, הנקי מאשמה של רב"ט יונה בנדמן.

"חיים שלום רב", כתב לסופר חיים באר, "העילה הישירה לכתיבתי שורות אלה (היא) שהיום התגלגל לידי ספרו של דוד קרויאנקר... על אדריכלות בירושלים. פשוט הוקסמתי. לבושתי עלי להודות שבשנות לימודי בירושלים (1956־1959) עברתי ליד כל אותם בניינים שהוא סוקר עשרות פעמים אם לא יותר ולא שמתי לב ולמען האמת לא התעניינתי. הכרת הארץ וטיולים רגליים היו בפירוש חלק מחיי באותן השנים אבל ירושלים העיר לא נכללה בהם. אני חוזר ומציע שתארגן טיול בהדרכתך לשכונות רחביה, טלביה, בית ישראל עוד ועוד... וזאת תהיה חוויה גדולה... מקווה לפגושך בהקדם, יונה בנדמן".

"7 באוקטובר 2000, שלום חיים, חיפשתיך פעמיים ולא מצאתיך. פשוט רציתי לאחל לך ולמשפחה שנה בריאה (טובה - ספק אם תהיה) ואני נאלץ לעשות זאת בכתב... רעייתי ואני מתגעגעים מאוד לשיטוט בהדרכתך בנבכי ירושלים של מטה ומאחלים לעצמנו שנוכל לממש את געגועינו במהלך השנה הקרובה. מה דעתך על מסלול בעקבות שעוני השמש בשכונות ירושלים? כל טוב, יונה בנדמן".

הייתם חברים?

חיים באר: "הכרתי אותו כשהדרכתי טיולים. מכיוון שידעתי את מצבו לא נגעתי בנושא של מלחמת יום כיפור".

איך הוא נראה לך?
"היה מדוכדך".

הרגשת שהוא מייסר את עצמו?
"גם יואל בן־פורת וגם יונה בנדמן זיכרונם לברכה לא רחצו בניקיון כפיהם. לא התנהגו כמו האיש הנורא הזה אלי זעירא, שאני לא יודע איך הוא חי, איך הוא לא מתאבד, איך לא הכניסו אותו לכלוב מלא נחשים. הם ייסרו את עצמם. בן־פורת היה חולה מאוד ובנדמן היה שפוף".
פגישתו האחרונה עם נינה התרחשה באקראי. היא הביאה את בניה לבריכה מול מוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב, הוא חלף על פניה בצעידתו היומית. "יונה, מה אתה עושה פה? בוא לבריכה", הציעה, אבל הוא רק ענה: "כל הבריכות לא ישטפו ממני את התחושה המטופשת הזאת". היא קראה אחריו "ליידי מקבת" ("כל בשמי ערב לא יצליחו לבשם יד קטנה זו!"; מאנגלית: שאול טשרניחובסקי). יונה בנדמן לא הפנה את גבו.