בחדר ממוזג בלב תל אביב, הרחק משאון הקרבות והתופת, עומדים חמישה לוחמים מגדוד השריון 9 בחטיבה 14 (כיום 401) מסביב למפת קוד סיריוס קרועה, והיא כמו מספרת מעצמה על תלאות המלחמה. ידיהם נעות על הצירים כשהם משחזרים את הקרבות במוצב בודפשט, היחיד שלא נפל במלחמה. ודווקא שם, סביב המפה, ממרחק הזמן והמקום, נדמה כי לא עבר אפילו רגע אחד מאז המלחמה ששינתה אותם. הם מספרים על ההפתעה הגדולה, על האבדות הכבדות ועל הסירוב לסגת, ומרכיבים יחד את תמונת הימים הקשים - מרגע פרוץ המלחמה ועד לזיכרונות המצמררים שנותרו לאחריה.
מעוז בודפשט, שהיה מהחשופים ביותר בגבול מצרים בעת המלחמה, נשאר בידי צה”ל בזכות מספר מועט מאוד של לוחמים וטנקים שעמדו נגד כוחות אויב עצומים. המעוז שכן על שפת הים התיכון, על השרטון המזרחי בחלק הצפוני ביותר בקו בר־לב, קו המעוזים שנבנה לאורך תעלת סואץ, הנמתחת בין פורט סעיד בצפון לבין סואץ בדרום.
“למעשה, בערך כל עשרה קילומטרים לאורך התעלה יש מעוז”, מציין מג”ד 9 דאז, תא”ל במיל’ יום טוב תמיר, “המעוז הצפוני ביותר הוא מעוז אורקל, והוא חשוב לסיפור שלנו”. “קראו לו מקסיקו”, מוסיף אילן בר, טען קשר 1 מפלוגה ל’. תמיר מצביע על המוצב במפת הסיריוס ומסביר כי הגזרה הזאת הייתה שונה מכל התעלה. “יש פה ביצות”, מפנה תמיר את תשומת לבנו, “חשוב להבין את הפרופורציות והמרחק, יש משמעות גדולה למרחקים בסיפור שלנו”.
פלוגה ל’ הוצבה ערב המלחמה במוצב אורקל והייתה אמונה על שטח הגזרה עד לקנטרה, הממוקמת כ־50 קילומטר דרומית לפורט סעיד. “ממוצב בודפשט ועד לסוף הגזרה שבה אנחנו מטפלים יש 75 קילומטר", מסביר תמיר. "רמת הגולן כולה היא בערך באורך הזה. ואילו רוחב התעלה הוא בערך 180 מטר. כלומר, אם חייל עומד בצד שלנו, הוא לגמרי רואה את החייל המצרי בצד השני”.
“ומדבר איתו אפילו”, מוסיף דודי הרפז, נהג טנק 1א בפלוגה ל’.
על מה?
בר: “היו המון בדיחות”.
תמיר: “אגב, קנטרה היא עיר רפאים, נטושה, משני צדי התעלה. ובכל זאת, בקהיר יש מוזיאון שקוראים לו ‘הפנורמה של מלחמת אוקטובר’ והוא מציג את האופן שבו המצרים כבשו ושחררו את תושבי קנטרה, אבל בקנטרה לא היה שום תושב”.
שיכרון חושים
שלוש השנים שקדמו למלחמה, מאז הפסקת האש במלחמת ההתשה באוגוסט 1970, התאפיינו בשקט שיצר מציאות נינוחה במעוזים. הלוחמים מספרים כיצד נהנו מהיותם רחוקים ממשמעת הרס”ר וממשמעת השריון. “היה כיף, היינו לבד, אחראים על עצמנו”, מתאר בר, “אני הייתי רץ, עושה ספורט. היינו עסוקים בלאכול, בלישון, בלטפל בטנקים. היינו משתזפים. אלה היו חודשיים של שיכרון חושים, היה נהדר”.
“כל הגדוד קינא בנו כי לא היה רס”ר ולא הייתה משמעת”, נזכר גבריאל מוצ’ארי, תותחן 1א.
הרפז: “אבל גם אז היו תרגולות, מדי פעם הקפיצו אותנו”.
תמיר: “היינו שלוש שנים אחרי מלחמת ההתשה, אז הפריסות של הטנקים השתנו כי היה שקט. לא היה ירי, לא היה כלום”.
גדוד 9 היה גדוד סדיר, הגדול והוותיק ביותר בחטיבה 14, עם 34 טנקים. “זה היה הגדוד התשיעי של הפלמ”ח, לכן המספר שלו הוא תשע”, מציין תמיר. לגדוד היו שלוש פלוגות: כ’, ל’ ומ’ ופלוגת מפקדה. בקו הקודם שתפס הגדוד (לפני המלחמה) הייתה גם פלוגת חרמש, אבל היא פורקה בשל קיצוצים בצבא, והתכנון היה לחבר את חטיבה 14 וחטיבה 401 לחטיבה אחת.
תמיר: “כשלא מרגישים את המתח, יש קיצוצים”.
מפקדת הגדוד ופלוגות כ’ ול’ היו בקטיה, מרחק 35 קילומטר מהתעלה, ואילו הפלוגה השלישית, פלוגה מ’, הוצבה 25 קילומטר מהתעלה. בבלוזה ישבה מפקדת החטיבה המרחבית 275, שהגדוד היה כפוף לה. לוחמי שני הטנקים התגייסו שנה קודם לכן, בנובמבר 72’, והיו עסוקים בתעסוקה מבצעית בגזרה הצפונית של התעלה. בצאת כיפור הם היו אמורים לסיים את תפקידם באזור ולהתחלף עם מחלקה אחרת. “שבוע לפני כן היינו ברגילה, היינו אמורים להתחלף ביום שבת בערב, אבל שבת בערב לא הגיע”, מספר בר.
“ביום ראשון, 7 באוקטובר, חלקנו היה אמור ללכת לקורס מפקדי טנקים, בתום שלושה חודשים של תעסוקה", ממשיך הרפז. "אם לא המלחמה, היינו עוזבים את הקו. הייתה כבר קליטה של חיילים חדשים”.
מוצ’ארי: “יש לי סיפור אישי מצמרר בעקבות זה. חזרנו למפקדת הגדוד בקטיה, ומחלקה אחרת החליפה אותנו. מי שהחליף אותי כתותחן באורקל היה צביקה צימר ז”ל. ובשישי, יום לפני פרוץ המלחמה, בא אליי אחד המ”מ ואמר לי שצביקה צימר צריך לצאת הביתה ושאני צריך להחליף אותו בתור תותחן באורקל. הוא אמר לי לעמוד בשעה 12:00 ליד הג’יפ ושמ”מ יבוא לקחת אותי. יש לי קצת צמרמורת כשאני נזכר בסיטואציה”.
מה עשית?
“אני חייל צייתן. עמדתי בצד של הנוסע והמתנתי שיבוא הקצין בשעה היעודה. הקצין נכנס לרכב, לא שם לב שאני נמצא שם, הניע והתחיל לנסוע. רדפתי אחריו, כי הוא היה צריך לקחת אותי, אבל הוא כבר יצא מהבסיס והמשיך הלאה. ואני נשארתי שם. אז חזרתי לקצין והסברתי לו מה קרה, והוא גער בי”.
אז בעצם לא החלפת אותו בסוף באורקל?
“לא. והוא היה יכול להיות בחיים היום - והפוך. זה משהו שאני סוחב איתי כל החיים. זה לא פשוט”.
“המצרים אמרו ‘מחר מלחמה'"
בשבוע שקדם למלחמה הוכרזה כוננות בצה”ל, שכללה ביטול חופשות והחזרת חיילים לבסיסים, כוננות שהלכה והתגברה החל מראש השנה. "מלחמת אוקטובר”, כפי שהיא מוכרת היום בעולם הערבי, נקראה אז בידי הרמטכ”ל המצרי בשם הצופן “באדר”, בהמשך לקרב ההיסטורי של נביא האסלאם מוחמד. שם קוד נוסף שנקשר למלחמה הוא “תחריר 41”, זה שניתן לתרגילי הצבא המצרי שהתבררו להיות ההונאה המצרית הגדולה. למעשה, "התרגיל", שהחל ב־1 באוקטובר, היה עתיד להימשך עד ל־8 באוקטובר, אולם ב־6 באוקטובר הוחלפו מפות התרגיל במפות מבצע הצליחה - ופרצה מלחמה. הסימנים שלה, כפי שהתגלה לאחר המלחמה, היו ברורים גם ביממה שקדמה לה.
“בלילה שבין 4 ל־5 באוקטובר, לפנות בוקר, המ”פ יונתי (יהונתן) צוובנר ז"ל הזעיק אותי לפלוגה מ’”, נזכר תמיר.
למה? מה נאמר לך?
“שיש חדירה, עקבות ומרדף. שגששים וכוחות מהחטיבה יצאו בעקבות עקבות של שני אנשים. נסעתי לראות מה זה עם הקמב”ץ יורקה אופיר ז”ל. יחד עם הכוח התקדמנו דרומה, עד שהשניים נעלמו מגזרתנו. אחר כך, במהלך המלחמה, תהיתי מה קרה עם שני החבר’ה האלה. לפני עשר שנים בערך התפרסם מאמר בכתב העת 'מל”מ' על שני חבר’ה שנתפסו ביום שישי בצהריים ונחקרו. הם היו מגדוד קומנדו מצרי שנקרא גם '9', והם אמרו ‘מחר מלחמה’. דיברתי עם החוקר שחקר אותם, והוא אמר שהוא מסר את המידע לקמ”ן הפיקוד ונפנפו אותו, כמו את יתר הדברים”.
המקרה שאליו מתייחס תמיר פורסם בשנת 2013 במאמר בגיליון 67 של כתב העת מל”מ לענייני ביטחון ומודיעין. איתן גלזר, איש קהילת המודיעין לשעבר, כותב בו על סיפורם של שני חוקרי שב”כ בסיני ערב מלחמת יום הכיפורים: “בשעות אחר הצהריים של 5 באוקטובר 1973, ערב פרוץ המלחמה, לכדו כוחות צה”ל בסיני שני בדואים. אלה חצו בלילה את התעלה בסירה וחדרו ברגל לשטח הישראלי בעת שברשותם שני מכשירי קשר אלחוטיים. השניים הועברו לידיו של שלמה, חוקר שב”כ בנפת סיני דאז, לצורך חקירה. בשיחה נינוחה הם סיפרו מרצונם הטוב, כל אחד בנפרד, כי הם למעשה קציני קומנדו מצריים שיצאו מקהיר באותו בוקר, וכי חלפו בדרכם לסיני על פני שיירות רבות של כלי רכב צבאיים שעשו דרכם לתעלת סואץ. שני הנחקרים מסרו, באופן חד־משמעי, כי למחרת בשעה 14:00 תפרוץ מלחמה (....) כמקובל, הועבר דיווח מיידי לקמ”ן הפיקוד גדליה, שהגיב בביטול והוסיף כי ‘תפרוץ מחר מלחמה כמו שלסבתא שלי יהיו גלגלים’”.
הרפז: “פעם ראשונה שאני שומע את זה. הרי גם כל צוות טנק היה לעצמו, אז למעשה אנחנו לא יודעים בדיוק מה עשו אחרים ומה עבר עליהם”.
בר: “כחיילים, המידע שקיבלנו היה מצומצם”.
תמיר: “זה היה בין יתר 30 ההתראות האחרות שהמודיעין קיבל. 30, לא אחת. בהמשך המלחמה, כשהתגלגלתי ליחידה אחרת, ראיתי בדיונה מאחורינו שני חבר’ה מחופרים, מוסווים, אז אני מניח שהשניים שנתפסו לא היו היחידים שחדרו. היו עוד כמה חדירות כאלה. איך לא ייחסו לזה חשיבות? זה היה דבר סופר חריג”.
במלחמת ההתשה היו פשיטות וחדירות.
“נכון, אבל מאז הפסקת האש זה היה חריג מאוד, וזה לא הדליק נורה. היום אני יודע שגם ביום שישי בבוקר חדרו שני מטוסים, עשו איזה באז קטן ויצאו. את כל הדברים האלה אנחנו מגלים אחרי המון שנים”.
“היינו בכוננות כבר בערב יום הכיפורים”, נזכר הרפז, “ידענו שמשהו עומד להתרחש. אני זוכר את עצמי פונה בארוחה המפסקת למ”פ כ’, נועם דביר, בחדר האוכל. הוא לא היה המ”פ שלי, אבל הכרתי אותו, למדנו באותו בית ספר בגבעתיים. שאלתי אותו ‘נועם, מה יהיה?', והוא ענה לי: 'אל תדאג דודי, אם הם יתחילו, הם יחטפו דבר כזה שהם לא ידעו מאיפה זה בא להם'”.
הסימנים למלחמה הופיעו גם ביום המחרת, בשבת בבוקר. תמיר מתאר כיצד התקשר אליו יעקב טרוסטלר, מפקד מוצב קנטרה והסביר לו כי הוא חייב לבוא: "הוא אמר לי שהמצרים הכניסו משהו מוזר מולו. שאלתי אותו למה הוא מתקשר אליי, הרי אני לא המפקד שלו בשגרה, יש לו מג”ד, יש את מפקדת החטיבה. אבל הוא ענה, ‘לא כל כך התעניינו אז אני מדבר איתך’. האסרטיביות שלו הדליקה אותי. לקחתי את הקמב”ץ ונסעתי לשם”.
מה ראית?
“השעה הייתה 11:00, ועמדתי על התעלה. באמת ראינו משהו מוזר מכוסה בברזנט נושק לתעלה. בלילה כבר הבנתי שזה היה טיל מכוסה שיועד להעיף מעוז בפיצוץ אחד. למרות זאת ראינו את החיילים המצרים על התעלה יחפים, מסתובבים, דגים דגים בתעלה. בכל צבא נורמלי, כשמדברים על כוננות, אפשר לצפות לאפוד, לנשק, לקסדות, אבל החיילים האלה לא ידעו, הודיעו להם 20 דקות לפני. מי שצלח את התעלה הגיע מאחור, לא אלה”.
הרפז: “היו סוללות עפר ענקיות שלא היה אפשר לראות בעין מה קורה מאחוריהן, ומה שכן ראו, חשבו שזה תרגיל. זאת הייתה הונאה מושלמת”.
מה קרה אחר כך?
תמיר: “עוד אני עומד איתו על הסוללה, אני מקבל טלפון מהחטמ”ר לבוא אל המח”ט בבלוזה בשעה 12:00, עם יתר מפקדי הגזרה. המח”ט חזר ממפקד האוגדה ועדיין דובר על תרגיל”.
גם שעתיים לפני המלחמה, למרות כל הסימנים, המשיכו לדבר על תרגיל?
“כן. האינפורמציה החדשה הייתה שהתרגיל יסתיים בשעה 18:00, אולי בפתיחה באש, ואני מדייק מאוד במילים, אולי בפתיחה באש. מה אדם מבין מזה? שההתשה חוזרת, לא צליחה רבתי של כל הצבא המצרי”.
מה עשיתם?
תמיר: “לא רצינו לקחת צ’אנס, אז התכוננו לפריסה במתכונת ההתשה, התכוננו ל’שובך יונים’”.
“שובך יונים” הייתה תוכנית מגננה להדיפת מתקפה מצרית ולמניעת צליחת התעלה בידי כוחות מצרים. לאחר שנאמר לכוחות כי תיתכן התקפה בשש בערב, התכוננו כולם להיות מוכנים כבר בשעה חמש. “להיות מוכנים בחמש, זה אומר לא לזוז לפני ארבע. שאלתי למה לא לזוז עכשיו, אולי אנחנו טועים במשהו”, מספר תמיר.
מה ענו לך?
“המח”ט אמר ‘לא, לא, לא. העלינו את זה גם באוגדה והתזוזה עלולה לגרום להסלמה ואנחנו עוד לא בטוחים’. ובשעה הזאת כבר גייסו מילואים בתל אביב. תביני את הפער. אנחנו בשפיץ של השפיץ ויודעים על תרגיל ש’אולי’ ייגמר בפתיחה באש, ופה מגייסים מילואים למלחמה. 50 שנה אני חופר בפער הזה”.
מה עשית?
“לא השלמתי עם זה ורציתי לדבר עם מפקד האוגדה, האלוף אלברט מנדלר ז”ל. הוא היה המום קצת שדיברתי איתו, כי בתרבות שהייתה נהוגה אז המג”ד לא דיבר ישירות עם מפקד האוגדה. הוא הסביר לי בניחותא שהם עוד לא בטוחים. השעה הייתה כבר קרובה ל־13:00. חזרתי לגדוד, אספתי את מפקדי הפלוגות והזכרתי להם מהי התוכנית של שובך יונים”.
מה הגדוד היה צריך לעשות?
“הפריסה של הגדוד הייתה מפורקת כמעט לגמרי בתוכנית הזאת, כי צריך לענות על כל הגזרה. אחר כך זה השתבש לגמרי. אבל המשמעות הייתה שפלוגה ל’ תתחלק לצמדים כדי לענות על כל הצרכים. שני הטנקים האלה נשלחו לבודפשט. אבל היות והכל היה ביצות, התנועה בדרך לשם הייתה מוגבלת. הטכניון פיתח פטנט, וכלי רכב יכלו לנסוע בזכות יריעות פלסטיק”.
בר: “אלה היו ביצות שאפשר לשקוע בהן פנימה, ביצות טובעניות, כמו בסיפורים”.
מוצ’ארי: “אני זוכר שהמ”פ והסמ”פ הושיבו אותנו בצוותים בחולות של סיני וחילקו אותנו, כל צוות, למיקום המסוים שהוא יצטרך להגיע אליו במקרה של שובך יונים. יש לנו מזל שאנחנו יושבים כאן ומספרים על זה שנשלחנו לבודפשט”.
שאול מוזס, מפקד מחלקה 1, מתאר: “אני זוכר שהמ”פ שלנו, אורי הקמן ז”ל, כינס אותנו באוהל חדר האוכל לטובת קבוצת פקודות אחרונה לפני היציאה לקו. נדמה לי שבשלב הזה כבר ידענו לאיזה מוצב כל אחד הולך, אבל אורי חזר עוד פעם על החלוקה מי הולך לאן”.
הבנתם שזאת מלחמה?
הרפז: “כשהקפיצו אותנו והתחלנו לנסוע לבודפשט, התודעה הייתה שאנחנו נוסעים ליום קרב. שמדובר בתרגיל ומקסימום זה יסתיים ביום קרב”.
מוזס: “בשלב הזה אורי אמר לנו את מה שיום טוב ציין: ‘בשעה שש ייפסק התרגיל, ויש אפשרות שהוא ייפסק במעשי איבה כאלה או אחרים’. פחות או יותר במילים האלה הוא תיאר את זה. בשום פנים ואופן עדיין לא דובר על מלחמה”.
ואלה דקות ספורות לפני המלחמה?
“כן. השעה כבר חמישה לשתיים, הוא לא הספיק לדבר הרבה. התכנסנו באוהל, החלפנו כמה מילים ואז פתאום מטוסים מעלינו. פצצות”.
תמיר: “עוד לפני כן, ב־13:30, הסמח”ט של בלוזה צעק ‘שובך יונים’ ברשת הקשר. היה קוד מיוחד להפעיל שובך יונים, אבל מרוב בלבול הוא צעק 'שובך יונים' ואחרי חמש דקות צעק ‘עצור. עצור’. לא רציתי לשאול בקשר במה מדובר, אז לקחתי את הג’יפ כדי לתפוס את המח”ט ולשאול מה קורה. מפקדת החטיבה הייתה במרחק כמה דקות נסיעה. בחמישה לשתיים הייתי בכניסה לבלוזה, ואז באמת מטוסים, ארטילריה”.
בר: “קקופוניה”.
תמיר: “גם ברשת הקשר. זה היה הרי שבת ויום הכיפורים, לא היה כלום. ברשת היו מעט דיווחים של תצפית עלתה, תצפית ירדה, הגיעו מים, דברים קטנים, שקט מוחלט. ומשנייה של שקט פתאום כולם על הרשת שלנו, כי כולם רצו את הטנקים”.
הרפז: “בשעתיים שלפני הכנו את הטנקים והעמסנו מנות קרב כי לא היה בהם אוכל. ואז, בחמישה לשתיים, פתאום ירדו עלינו שני מיגים”.
בר: “לפני שתיים היינו בקטיה. הוא היה נווה מדבר שצמחו בו דקלים, ומכיוון שבסיני אלה חולות נודדים, הפעם החול הגיע ממש עד לצמרת הדקל ולא הייתה בעיה לקטוף ממנה תמרים. מילאתי לי פק”ל בתמרים ושכבתי על הצריח בשביל השמש, בזמן שהתותחן והנהג ישבו בפנים. ואז שמענו יחד את רעש המטוסים ואת מכשיר הקשר שנפרץ: ‘שובך יונים, שובך יונים’. התרוממתי ואמרתי לעצמי ששובך יונים הוא קוד למלחמה. השתחלתי בדיוק למקום שלי בתור טען קשר ויצאנו שני טנקים למוצב בודפשט. אבל לא הכרנו אותו, הכרנו את אורקל”.
שני הטנקים של גדוד 9, בפיקודו של סגן מוזס, הגיעו למעוז כבר במהלך השעה הראשונה למלחמה. במעוז פעל כוח משולב של חיילי חי”ר, אנשי מילואים מגדוד 68 בחטיבת ירושלים (16), בפיקודו של סרן מוטי אשכנזי, חיילים מחיל התותחנים שאיישו ארבעה תותחי 155 מ”מ בעמדות של תותחי נברון ושתי מרגמות 120 מ”מ וחוליית מכ”ם של חיל הים. “דהרנו על הכביש לאורך חוף הים וככל שהתקרבנו למוצב ראיתי בטלסקופ סוג של מחזה הוליוודי כזה שרואים בסרטים", משחזר מוצ’ארי. "הרעשה, תמרות עשן, פגזים נופלים. נכנסנו למין כאוס לא נורמלי. המוצב עצמו טווח בידי מרגמות 120 ו־160 מילימטר וזה חול ים, אז כל פגז כזה עושה בור בגודל של טנק. אנחנו היינו צריכים להגיע לסנפירים, תלוליות שהטנקים צריכים להגיע אליהן, ולתמרן בין כל הבורות האלה כדי לא ליפול לאחד מהם, חס וחלילה. אם הם היו נופלים, היינו מושבתים. הייתה תחושה שנכנסנו למשהו הזוי לחלוטין”.
“הותקפנו בידי מטוסים, אך הגענו בשלום לבודפשט ומיד נכנסנו לקרב שריון עם כוח שמנה 15 כלים של האויב שנע לעברנו”, כתב בר ביומנו תוך כדי המלחמה. “דני השמיד את כולם. לא שמנו לב כי באותו זמן היינו תחת אש ארטילרית חזקה שרק מאוחר יותר הכרנו את נחת זרועה. באותו יום נשארנו בתוך המעוז כשאנחנו חוטפים אש כבדה בצורה בלתי רגילה. מאותו לילה ועד ליום השני למלחמה התחלנו לשמוע בקשר כיצד המעוזים נופלים לידי האויב. הראשון שנפל היה לחצנית”.
בר: “בתחילת המלחמה חשבתי שאני לא אגמור אותה, שאני איהרג, אז התחלתי לכתוב כדי שלהורים שלי יהיה משהו. כתבתי בכל יום כדי שהם ידעו מה קרה”.
לשני הטנקים היה תפקיד חשוב בהדיפת ההתקפה המצרית. הם פגעו בשישה טנקים ובעשרה נגמ”שים אמפיביים. “נכנסנו למוצב בהנחיית המ”פ שלנו תחת הפגזה ארטילרית קשה מאוד על המוצב", מספר מוזס. תפסנו עמדות על שפת הים. היה לי ברור שמשם יהיה לי קו ראייה לכיוון המוצבים של המצרים ושאוכל לראות אם מישהו מתקרב משם. ואכן ראינו טור משוריין, על השרטון, בדרך לבודפשט. פתחנו עליו באש ובתוך דקות ספורות השמדנו את כל הטנקים שהיו שם. לאחר מכן עברנו לנגמ”שים, לג’יפים ולמשאיות, עד שפגענו בכל הכוח שהיה שם. בשלב די מוקדם ראינו שהכוח נעצר, שאנשים קפצו מהכלים שלהם ושהתחילה מנוסה לכיוון המוצבים שלהם. כשזה הסתיים, יצרנו קשר עם מוטי אשכנזי, מפקד המוצב, כדי לחבור למוצב, מה שלא הצלחנו כל כך לעשות קודם”.
במקביל, כשכולם נעו למשימות שלהם וכשפלוגה ל’ התחלקה לצמדים ודהרה על צירי הפלסטיק לבודפשט, המג”ד תמיר חובר לפלוגה מ’ באזור קנטרה. “אם את שואלת אותי מתי הבנתי שזאת מלחמה, זאת בעיה להגיד מתי, כי בשלב הזה אני עוד חושב שזאת התשה חוזרת. לקח זמן לעכל שזאת מלחמה טוטלית”, הוא אומר.
מה קרה כשהגעת לקנטרה?
“היו בקשר צעקות אימים מהמעוז הדרומי ‘מפרקת’, שעולים עליהם עם להביורים ושורפים אותם. כולם שמעו את זה. כל המוצבים היו גם על הרשת שלנו, אף שכביכול אמורים להתחלק לשתי גזרות, אבל כולם שמעו את הרגע הזה. אתה לא יכול להיות אדיש לזה, אתה אומר לעצמך שאתה צריך להגיע לשם. בגלל הצעקות העברתי את פלוגה מ’, שהייתה בקנטרה, לכיוון מפרקת, ואת פלוגה כ’, שעוד השתהתה בדיונות, לכיוון מעוזי מילאנו. פה התחיל דומינו של צמד שבא לעזור לצמד, של נפגעים וחילוצים. הטנק שלי נפגע ועברתי לנגמ”ש, וככה הסיפור הלך והשתבש. צריך להבין, בין קנטרה שבה אני נמצא לבין אזור הלחימה שלהם זה כמו נתניה־חיפה מבחינת מרחק”.
מה קרה בהמשך המלחמה?
בר: “ארטילריה כל יום. גם זרקו נפאלם, זה חומר דליק שכשזורקים אותו הוא נמרח על השטח ומדליק את הכל”.
מוזס: “נכנסנו לשגרה של ספיגה ארטילרית. בכל יום המצרים הורידו עלינו מנה כזאת או אחרת, כולל התקפות של מטוסים. למעשה מהלילה הראשון אנחנו מבינים שיש איזשהו מארב שחוסם את התגבורות של צה”ל מלהגיע למוצב. אנחנו מבינים שכנראה מנסים לחבור אל המוצב, אבל אף אחד לא אומר לנו את זה בצורה ברורה. בלילות היינו בתוך המוצב כדי לעזור בהגנה על המוצב, הרי הלילה תמיד נחשב ליותר מסוכן. ובימים יצאנו קצת עם הטנקים מחוץ למוצב כדי לא להיות כל הזמן תחת ההפגזה הארטילרית. אבל גם פחדנו להתרחק יותר מדי מהמוצב, כדי שלא נסתכסך עם המארב שיושב על הציר”.
בר: “הם היו מתחילים עם הארטילריה בארבע בבוקר, ואנחנו היינו זזים עם הטנק קדימה אחורה, קדימה, אחורה, בתחום שבין המארב למוצב. באחד הלילות פתאום הארטילריה התחילה בשעה 2:00, ואני זוכר את זה כי ישבתי בפנים עם אור אדום, אור קרבי, וקראתי רומן רומנטי של פטריק קים”.
הפתעה מהים
ב־11 באוקטובר, לאחר קרבות קשים שבסופם הצליחו כוחות צה”ל לפרוץ את המצור המצרי על המעוז, הוחלפו חיילי החי”ר מחטיבת ירושלים בידי כוח של חיילי נח”ל סדירים מגדוד 906, שתפס פיקוד על המוצב. במקביל, בעוד תפקיד חיל התותחנים בבודפשט היה לסייע מבחינה ארטילרית למוצבי האורקל ולשתק את התותחים המצריים ארוכי הטווח שפעלו באזור פורט סעיד, ביומיים הראשונים למלחמה כבר הושבתו כל התותחים במוצב ועל כן גם הפלוגה הזאת התפנתה.
אתכם לא פינו משם?
מוזס: “לא. אנחנו חברנו לכוח של קורס המ”כים מהנח”ל. המ”פ שלהם קיבל פיקוד על המוצב וציוות אותנו לעמדות השונות. עברו עוד כמה ימים והגיע הלילה שבין 14 ל־15 באוקטובר. בלילה הזה הטנק שלי עמד בעמדת הש”ג כדי לחסום את הכניסה למוצב, והטנק השני היה קצת יותר עמוק בתוך המוצב. והתחילה התרחשות באזור השער של המוצב. העמדות שם דיווחו שהן רואות, שומעות, איזושהי התרחשות, זה לא היה בדיוק ברור. באיזשהו שלב מתחילה הפגזה ארטילרית של המצרים על אזור השער, האזור שממנו שומעים כל מיני דברים. ובמקביל, לפי בקשת מפקד המוצב, יורדת ארטילריה שלנו גם על אזור השער. אנחנו נזהרים לא לחטוף את הארטילריה ועדיין לא ברור אם יש שם משהו ממשי. יותר מאוחר בשעות הבוקר אנחנו מבינים מה הייתה ההתרחשות”.
מה הייתה ההתרחשות?
“לקראת הבוקר הבנו ששוב יש מארב על הציר, ושוב צה”ל לא יכול לתגבר, ובשעות הבוקר הראשונות התצפיתן זיהה אויב. הוא זיהה כמה חיילים מצרים בודדים קרובים למוצב. נסעתי לשם, תפסתי עמדה וראיתי שיש שם שניים־שלושה צוותים לאורך שפת הים בטווחים של בין 150 ל־400 מטר מהמוצב”.
בר: “אני עמדתי על הצריח. עלו בקשר ואמרו ‘כוח נע אליכם’. ואז ראיתי שיוצאים מהים בט"ר (נגמ”שים אמפיביים שיכלו לנוע במהירות במים באמצעות טורבינות). הם הגיעו מהמים. אני זוכר את זה כי זה היה כמו לראות דמות של כלב שיוצאת מהמים ומתנערת מהטיפות. המכסה נפתח, המפקד יצא ואני זוכר שהוא לקח גוריונוב, מקלע כבד מאוד, והסתובב אלינו”.
מוצ’ארי: “הבט"ר שבאו מהים היו הפתעה. פתאום אני רואה במשקפת משהו עצום, לא היינו רגילים לראות משהו כזה. אני זוכר שפגעתי באחד מהם. חיסלנו את כולם והם העלו עשן”.
בר: “עד היום אני זוכר את הריח”.
מה עובר בראש?
מוצ’ארי: “זאת תרגולת. אתה חייב לפעול”.
בר: “היינו חיילים, עשינו את העבודה. אני זוכר שבאחד הימים פתחו את מפת סיריוס ואמרו איך אנחנו נסוגים, אם במידת הצורך נגיע לכך. ואני אמרתי שאנחנו לא רוצים לשמוע את זה. אנחנו לא נסוגים מפה, הדגל הזה יישאר במוצב. הדגל מהמוצב תלוי היום בלטרון”.
מוזס: “שמרנו איתם על קשר עין, באיזשהו שלב ירינו פגז אחד כדי לנסות לגרש אותם משם, אבל הם לא כל כך רצו לברוח, ומנגד היה לנו ברור שהם לא מתכוונים לתקוף. אז שמרנו על מין סטטוס קוו כזה. שוב היה דיווח של התצפיתן שטנקים מצריים יוצאים מהמוצבים שלהם אלינו. אני נזכר שאין לנו כרגע פגזים חודרי שריון בתוך הטנק, ואני שולח את הצוות, את אילן (בר), דני (הרינג) ומוטי (בר ציון) שיביאו כמה פגזים מתוך הבונקר, שהגיעו יומיים קודם עם התגבורת שהצליחה להגיע למוצב. הם עוד לא מספיקים להביא פגזים ואני פתאום רואה נגמ”שים על שפת הים. אני קורא לצוות שיחזור מהר, ובתוך כמה שניות אנחנו פוגעים בארבעת הנגמ”שים שהיו שם. אבל אז היה רגע שהטנק של יהודה חרלובסקי נפל לתוך בור של פצצה ולא הצליח לצאת בכוחות עצמו. באותו הרגע גם זיהיתי שהחי”רניקים שהיו בנגמ”שים הספיקו לרדת לפני, והם נכנסים לתוך המוצב ומתקבצים ליד בונקר חיל הים”.
מה אפשר לעשות בסיטואציה כזאת?
“אני בדילמה. אני לא רוצה לירות ולפגוע בבונקר של חיל הים וגם לא רוצה לירות פגזים ליד הטנק שעומד בינינו למעשה. בשלב הזה אני שוב מסתכל על החי”רניקים המצריים, הם בטווח של 80 מטר והם מסתכלים עליי. אנחנו לא יורים אחד על השני, על אף שאני רואה שיש להם אר־פי־ג’י בידיים, אבל הם לא מכוונים את זה עליי. אז אני אומר לעצמי שאם מישהו יעשה איזושהי תנועה, הוא יחטוף, הרי התותחן מוכן והפגז בקנה”.
ומה עשית בסוף?
“התקשרתי למפקד של הנח"לאים, מפקד המוצב, תיארתי לו בשתי מילים את הסיטואציה, ואמרתי לו: ‘עכשיו אתה צריך לפעול. אני בחיפוי. צריך את האנשים שלך’. בתוך כמה רגעים הנח"לאים יצאו מהבונקרים ומהעמדות וחיסלו את הכוח המצרי שכבר היה בתוך המוצב”.
בר: “הנח"לאים חיסלו אותם לפני שהם חיסלו אותנו”.
במקביל, בגזרה אחרת, לאחר אבדות כבדות, הודיע תמיר ברשת הקשר שכל מי ששומע שיגיע לתעוז “מרתף”. “באו כמה שרידים”, נזכר עתה תמיר. “ואז החלטנו שמצטרפים לחטיבה 460". מכאן ועד לסוף המלחמה המשיך המג”ד תמיר עם חטיבה 460. יחד הם עברו את קרבות הבלימה, הצליחה ואת הקרב בעיר סואץ, עד שתמיר הקים את הגדוד מחדש.
תמיר: “חצינו את התעלה ומעבר לתעלה הקמתי את הגדוד מחדש. לאחר מכן, אמרתי יש עוד מחלקה בבודפשט ואני חייב להביא אותם”.
"אתם יכולים ללכת"
בר: “יום בהיר אחד נגמרה המלחמה. אני זוכר שאמרתי לעצמי ‘זהו, נגמר?’. הגיעו חבר’ה, אמרו לנו 'אתם יכולים ללכת הביתה', ירדנו מהטנקים עם הסרבלים והפק”ל שלנו והלכנו”.
הרפז: “בדיוק ארבעה שבועות מפרוץ המלחמה יצאנו הביתה”.
מוזס: “זה היה שישי, הגיע אוטובוס צבאי עם שני צוותים, מילואימניקים שהיו בגדוד 9 קודם במקרה, את רובם הכרתי. אמרנו בבקשה, שני הטנקים בשבילכם, ונסענו”.
מוצ’ארי: “שמחתי שיצאתי מזה בחיים. כשהתחלתי לשחזר אחורה את כל הדברים שקרו ואת כל מה שיכול היה לקרות אחרת, זה נראה לי, עד היום, סוג של נס שבכלל אנחנו נמצאים פה, לנוכח העובדה שכל כך הרבה חיילים צעירים בגדוד לא ראו את היום למחרת. זה כל הזמן איתי הסיפור הזה”.
בסופו של דבר, שני הטנקים בפיקודו של שאול מוזס היו מהבודדים שנותרו מהגדוד הגדול. 67 מלוחמי הגדוד נפלו במהלך המלחמה, רובם ביממה הראשונה. כ-100 נפצעו ושישה נפלו בשבי. צמד הטנקים של מוזס לחם במעוז בודפשט מתחילת המלחמה ועד סופה, אז חבר לגדוד מחדש. במשך כל ימי הלחימה הם הצליחו לעמוד נגד ההתקפות המצריות שכללו שני מצורים ממושכים, התקפות אמפיביות מהים, הפגזות ארטילריה, תקיפות מהאוויר, חיילי קומנדו שניסו לכבוש את המעוז והתקפות טנקים. תא”ל יום טוב תמיר זכה בעיטור המופת על תפקודו במלחמה. כך גם סגן (כיום רס”ן במיל’) שאול מוזס, שזכה בעיטור המופת על חלקו בהדיפת ההסתערויות המצריות בשעה הראשונה של המלחמה.
תמיר: “הודות לחברים האלה המוצב הזה החזיק מעמד, לא פונה, לא נכנע ולא נכבש”.
הרפז: “המעוז היחיד שלא נפל”.
תמיר: “היחיד בכל חזית סיני”.
“גדוד 9 השתתף בכלל מערכות ישראל”, מוסיף מפקדו כיום, סא”ל נתי ביטון. “בעקבות כך תיחקר עצמו, למד והפיק לקחים כדי להשתפר. הרבה השתנה, בין היתר שיטות הלחימה והאמצעים, אך מה שלא השתנה וראוי להערכה הוא החומר האנושי - מאז ועד היום משרתים בגדוד לוחמים ערכיים ובעלי מוטיבציה, עם רוח לחימה המוכיחה שההגנה על המולדת תמיד לנגד עיניהם. מורשת הגדוד היא אבן יסוד בהכרה, בתחושת השייכות ובהתפתחות שלו”.
