בין פרוץ מתקפת הפתע של חמאס בשבת בבוקר - תוך תקיפה משולבת של האויב בים, באוויר וביבשה וחדירת מחבלים ליישובי עוטף עזה, כיבוש יישובים ולקיחתם בני ערובה - לבין הגעת כוחות צה”ל ליישובים בעוטף עזה, אנשי כיתות הכוננות של הללו היו הראשונים להגיב ואנשיהן השתמשו בכל האמצעים שהיו ברשותם בניסיון להדוף את המחבלים ולבלום את חדירתם ליישובם והגנו בגבורה על תושביו.
סקר מעריב: התגובה הצבאית בעזה חלשה; וכמה תומכים בכיבוש הרצועה?
קובי פודה (67) מקיבוץ זיקים, חבר בכיתת הכוננות של הקיבוץ, הוקפץ ביום שבת בשעה שש וחצי בבוקר. “היה מטח של קסאמים אבל לא על כל מטח מקפיצים את כיתת הכוננות, וברגע שהקפיצו אותנו הבנו שהאירוע חריג והוא מעבר לאירועים ה’נורמליים’ שאנחנו רגילים להם”, הוא מספר. “אנחנו בערך 12 אנשים בכיתה ומיד הבנו שיש פה אירוע מתפתח מהחוף, אז נפרשנו על הגדרות, ישבנו על הגדר והשקפנו לעבר מה שצפוי להגיע מכיוון הים. המחבלים הגיעו עם רכב סוואנה שהם כנראה גנבו, ומשום מה, הרכב קרטע והם החליטו לעצור מול העמדה שבה הייתי, שהיא גם זו שהייתה הקרובה ביותר אל הכביש”.
כמה הם היו?
“בין שלושה לחמישה מחבלים. הם התחילו לפרוק נשק מהרכב והייתי משוכנע שאלו כוחותינו שהגיעו לתגבר אותנו, אבל אז אחד מהם שלף אר־פי־ג'י והבנתי שאלו כוחות מיוחדים – אבל לא שלנו”.
פודה מציין שחלפו שלוש דקות עד שהמחבלים החלו לירות לכיוונו: “התחלתי לירות עליהם במטרה לפגוע בחלק העליון של הגוף. הייתי בתוך בטונדה והם החלו לזרוק מטענים, וכיוון שהם לא הצליחו לעבור את הגדר אז המטענים התפוצצו על הגדר. כשהם הבינו שלא התייאשתי, הם התיישבו מאחורי עץ גדול ושמרו מרחק. בשלב קצת יותר מאוחר הגיע מ”פ של הגזרה שהגיע מהבית עם רכב פרטי, הם ירו עליו והוא ירד מהרכב, ירה בהם, כנראה חיסל אחד מהם, ורץ חזרה פנימה לגדר, פגש אותי, הכנסתי אותו לקיבוץ, חיברתי אותו לכיתת הכוננות וירינו על המחבלים. כיתת הכוננות שלנו חיסלה עוד שניים, ושניים או שלושה ברחו משם”.
כמה זמן לקח לצבא להגיע למקום?
“הרבה זמן. אני מעריך שהצבא הגיע כשעתיים וחצי אחרי כן. הייתי מספיק שנים בצבא ובאירועים האלה כדי לדעת שזה הבית שלי ואני צריך להילחם עליו ולהגן עליו בכל מחיר. כי זה מה שצריך לעשות”.
הייתם מוכנים לרגע כזה?
“אי אפשר להיות מוכנים אבל היינו פרושים בעמדות שלנו והערכנו מאיפה יגיעו המחבלים שירדו מהחוף. זו הייתה הערכת הגזרה שלנו. ‘התמזל מזלי’ והם עצרו את האוטו לידי. אם אנחנו מנתחים מה היה, אז הייתי לבד בהתחלה ואין לנו מכשירי קשר וחסר לנו ציוד, שזו הפשלה הכי גדולה, שאנחנו לא מצליחים לתקשר בינינו, להגיד ‘חבר’ה יש פה מחבלים, בואו תצטרפו אליי’. שלחנו וואטסאפ בקליטה שהיא בעירבון מוגבל. יש פיחות באמצעים של כיתת הכוננות בשנים האחרונות מבחינת נשק ואמצעי תקשורת, וקשה לתחזק את כיתת הכוננות, אף שאנחנו הראשונים שמגיבים לאירועים מהסוג הזה. כשהצבא עסוק בהרבה מאד אירועים, אנחנו הכוח הראשון שיכול לפעול”.
“הפקירו אותנו”
עמית גוטליב (37) מעין הבשור וחבריו מכיתת הכוננות הם שמנעו את חדירת המחבלים ליישוב ומנעו בגופם אסון. “בשעה שש וחצי בבוקר אשתי העירה אותי ואמרה שיש רעש של רעמים, בהתחלה חשבתי שיש גשם, מזג אוויר סוער”, משחזר גוטליב. “אבל מהר מאוד ירדו כמויות של טילים, ובכיתת הכוננות הודיעו שיש חשד לחדירה ליישוב וראינו תמונות של המחבלים עם הג’יפ הלבן בשדרות. הבנתי שיש אירוע ופתאום שמעתי יריות מחוץ לבית. יצאתי עם האקדח שלי וחברתי לכיתה. שמענו פיצוץ גדול מאוד. זרקו עלינו אר־פי־ג'י ורימונים. שני חבר’ה חכמים מאוד מהכיתה זיהו מהר את האירוע, הצליחו לסגור מהר את שער המושב ולהעמיד רכב כמחסום. אחד נפצע מאש המחבלים והשני נפצע מאש כוחותינו. היינו חמישה חבר’ה, רובנו עם אקדחים. מולנו היו עשרה מחבלים שירו עלינו מנשק מדויק של רובים ואר־פי־ג'י, ולנו יש רובים עם שני קנים ואקדחים שממרחק כזה לא רלוונטיים. במשך כל האירוע התחננו בפני הצבא שיביאו לנו רובים ואפודי מגן, אבל כלום, שום דבר. הצבא לא מתקשר איתנו. אנחנו כיתת כוננות קטנה ואלינו הצטרפו אחרי זה עוד חבר’ה, גברים מהמושב שיש להם כלי נשק. בשלב מסוים המחבלים הסתלקו משם”.
כמה שעות הייתם במערכה?
“עד 4 בבוקר, כמעט 22 שעות, ורק בבוקר יום ראשון הגיעו החיילים שחברו אלינו, חיילים חמודים שאין להם כל כך מושג על האזור הזה. הייתה פה אנדרלמוסיה שלמה. כל הזמן שבו התחננו לנשק ארוך – אף אחד לא היה יכול להביא לנו שום דבר. הגענו למצב שאחרי תשע שעות מתחילת האירוע הביאו כמות קטנה של כלי נשק והעברנו אותם מיד ליד, אבל זה לא הספיק לכל כיתת הכוננות. אנחנו המושב היחיד באזור שהצליח למנוע את החדירה. אם השער לא היה נסגר בזמן והמחבלים של החמאס היו טיפה יותר נחושים – היה פה טבח ב־1,000 תושבי היישוב”.
גוטליב מבקש להדגיש את חוסר האונים שהוא וחבריו לכיתת הכוננות הרגישו במהלך הקרב: “זה ביזיון. לפני שנה היו פה 42 כלי נשק ארוכים, ולאחרונה צמצמו את הכמות לשישה. בכל שעות האירוע היינו על הגדרות, חתרנו למגע, בלי נשק רציני. אנחנו למודי סבבים, אבל לא חלמתי שנגיע למצב כזה. אני גר כאן 26 שנה וראיתי את כל הסבבים, אבל מימיי לא ראיתי מחדל כזה. במשך שעות ארוכות אף אחד לא אמר לנו מה קורה, הפקירו אותנו, זו תחושה אפוקליפטית לגמרי. תוסיף לכך שלכיתת הכוננות אין מכשירי קשר, אלא היינו צריכים לתקשר בינינו בוואטסאפים”.
מה הלקח שאפשר להפיק לעתיד מהמתקפה הזו?
“אני לא חושב שיהיה פה עתיד. אם לא מפוצצים עכשיו את עזה וגומרים את הסיפור – אני לא נשאר פה. אני עוזב את המדינה. החוזה שלנו עם מדינת ישראל נגמר. נבגדנו בצורה הכי משפילה שיש. הצבא לא דיבר איתנו במשך שעות והפקירו אותנו. אם לא נקבל פה הכרעה חד־משמעית, נפרק את הבית ולא נישאר פה. לא נוכל עוד להכיל את הסבבים האלה. הילדים שנחטפו לעזה אלו כמעט הילדים שלנו, ואני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם לא היינו מצליחים לסגור את שער היישוב בזמן”.
“מצב מבלבל"
“אני לא יכול להגיד שהופתעתי, אף שאני מבין שרוב האנשים הופתעו. אנחנו פשוט רגילים למציאות הזויה כזו”, מציין רן נאור, מנכ”ל אורטק, שנמצא על הגדר בכיתת כוננות בקיבוץ כרמיה. “במשך הרבה מאוד שנים אני בכיתת הכוננות וחשבתי שחוויתי וראיתי הכל – אבל דבר כזה לא. אני מתעסק בעולם הביטחון הרבה שנים, ובשבילי שום דבר לא היה הפתעה, אבל מהר מאוד הבנו שזה לא היה דבר רגיל כי זה התחיל בירי המוכר של הבומים המוכרים, אבל מהר מאוד נשמע ירי נק”ל (נשק קל) אינטנסיבי. כמעט מיד הבנו שזה לא מה שהכרנו, ושירי הרקטות הוא רק הסחה למשהו חמור יותר שמתרחש. לא נתקלתי במצב מבלבל כזה, ואני לא זוכר שהיה שילוב כזה”.
מה היו הצעדים הראשונים שעשיתם ברגע שנכנסתם לאירוע?
“יש נהלים די ברורים של צוותי צח”י (צוות חירום יישובי) ביישובים, וכיתת הכוננות בעצמה מאומנת לדברים האלה. לכל אחד מאיתנו יש את העמדות שהוא צריך לתפוס במעטפת היישוב. אנחנו נמצאים כרגע עם נשק על הגדר ודרוכים לזהות כל פעילות חריגה. הבנו שנכנסו מחבלים עם כלים שמאפשרים בזמן אפס לבצע אירועי פח”ע. אנחנו קבוצת אנשים שמתנדבים ועוברים באופן שוטף אימונים והדרכות בידי הצבא, כדי לתת מענה מיידי כי מי שיהיה זמין לגמרי על הגדר הם האנשים שחיים ביישוב. חשוב להיות ערני ולחשוב קדימה כי הם יכולים לבוא ממקומות לא צפויים ובמהירויות לא צפויות. אנחנו קשובים לכל רעש וגם מתצפתים בעיניים. היו פגיעות ונפילות מירי האויב, אבל היישוב לא נפגע בצורה חמורה. לעולם בונים על זה שכיתות הכוננות הן הראשונות שמגיבות וזה מוכיח את עצמו והוכיח את עצמו, אף שהפעם המקרה היה בסדר גודל אחר ולא כל כיתות הכוננות ביישובים הצליחו לעצור את המחבלים מלבצע את זממם”.
כמה זמן לקח לצבא להגיע?
“אני לא רוצה להיכנס לזה. עכשיו אנחנו מרגישים בטוחים”.
אדי עזרן, חבר בכיתת הכוננות בקיבוץ דורות מציין אף הוא שבמשך שעות ארוכות, עד בואם של כוחות הצבא, הוא וחבריו נאלצו להשתמש באקדחיהם האישיים. “איך שהתחיל המטח, בעשר הדקות הראשונות שלו, הבנתי שיש פה משהו לא הגיוני, אלא פעולת הסחה, זה לא היה מטח לשם מטח”, מספר עזרן. “ישר הקפצתי את כיתת הכוננות, וכשהתחלנו לראות תמונות של ירי לקיבוץ והבנו שאין ברירה אלא לעלות לגדרות, לתצפת ולהתכונן לקרב. היינו בערך עשרה אנשים חמושים. הצבא הקפיץ כוחות למקומות הבוערים יותר כמו בארי או כפר עזה, שאצלם המצב היה חמור הרבה יותר מאשר אצלנו, ולכן לקח לו זמן להגיע אלינו”.
לדברי עזרן, יש לחזק את כיתות הכוננות: “חובה על הצבא לסייע לכיתות הכוננות להתאמן ולהיות מוכנות להגיב, כי בכל יישוב יש כיתות כוננות עם קצת קצינים ולוחמים, אבל זה לא מספיק. פעם היה נהוג שהמדינה מממנת את האימונים של כיתות הכוננות. זה היה נכון לפני חמש שנים, ובתקופה האחרונה מעדיפים להקצות את הכוח הזה רק ליישובים שהם ארבעה קילומטרים מעזה, ושם, בחלק מהמקומות כיתות הכוננות הצילו את היישוב. כיתה כזו, גם ביישוב כמו שלנו, שהוא קצת רחוק מעזה, יכולה להציל את המצב וצריך לדאוג לה ולטפח ולהכין אותה”.