שלי דקל, שמשרתת כתצפיתנית בחמ״ל כיסופים בעוטף עזה, וניסתה בכל כוחה למנוע את אסון חדירת המחבלים לשטח ישראל - ניצלה ממתקפת המחבלים שרצחו חיילים רבים בבסיסה. כעת, היא משחזרת את השבת השחורה שעברה.
״ב-7 לאוקטובר, הגעתי לסגירת השבת האחרונה שלי בצה״ל - ובחלומות הכי רעים שלי לא דמיינתי שאחווה את מה שחוויתי״, היא משתפת. ״קמתי למשמרת ב-4 בבוקר, משמרת שהתבררה כסיוט. התחלתי את המשמרת והכול היה נראה כהרגלו - חקלאים, רועי צאן, ילדים משחקים ברחובות. עשיתי כמיטב יכולתי עד שלפתע צלפו לי בפסקל (מכשיר שעוזר לתצפיתניות). לאחר מכן, בהפתעה מוחלטת אזעקת צבע אדום, וכל החקלאים ״התמימים״ שבמשך שנתיים היו באים יום יום לשדה החקלאי שלהם - רצו לגדר ופרצו אותה״, היא משחזרת .
״הם עבדו עליי בעיניים במשך שנתיים. יחד איתם, פרצו לשטח ישראל מאות מחבלים על אופנועים עם RPG, טנדרים, טרקטורים, ודחפורים עם תיקי גב שבתוכם טילים, תחמושת כבדה ורעל מטורף בעיניים - עיניים של שטן. הכרזתי בקשר ״פשיטה פשיטה״ - ובחיים לא חשבתי שאגיד את המילה הזאת. כולנו נלחמנו הכי טוב שאפשר, ואני משתחווה בפני גדוד 51 של גולני שמיד עשה הכול כדי להגן עלינו, הלוחמים יצאו מהמיטה עם בוקסרים ונשק עליהם.
היא מוסיפה ומתארת את אפקט ההפתעה: ״הם הפתיעו אותנו - ולא היינו מוכנים לאירוע הזה. חצי מהכוחות היו בבית ב״רגילה״ של חג סוכות - אז היינו בכוח מצומצם של סופ״ש ללא שום מידע מודיעיני מקדים. שתי דקות לפני האירוע שרנו שירים במשמרת - וערב לפני ישבתי יחד עד השעות הקטנות של הלילה עם חבריי הלוחמים - שהיום חלקם אינם כבר בין החיים״.
״לאחר שהמחבלים פרצו לבסיס, הם פגעו וירו בלוחמים ובחיילים ומצאתי את עצמי מטפלת בפצועים - בשעה שמחבלים מסתובבים בבסיס שלי, הבית השני שלי ורוצחים את החברים שלי. כשהגיע הלילה, חושך מצרים, 7 לוחמים אחרונים נשארו בחיים והגנו על הדלת של החמ״ל״.
״המחבלים על הגג של החמ״ל, אם לא תשלחו אלינו עוד כוחות עכשיו - אנחנו נמות״, התרענו. לאחר מספר דקות שבהן התפללנו לאלוהים, הגיעו כוחות נוספים של צה״ל. הדרך מהחמ״ל לאוטובוס זו דרך שלנצח תישאר בראשי. ראיתי את כל הבסיס מלא בגופות, תוך כדי שיש זיקוקים בשמיי עזה וכוחות רבים ששומרים שנגיע בבטחה לאוטובוס״, היא מתארת את הסיטואציה האבסורדית.
״רק עצמתי עיניים, רצתי והתפללתי. שנתיים התכוננתי לרגעי חירום בבסיס, אבל אין דבר שיכול להכין אותך לרגע האמת. בזמן שאמרו לי שחברים שלי ׳הרדופים׳ - הייתי צריכה להתעשת ולעשות הכול כדי שהמורל בחמ״ל לא ירד ושהתקווה תישאר. היינו נעולות 16 שעות בחמ״ל קטן עם הרבה תקוות ותפילות - וזה נס שנשארנו בחיים. זה סוף הזוי לסיום השירות שלי״, סיכמה.