מיוחד למעריב: בכניסה למתקן אדם, אליו הגענו כדי להצטרף ליום אימונים של הכוחות לטובת העלאת הכשירות לקראת שלבי הלחימה הבאים, אנחנו פוגשים את רס"ן ב', מדריך ראשי בחטיבת מרום שתפקידו בחירום הוא לארגן את כלל האימונים שצה"ל עובר לקראת הלחימה. "מהרגע שהתחילה המלחמה יש לנו צוותי מילואים וסדיר שכל תפקידם הוא לאמן את הכוחות בתחומי הקליעה, לאמן צלפים, נהיגה מבצעית ולוחמה בשטח בנוי", מסביר רס"ן ב'.
צה"ל דוחף לפעולה קרקעית, אבל מה יקרה אם תתחיל מלחמה בצפון? | טל לב רם
ואכן, בשטחי המתקן פרושים כוחות שונים מכלל יחידות צה"ל שמתאמנים זה לצד זה לקראת הבאות. תפקיד החטיבה, מסביר ב', אשר מורכבת גם מיחידות הדרכה וגם מיחידות לחימה הוא להכשיר, להדריך ולאמן את חיילי צה"ל בתחום הצנחת גייסות ואפסניה, ארגון ההטסה, לוחמה בטרור, קליעה, צליפה וכלבנות מבצעית, וכן, להוות גורם מקצועי בתחומים אלה. "חטיבת מרום כוללת שש יחידות בסדיר ויחידה אחת במילואים", מסביר ב', "ומרבית הלוחמים שלנו, בעיקר מיחידות עוקץ, לוט"ר ובית הספר לניוד מבצעי, השתתפו בלחימה כבר מיום שבת".
עוד מתאר ב' כי מאז פרוץ המלחמה מאמנת החטיבה את הכוחות במתקן אדם ובנקודות נוספות ברחבי הארץ: "לכל יחידה יש צורך שונה, לכן אנחנו מתאימים את האימון לכוח הספציפי שמגיע להתאמן, לכל כוח יש את המשימות והתפקידים שלו, והאימון מותאם אליהם".
אילו צרכים עולים עכשיו?
"בעיקר להכין את הציוד האישי. אם אנחנו מדברים למשל בתחומי הקליעה, אז זה לאפס את הנשקים ולעשות מקצי ירי בסיסיים, כדי שאנשים יהיו כשירים למפגש עם האויב. אנחנו עורכים אימונים של לוחמה בשטח בנוי, אימונים של פק"ליסטים שונים".
הרבה מאוד כוחות עוברים דרככם בימים האלה, איך היית מתאר את התחושות שעולות מהם?
"לכולם יש מוטיבציה מאוד גבוהה ורצון לתרום. הגיוס הוא נרחב ויש המון לוחמים שחזרו לארץ. גם אותי זה תפס בחופשה משפחתית. קיצרנו את החופשה ומהשדה הגעתי לפה. אנחנו מקבלים מהכוחות בשטח פידבקים חיוביים מאוד. האימונים האלה תורמים להם גם בפן המקצועי וגם בפן המנטלי, מבחינת מוכנות".
מה הכוונה?
"יש הבדל מאוד גדול בין לוחם שנכנס לקרב כשהוא לא מודע למצב הנשק שלו או לא בטוח בתרגולות, כי הוא התאמן עליהן לפני הרבה זמן וכבר לא זוכר, ובין לוחם מילואים או סדיר שעבר רענון וראה שהוא מכוון, פוגע ומצליח. זה לוחם אחר לגמרי".
כלומר האימונים האלה יכולים להכריע לחיים או למוות?
"לגמרי. זאת באמת עבודת קודש. הכוחות מרגישים הרבה יותר מוכנים להיכנס עכשיו".
במרחבים של מתקן אדם, כשקולות ירי עולים מהמטווחים ומהווים מעין פסקול שמרמז על הבאות, בנויה תפאורה שתפקידה לייצג בפני הלוחמים את השטחים בהם הם ילחמו. "המרחב עצמו בא לדמות פאתי עיר, או קסבות כפי שנראה במקומות שאנחנו הולכים לפעול בהם", אומר ב'. "למעשה, על בסיסם הכוחות יכולים להתאמן ולתרגל תנועה ברחוב, כניסה לתוך מבנה ותפעול של היתקלות או תרגולות נוספות".
ובכל זאת, ברור גם לכוח המתאמן שקיים פער משמעותי בין מתקן האימונים לשטח עצמו, בוודאי עבור הכוחות שעתידים להיכנס לעזה שאט־אט הופכת לעיי חורבות. "יש פה כל מיני אלמנטים שהם יפגשו בשטח, המתקן עצמו בנוי בתצורה שמאפשרת אימונים של יחידות עד לרמת פלוגה בשטח בנוי. אנחנו כל הזמן מנסים להביא כמה שיותר אלמנטים שידמו מצב אמת. אם זה אזור שוק קטן שיש לנו כאן, אנטנות שמסמנות מקומות שיש בהם תקשורת ומוקדי עניין, חלונות, פריצות בגדר, דלתות שאפשר להרכיב ולתרגל עליהן פריצה ואלמנטים נוספים. לכן גם אם המקום הזה לא מייצג בדיוק את המרחב בו הם ילחמו, הוא מאפשר לכוח להבין איך להתנהל ולהילחם במרחב בנוי", מדגיש רס"ן ב'.
אנחנו עוקבים אחר קבוצת לוחמים שמסתערת על אחד המבנים. המדריך מדגיש בפניהם את חשיבות הפחד. כשאני שואלת את רס"ן ב' על כך, הוא מסביר: "אם אני לא מפחד, אני לא מנתח נכון את הסכנות. ואז אני פועל בצורה שהיא פחות מבצעית. אלמנט הפחד חשוב מאוד ביכולת של הלוחם להיות יותר מחושב ולפעול בצורה יותר מקצועית".
אני מופתעת. חשבתי שהשיח הצבאי עוסק בכך שגיבורים לא מפחדים.
"כולם גיבורים. אבל אלמנט הפחד נמצא שם, וכל מי שיגיד שאין אותו, טועה. הוא היה גם בקרב המפקדים שנכנסו ראשונים וחירפו נפשם בימים הראשונים ללחימה. לכן המדריך מדבר איתם על איך לנתב את אלמנט הפחד לטובת החשיבה והתפיסה המבצעית, לאיך נוכל לנצח בצורה טובה יותר וגם להישאר בחיים".
“מוטיבציה גבוהה”
אנחנו הולכים בעקבות קולות הירי ומגיעים למטווח. שם אנחנו פוגשים את קצין הקליעה, סגן (במיל') נ׳, שהשתחרר לפני עשרה חודשים וגויס גם הוא ביום שבת: "הייתי בטיסת עבודה באסטוניה והגעתי ישר לכאן. אנחנו פה משבת שעברה מאמנים המון כוחות. בלי הפסקה. מאמנים אותם בדברים הקריטיים ביותר לפני הלחימה".
מה למשל?
"בימים הראשונים הגיעו בעיקר כוחות מילואים כדי לאפס כלים ולהכין אותם ללחימה. זה היה עיקר המשימה ופרק הזמן היה מאוד קצר לכל כוח. אבל עכשיו כשכבר עברו שבועיים פרקי הזמן מתארכים, והם יותר משמעותיים. יש לנו כוחות שהגיעו כבר מספר פעמים. פעם אחת, רק בשביל לאפס, כי הם עדיין לא ידעו מה יהיה איתם, והיום למשל כבר הגיעו בפעם השלישית לאימונים יותר מורכבים".
ואיך אתם תופסים את ההמתנה?
"אני מאמין שכל רגע שאנחנו יכולים לנצל לאימונים משפר את הכשירות המבצעית של הכוחות ומעלה את המורל שלהם. אם בהתחלה הרעיון היה לאפס אותם ולשלוח אותם מיד להילחם, אז עכשיו אנחנו מגיעים לרמה מאוד גבוהה של אימונים".
כמה כוחות כבר עברו פה?
"הרבה מאוד. אפשר לומר שהאדמה רעדה כאן. המטווחים היו מלאים לגמרי. כולם מבינים את המשימה, כולם התגייסו, מבינים את החשיבות ועובדים חזק מאוד, אנשי מילואים וסדיר גם יחד. כולם מבינים שזאת לחימה משמעותית, שיהיו היתקלויות עם אויב".
הם חשים שזאת לחימה שלא הכרנו?
"הרבה כוחות שמגיעים לכאן כבר היו בעימותים ובקרבות. אבל ראיתי איך לוחמים תופסים את המדריכות שלי ומסתכלים להן בעיניים, אומרים להן 'את חייבת לעבור איתי ולוודא שאני בדיוק, שאני פיקס', הם שואלים המון שאלות. אני לא ראיתי דבר כזה עדיין. אבל אני מתחזק פה כל יום. צה"ל חזק".
"המוטיבציה הגבוהה שיש לכולם ניכרת", מוסיפה מפקדת פלוגת מילואים סרן (במיל׳) ר'. "גם אצלנו וגם ביחידות הלוחמות אחוזי הגיוס גבוהים, ותחושת השליחות שגורמת לכולם לעשות מעבר, מדהימה. אני זוכרת את זה גם מ'צוק איתן', אבל פה אני חושבת שאנחנו רואים את זה אפילו מעבר".
איך המוטיבציה באה לידי ביטוי?
"יש תחושה מאוד גדולה של מוכנות ורצון להיות מוכנים אפילו יותר, לא לבזבז שום רגע. גם אם אומרים לנו עכשיו שיש לנו עוד כמה שעות, אז אנחנו ננצל כל שנייה ולא נהיה שאננים. אני באמת מרגישה שכולם עושים את המרב בזמן שניתן".
ר', שכל משפחתה התגייסה גם למילואים, מספרת כיצד ראתה ביום שבת, 7 באוקטובר, בשעה 7:00 על מסך הטלוויזיה בבית הוריה רכב עם מחבלים בלב שדרות. או אז הבינה כי מלחמה בפתח. שעות בודדות לאחר מכן כבר גויסה ומאז היא אמונה על אימוני הצלפים בצבא. "אנחנו מאמנים יחידות סדירות ומילואים בכל שטח אש שאנחנו יכולים להגיע אליו ופה כמובן. אנחנו מחזירים את הכוחות לכשירות ומעלים את הכשירות, מכינים אותם ברמה הכי גבוהה", היא אומרת.
"במהלך האימונים, אנחנו נחשפים לכך שחלק מהתרחישים השונים שצה"ל מתכונן אליהם גם בימי שגרה הם חלק משמעותי מתחום הפריצה".
בעוד שהציבור הישראלי נחשף בשבועיים האחרונים למראות שטרם ראינו, גם לא בימי מלחמה, מפקד תחום פריצה רס״ב (במיל') ב׳, שכבר לחם בעצמו בעזה במסגרת מבצע "חורף חם", מסביר כי תחום הפריצה אשר קריטי כל כך בתרחישים כדוגמת מעצרים או בני ערובה, נלמד בצה"ל עוד הרבה לפני האירועים האחרונים: "אנחנו, בתחום שלנו, רוצים לתת מענה לכלל הכוחות בצבא. החל מגדודי חי"ר ופיקוד העורף ועד ליחידות מיוחדות שצריכות אמצעים מיוחדים לפריצה. אבל כל הלוחמים בצה"ל מקבלים את סט הכלים הזה, בהתאם לייעוד של היחידה".
כשאתה אומר "פריצה", למה אתה מתכוון?
"לקחת את הכוח שלך ולהכניס אותו פנימה, בין שדרך הדלת או החלון, ובין שמהקיר, מהגג, או מתעלה. זה כל המכלול. בשנים האחרונות, בצה"ל מבינים יותר ויותר למה עולם הפריצה חשוב. והלוחמים שעוברים דרכנו עכשיו מלאים במוטיבציה אדירה, בין שזה מילואימניק בן 50 שהתנדב למילואים, ובין שזה לוחם שסיים מסלול לפני חודש, והמוטיבציה עוזרת לנו להסמיך אותם יותר טוב".
"פעלנו כמו שהתאמנו"
המדריכים הם לוחמים בעלי ניסיון ממבצעים קודמים כדוגמת "צוק איתן" ו"עופרת יצוקה", שאותו הם מעבירים הלאה. "במתקן אפשר להיחשף להיבטים ההדרכתיים, אבל גם בהקשר המבצעי ברגע שהתחילו לזרום ידיעות, ואפילו לפני זה, היו לנו כוחות שהיו במפגש הראשוני עם המחבלים ונלחמו איתם בגבורה", אומר רס"ן ב'.
אחד מאותם גיבורים הוא רס"ל מ', לוחם לוט"ר שנלחם בקרבות הקשים בעוטף ביממה הראשונה למלחמה. "אבא שלי העיר אותי ב־6:30 בבוקר ואמר לי, 'סע לבסיס יש מלחמה'", הוא משחזר. "עליתי על מדים, זרקתי תיק לאוטו ויצאתי. הגעתי לבסיס ב־8:00".
מה אמרו לכם בבסיס?
"עשינו הערכת מצב מאוד־מאוד מהירה, וכבר עדכנו אותנו שיש לנו צוות שקפץ ב־7:00 בבוקר לכיוון שדרות. מהצוות הזה נהרג לוחם, והקצין שמוביל את הצוות נפצע קשה. כך שאנחנו יודעים שהצוות הזה נמצא בשדרות וחטף אבידות קשות. פניתי למפקד היחידה שלנו ואמרתי לו שיש לי אוטו וציוד מוכן, ביקשתי אישור לצאת ולחבור לצוות. הוא אישר לי ויצאנו כמה שיותר מהר. אבל תוך כדי תנועה הבנו ששדרות כבר לא רלוונטית וגם הצוות קיבל משימה אחרת, לכבוש את בסיס אורים".
אז נסעתם לאורים?
"כן. חברנו אל הצוות קצת לפני צומת אורים, לפני הבסיס. מיד הבנו שמתנהלת לחימה בתוך הבסיס ברגעים אלה, עם הרבה מחבלים והרבה פצועים. דילגנו לכיוון הבסיס ואזרח, עם רכב פרטי, ניגח לנו את הגדר כדי שנוכל להיכנס דרך מקום שהוא פחות מסוכן מהשער הראשי. וכך בעצם התחלנו להסתער לתוך הבסיס".
מה ראיתם בבסיס?
"פגשנו כמות מחבלים שחשבנו שהיא לא סבירה. היום אנחנו מבינים שיחסית למקומות אחרים עוד היו שם מעט. אבל התחלנו להילחם, עד שבסוף חיסלנו את כולם והבנו שהבסיס טוהר ממחבלים. קיבלנו משימה אחרת, להמשיך לניר יצחק ולטהר את היישוב. בנסיעה לניר יצחק, פחות או יותר בכל צומת בדרך, ראינו שוטרים וחיילים שהיו בחופשה וקפצו בצורה ארעית, הם עצרו אותנו בכל פעם בצד הדרך ואמרו לנו, 'פה יש מחבל, פה יש מישהו חשוד'. לא הפסקנו להילחם לאורך כל הדרך עד שהגענו לניר יצחק. תפסנו בדרך חמישה מחבלים".
אני משערת שהמראות בדרך היו קשים.
"הרגשתי שאני כאילו בסרט אפוקליפטי. לאורך כל הדרך מאופקים, ראינו גופות. בהתחלה היינו בטוחים ששם הכל קרה, לא הבנו שיש גופות לאורך כל הקו של עוטף עזה. ראינו רכבים בצדי הדרך עם אזרחים שנרצחו. היו המון גופות. זה פשוט לא היה הגיוני. הטירוף שהלך ביום שבת הוא לא משהו שאפשר לתאר במילים. זה היה באמת יום שאף אחד מאיתנו לא ציפה לו. בטח לא אלה שקפצו מהבית. אבל היינו צריכים לעבוד וזה מה שעשינו. פעלנו כמו שהתאמנו לאורך כל ההכשרה. אני כבר כמה שנים ביחידה, התאמנו לזה, באנו מוכנים עד כמה שאפשר, לאותם המראות והסיטואציות".
אפשר בכלל להתאמן לרגע כזה?
"בקורסי לוט"ר, שאנחנו מעבירים לכל היחידות המובחרות, יש אירוע מרכזי שאנחנו מתרגלים וערוכים אליו ברמת הלחימה. וזה אירוע של חדירת מחבלים ליישובים שתכליתם הוא מסע הרג ולפגוע בנו תכליתית ותודעתית. זה חלק מהדברים שאנחנו מתאמנים עליהם ומאמנים אליהם. לכן זה גם היה מדהים לראות ולהילחם בשטח יחד עם כוח של דובדבן או מגלן שאתה הדרכת".
ובכל זאת הדעת לא מצליחה לתפוס את גודל האסון.
"לא היינו קרובים אפילו להבין את גודל האירוע. בתרחיש הכי גרוע שלנו דיברנו על כמה מאות מחבלים, וגם זה אם תרגלנו את המקרה הקיצון ביותר. פה הייתה כמות לא סבירה ולא הגיונית של מחבלים, והאמת לא רק מהבחינה הזאת, אלא גם מבחינת כמות השטח, היינו צריכים לטהר את כל הדרום מחדש".
הגעתם לניר יצחק?
"כן. וכשנכנסנו זיהינו חברי כיתת כוננות הרוגים ומפוזרים בכניסה ליישוב. הסתכלנו לראות אם אפשר לעזור ולטפל אבל הבנו שהמצב הוא מעבר לטיפול. ראינו שכבר חלק מהיישוב עולה באש. התחלנו לסרוק בית־בית, כדי לוודא שאין מחבלים. התחלנו בעיקר עם הבתים שגילינו עליהם סימנים של פריצות, בדיעבד אנחנו יודעים שזה היה המצב בכל הבתים, אבל התחלנו מהבתים שראינו שפוצצו את הכניסה שלהם בעזרת אר. פי. ג'י".
מה גיליתם בבתים?
"לקח המון זמן לסרוק את כל היישוב, זה יישוב ענק והיינו כוח קטן. אבל התחלנו להבין שהנרצחים הם מכיתת הכוננות. לא ראינו אף אזרח שנרצח וזה התחיל להעלות בנו חשד לגבי מה שקרה לאזרחים. בהרבה בתים לא היו אזרחים אבל גם לא היו גופות. בדיעבד הבנו שכנראה הקיבוץ הזה לא נועד לשחיטה אלא נועד לחטיפה. זה כנראה מה שקרה פה".
אבל בחלק מהבתים כן היו אזרחים?
"כן. אחרי שסרקנו את הבתים, עברנו לממ"ד, לקח הרבה זמן למשפחות להאמין שזה צה"ל ולפתוח לנו את הדלת. זה הגיע לרמה שאנחנו עושים פייסטיים עם האמא, כדי שהיא תראה שאנחנו חיילים והיא תפתח לנו את הממ"ד".
דיברתם עם האזרחים בפייסטיים?
"כן. זה התחיל בזה שאנחנו אומרים שאנחנו צה"ל, והם שואלים אותנו איך הם ידעו שאנחנו לא מחבלים, אז התחלנו להגיד להם 'שמע ישראל', כדי שהם ידעו שאנחנו כוח יהודי שבא לחלץ אותם. ואז, אחד הנגדים שהיה איתי הציע שניתן לאמא את המספר שלנו ושהיא תתקשר אלינו בפייסטיים כדי שהיא תראה שאנחנו חיילים. כשהם פתחו לנו את הדלת, ראינו את האבא רועד כי הוא החזיק את הידית של הדלת במשך שש שעות, בשיא הכוח שלו".
"הרי המחבלים נכנסו לבית וניסו לפרוץ את הממ"ד, אז הוא, הילדה שלו ואשתו החזיקו את הידית של הדלת כדי לא לאפשר למחבלים לחטוף אותם. ולצערי זה לא היה הבית היחיד שזה מה שגילינו בו. בכל בית שנכנסנו אליו זאת הייתה פחות או יותר התמונה. הבית היה בזוז, הרוס, והאזרחים היו נעולים בתוך הממ"ד", שיתף.
עוד מספר רס"ל מ': "באחד הבתים שנכנסנו אליהם ראינו זוג מבוגרים. הגבר קיבל כדור ביד וכף היד שלו הייתה נראית במצב לא טוב. אשתו קיבלה כדור באצבע של כף היד והיא הייתה קצת יותר בסדר מבחינה רפואית. הפרמדיק בכוח התחיל להעניק טיפול ותוך כדי טיפול אנחנו מזהים שכפות הרגליים שלהם שחורות. זה היה נראה כאילו הם הלכו יחפים בשטח פתוח. שאלנו אותם מה קרה והבנו שחטפו אותם, ושלקראת הגדר, המבוגר תפס את אשתו, ישב על האדמה, דיבר עם המחבל באנגלית ואמר לו, 'אני פצוע ואני לא מתקדם מפה'. באורח נס הם הצליחו להימלט מהחטיפה ופשוט חזרו ברגל יחפים במשך שניים וחצי־שלושה קילומטרים עד לקיבוץ״.
ומה קרה אחרי זה?
״ראינו פרצה בגדר והיה לנו חשד למנהרה. הבנו ששווה לסרוק כדי לבדוק שאין שם כלום, לפני שיורד החושך. כשהתחלנו את הסריקה שלחנו כלב של 'עוקץ' ומחבלים התחילו לירות על הכלב והבנו שאנחנו בהיתקלות. נשכבנו מאחור ואז זיהינו טנק שהיה קצת רחוק מאיתנו, חברנו אליו פיזית והצוות אמר לנו שהוא זיהה מחבלים שרצים רחוק כבר לכיוון הגדר ולכן זה לא היה רלוונטי לרדוף אחריהם. עדיף היה לאבטח את הקיבוץ ואת התושבים שנשארו״.
אז חזרתם לקיבוץ?
״חזרנו לקיבוץ, עשינו הערכת מצב, סרקנו את כל הקיבוץ, למרות שידענו שמחבלים עוד יכולים להיכנס ואנחנו צריכים להיות ערניים. הצטרף אלינו עוד צוות של הלוט"ר בשלב הזה אבל בכל זאת הבנו שאנחנו לא יכולים לשמור על קיבוץ כזה גדול, כשאנחנו גם לא יודעים למשך כמה זמן. קיבלנו החלטה לרכז את כל האזרחים שנשארו בתוך הגנים הממוגנים ולהעמיד עליהם שמירה כל הלילה״.
מכינים את הקרקע
כשכל האזרחים כבר היו מרוכזים באותו המקום, הכאב החל להתבהר. ״זה היה לא פשוט, היו הרבה בטראומה ובהלם. היו הרבה ילדים שעוד לא כל כך הבינו את הסיטואציה. אמרנו להם שאנחנו שומרים עליהם״, משחזר רס״ל מ׳.
לצד הצלת חיים, חוליית הנגדים של רס״ל מ׳ מחליטה לקחת על עצמה משימה נוספת, טיפול בגופות: ״לקחנו אלונקה כדי לפנות את הגופות לכיוון השער. זה היה לא פשוט. אומנם כל היום נחשפנו לגופות, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שבה היינו צריכים לעבור איתן דרך ארוכה, והמצב של הגופות לא היה פשוט. פינינו אותן בכל הכבוד האפשרי. אחד המילואימניקים שקפץ איתנו ביום הראשון, הציע שנגיד עליהם קדיש. עמדנו כל הצוות ואמרנו קדיש. הזכרנו גם את כל ההרוגים והפצועים שלנו״.
בשעות הבוקר של יום ראשון, 8 באוקטובר, לאחר ששמרו כל הלילה, המשיך הכוח של רס"ל מ' לבארי: ״קיבלנו עדכונים על הזוועות שהיו שם. גדוד של מילואים הגיע להחליף אותנו בשמירה על היישוב ואנחנו המשכנו לבארי. מהרגע שהגענו, המשימה הייתה להיכנס לבארי ולחלץ משפחות. כשנגמרו המשפחות חילצנו גופות״.
כעבור 36 שעות הם סיימו את סבב הלחימה ומיד החלו להתכונן לשלבים הבאים. "אנחנו מתאמנים כדי להכין את הקרקע למה שעתיד לבוא. אבל אסור לשכוח את התפקיד המרכזי של היחידה שלנו", אומר מ'.
מהו?
"כשאני התגייסתי והסבירו לנו מה זאת היחידה, המפקד שלי שאל אותנו אם אנחנו יודעים מה הייעוד של היחידה. ענינו, 'להדריך, להילחם, להיות מדריך לוחם'. הוא אמר לנו, 'חבר'ה כולכם טועים, הייעוד שלכם הוא לצמצם משפחות שכולות. בין שזה באירוע התערבות שאתם שמים את עצמכם לפני האזרחים, ובין שזה בלהדריך את הכוחות הלוחמים שיהיו הכי מקצועיים באירוע לוט"ר. כך אתם תצילו את החיים שלהם ואת חיי האזרחים שהם באים להגן עליהם'".
"וזה בדיוק מה שאנחנו עושים, תפקיד היחידה, כמו ביום הראשון של הלחימה, הוא להיות כוח תגובה מיידי שערוך ומוכן להגן על תושבי מדינת ישראל בכל מקום. אנחנו ערוכים, אנחנו מוכנים", סיכם.