ועם סלוטקי ז"ל היה ילד שובב ואנרגטי. בכל תנועה, בכל מעשה, בכל חיוך שהאיר והתפרץ והדביק את סביבותיו. "היפראקטיבי ברמות–על", מדייק אביו שמואל, וגם הוא מחייך מאחורי זעקה איומה ומרה. ילדותו הייתה מבורכת בכל הצבעים התוססים, וגם בחבלות ופצעים שנגרמו לו בשל מעשי קונדס. הוא היה מטפס על עצים גבוהים, לוליין כחתול, ושם, בין שמיים לאופק, המתין להוריו שיבהילו סולמות ארוכים ויחלצוהו מצמרת העץ. כשגדל, עשה דברים שאהב. בדק עולמות, למד רק מה שמעניין, ותמיד פעל מתוך אהבת אדם ושמחת חיים. אפילו כשנח, השתובב. אימן את כלבתו, ראג'ה, לפתוח את המקרר, להוציא לו בירה ולהגיש אותה אל השולחן בלי לשפוך טיפה.
גם אחיו הקטן, ישי ז"ל, חיבב מעשי קונדס. חמישי להוריו, תאום מתוך שניים זהים, בדק את הקצוות, התחלף עם אחיו במבחנים ובמקצועות שהתקשה בהם, וגם אם גילו לבסוף, לא כעסו עליו, בשל מזגו התוסס, השמח תמיד. הוא ידע לחזק ולעודד בשעות משבר וקושי, להרים את המורל, להתנדב בכל מקום שהיה בו צורך. "ילד של נתינה, של עשייה בנדיבות גדולה אבל בשקט ובצנעה", מתארת אמו טלי וגם היא מחייכת את אותו החיוך שכולא שיברון לב.
נועם (רב סמל מתקדם) וישי (רב סמל ראשון) היו ישרים עם אלוהים ואדם, שניהם מאותו המקור ומאותה הבאר, ושניהם נפלו ביום אחד בשבת השחורה, כשלחמו בגבורה עילאית בעשרות מחבלים כשבידיהם רק אקדח. "מישהו שלחם איתם בכניסה לקיבוץ עלומים ראה אותם מהעבר השני של הכביש", אומר שמואל. "והוא סיפר לנו שהם נלחמו כמו מכונה מתואמת, משותפת, וחיפו האחד על השני. כשנגמרו להם הכדורים באקדח, הם לקחו את הקלצ'ניקובים של המחבלים שהרגו והמשיכו להגן על הקיבוץ עד שנפלו. ידעתי שהקשר שלהם כאחים והעובדה שלחמו ביחד עזרו להם להצליח גם במשימתם האחרונה, אבל גם הייתי בטוח שאם ימצאו רק אחד מהם, אז גם השני נפל, כי לא יכול להיות שהיה משאיר את אחיו להיפצע, למות או ליפול בשבי. ולכן כשהודיעו שהם נעדרים, ידעתי מיד, או ששניהם חיים, או ששניהם מתים".
נוף ילדותם של שבעת ילדי משפחת סלוטקי, שישה בנים ובת, היה קיבוץ עין הנצי"ב, ניחוח האדמה החקלאית, יופיו של עמק בית שאן. הטבע היה להם בית וחצר, ערוגות וניחוח חציר, טיולי שטח ורכיבה על סוסים. שמואל כיהן כרב הקיבוץ, טלי הייתה אחות המרפאה. עד כדי כך נקשרו הילדים למקום, שכשמלאו לנועם 16 והמשפחה עברה לירושלים, הוא ביקש להישאר שם לשנה כילד חוץ. "הלימודים לא כל כך עניינו אותו וגם לא הבגרויות", מספר שמואל, "אז בכיתה י"ב הוא התגייס לצבא, לאגוז, ואחרי עשרה חודשים עבר לגולני".
למה?
"כי הוא לא הסתדר עם הכללים הנוקשים. כל כמה שהיה חייל מצוין מבחינת היכולות והתפיסה הערכית, היה לו קשה עם המסגרת הנוקשה וההקפדה על הכללים הטכניים. אז הוא עבר לגולני וסיים שם כחובש קרבי".
הוא היה השני משבעת הילדים, בן 31 בנופלו. "כשסיים את הצבא, ניתב את האנרגיות שלו כדי להתקדם בחיים", מספרת טלי. "הוא עבד במשרד הביטחון, השלים את הבגרויות ועשה תואר ראשון במזרח תיכון. אחר כך עשה שינוי בחיים והתאהב בעולם המספרים והלך ללמוד תואר שני במנהל עסקים וכלכלה ובמקביל גם למד אקטואריה, וכל זה כשהוא עובד במשרה מלאה. היכולות האלה שמורות רק להיפראקטיביים שיודעים לתעל את הכישרונות שלהם כדי להתקדם ולהצליח".
שמואל: "בכל שלב בחיים נועם בחר בחירות שהיו טובות ונכונות לו. הוא עבר לעבוד בחברת צ'ק פוינט כדאטה אנליסט. היה יושב עם כמה מסכים פתוחים וטבלאות אקסל ומעביר מיליונים תחת ידיו. הוא התחתן עם עדי ונולד להם נטע יהודה, שקרוי על שם אחיה של טלי, שנהרג בתאונת אימונים. הוא היה אבא מאוד מעורב ופעיל, חברותי, רחב אופקים, לוקח הכל בקלות ושמח לעזור לכולם".
ישי היה בן 24 במותו. "ילד מלא שמחת חיים וטוב לב מאין כמוהו", אומרת טלי. "גם הוא לא הסתדר עם המסגרות המקובלות, והיה חרוץ ומסור ורגיש לצרכים של אחרים. בתיכון התנדב עם ילדים מיוחדים, למד שנה במכינה קדם־צבאית והתגייס עם התאום יונתן לסיירת גולני. בשירות הכיר את אביה והתחתן איתה ולפני שלושה חודשים נולדה להם התינוקת בארי שחר".
הם גרו בבארי?
"לא, הם גרו בבאר שבע, לא היה לזה שום קשר לבארי ולעוטף, הם פשוט אהבו את השם", קולה של טלי נשבר, "אבל היום, אחרי כל מה שקרה, אביה אומרת שהשם מבטא את התקווה שלא ניתן לעצב ולצער להחריב את המקום וששחר חדש יבוא על בארי".
אף שהיה תאום, היה הגדול מבין השניים. "כי הוא נולד לפני השקיעה ואחיו אחרי השקיעה", מסביר שמואל. "אז היו להם תאריכי לידה שונים, ברית מילה בשני תאריכים שונים וימי הולדת יום אחרי יום, אבל הם גדלו ביחד והיו כל כך דומים שממש היה קשה להפריד ביניהם. אפילו בשירות הצבאי הם היו באותה מחלקה כמה ימים, כי לא שמו לב שהם שניים וחשבו שהם אחד, ורק כשהבחינו בזה, הפרידו אותם למחלקות השונות. הוא היה נדיב ובעל מידות, אבל פעל תמיד בצניעות ובשקט. שבועיים לפני מותו הייתי צריך עזרה כדי לבנות את הסוכה ובגלל שהוא גר בבאר שבע, לא רציתי שיגיע במיוחד כדי לעזור לי ותכננתי להסתדר בדרך אחרת. אבל ישי התעקש לעזור לי, וכדי שארגיש בנוח, אמר לי שהוא בכל מקרה מגיע לירושלים כדי לעזור לאבא של חבר שלו בבניית הסוכה. במהלך השבעה האבא הגיע לנחם אותנו וסיפר לי שישי אמר גם לו שירגיש בנוח שהוא לא מגיע במיוחד כי הוא ממילא צריך לעזור לאבא שלו בבניית הסוכה. זה היה ישי".
מה עוד היה משותף לנועם וישי?
טלי: "שמחת החיים, הלב הרחב, כיבוד ההורים שלהם, היכולת לארגן ולנהל דברים, וערבות הדדית שבספו של דבר התבטאה גם במותם. הקשר בין הילדים הוא משהו שמלווה אותם מאז שנולדו. הוא כל כך משמעותי. הם כל הזמן דואגים לתחזק אותו, לעזור, לבלות ביחד. לכן אני בטוחה שגם בזמן שלחמו הם מאוד שמרו האחד על השני".
ובמה היו שונים?
שמואל: "נועם היה מאוד רחב אופקים, מתעניין, קורא, לומד, ישי היה יותר מחובר לעבודת השם, לתורה ולמצוות. אנחנו בבית מעולם לא ציפינו או הכרחנו את הילדים לבחור משהו בניגוד לרצונם בכל הנושאים, גם בלימודים, מבחנים ובגרויות וגם בתחום הדתי. פעלנו בכיוון של בחירה חופשית, כמובן שהיה הסבר והכוונה ודוגמה אישית, אבל חלק מהילדים הלכו בדרכנו וחלק פחות מבחינת שמירת מצוות, אבל זה מעולם לא הפריע לאף אחד, כי המשפחה כל כך מאוחדת ויש אהבת עולם בין כולם, ומכבדים ולא כופים כלום, ובשבתות וחגים, כמו בכל האירועים המשפחתיים כולם משתפים פעולה ועוזרים בכל מה שצריך ומשלימים מניין ומשתתפים בכל הברכות והטקסים הדתיים ומכבדים את היהדות, האמונה והמסורת. שלושה מהילדים גרים יחד בבאר שבע, במרחק כמה דקות זה מזה. הבת, שהיא אחות בסורוקה, ונועם וישי בגלל הלימודים בבן־גוריון. הם היו עושים יחד ריצות בפארק, הולכים לאותו מכון כושר, יושבים יחד לסעודות שבת, יוצאים לטיולים משותפים, וישי היה עוזר לנועם ואביה עם התינוקת. כל האחים בקשר מאוד קרוב, אבל בגלל ששלושתם גרו קרוב, זה עוד יותר חיבר".
טלי: "כאחות שכולה כבר 21 שנה, אני יכולה לספר עד כמה הביחד המשפחתי האישי שלי היה משמעותי ועזר לנו להתמודד עם השכול. האחים והאחיות שלי תמכו האחד בשני, והקרבה הגדולה הייתה לנו למקור חוזק. היום אני יודעת שהקשר המשפחתי המהודק יעזור גם לילדים שלנו בהתמודדות הלא פשוטה שצפויה להם".
כאישה מאמינה, אין שאלה או טרוניה למה את משלמת מחיר כה כבד גם כאחות שכולה וגם כאמא שכולה לשניים?
"אני לא במקום הזה בכלל. דווקא כאישה מאמינה אני יודעת שאין מקום לשאלות האלה, כי יש מי שמנהל את העולם וכל מה שהוא עושה, הוא עושה לטובה. זה לא מקהה את הכאב העצום, אבל אני חושבת שהאמונה עוזרת להתמודד, דווקא בגלל שאתה מבין ששום דבר לא קורה סתם ולכן אתה בכלל לא פונה לחפור בשאלות האלה".
המלחמה תפסה את שמואל וטלי סלוטקי בכפר עציון, באירוע מתגיירים של קורס נתיב. "אני דיין בבית הדין לגיור של חיילות וחיילים שמתגיירים במסגרת הקורס", מספר שמואל. "כל השנים הייתי רב קהילה שמחויב להישאר בבית הכנסת בחגים ובשבתות, אבל לפני חודשיים סיימתי את התפקיד והייתי פנוי להשתתף בשמחת המתגיירים שעברו את התהליך וכאלה שסמוכים לסיום התהליך. זו הייתה חוויה מאוד מעצימה ומיוחדת. אבל בבוקר החג התחילו אזעקות והבנו שפרצה מלחמה, כי היו בין המתגיירים לוחמים רבים שמיד נקראו ליחידותיהם".
מה קורה עם אלו שנפלו שעדיין אינם יהודים כי לא הספיקו להשלים את תהליך הגיור?
"מי שהתחיל תהליך גיור, גם אם לא סיים ונהרג באמצע, נחשב לגבי הקבורה כישראל. ההלכה אומרת, לא קוברים רשע אצל צדיק, אבל מי מהם רשע? מי שהלך להילחם כיהודי מתוך שותפות גורל מלאה עם היהודים נחשב לצדיק גדול".
מיד כשנשמעו האזעקות, הם הדליקו טלפונים. "אני כאחות ושמואל שהבין שכנראה יגויס", מספרת טלי. "הילד הקטן שלנו, צבי יהודה, התקשר וניסה להגיד לנו על הבנים שניתק הקשר איתם, אבל שמואל אמר לו, אם זה לא פיקוח נפש, אנחנו לא יכולים לדבר בשבת, ולכן רק בצאת השבת נודע לנו שנועם וישי נסעו לנגב המערבי ומשעה מסוימת הקשר איתם נותק".
שמואל: "אשתו של ישי סיפרה שבאזעקה הראשונה הם יצאו לחדר המדרגות ושמעו מהשכנים שבנגב המערבי יש המוני מחבלים והתושבים קוראים לעזרה ואין צבא ומשטרה שיחלצו אותם. אז ישי מיד חזר הביתה, לבש מדים, לקח את האקדח, ליווה את אשתו ובנו לבית של נועם ויצא לדרך. נועם שמע מאשתו של ישי על התושבים הנצורים שזועקים לעזרה וגם הוא לקח את המדים והנשק ויצא ברכב אחרי ישי. כנראה שבמהלך הדרך הם יצרו קשר, וישי החנה את הרכב שלו בצד, עלה על הרכב של נועם והם המשיכו יחד. במצלמות האבטחה של הכניסה לקיבוץ עלומים רואים שהם הגיעו ב־9:40 לפתח הקיבוץ. במצלמות גם רואים שיש לפניהם שורה של רכבים מעלי עשן, רכב שמתפוצץ מאר־פי־ג'י, ולמרות זאת הם ירדו מהרכב כשהמחבלים יורים עליהם מימינם ומשמאלם. רואים במצלמות שהם יורדים לתעלה, מתארגנים להתקפה, ואז יוצאים באקדחים שלופים להסתער על המחבלים. מעדויות של שוטרים שנלחמו שם אנחנו יודעים שהם הרגו עשרות מחבלים. מפקד גדוד צנחנים שמשימתו הייתה לפנות את החללים הישראלים מהצומת במוצאי שבת, סיפר לנו בשבעה בהתרגשות ובדמעות שהוא הגיע לאזור עם החיילים שלו וראה חלל שוכב בתנוחה של קרב עם אקדח שרוף לצדו, וסביבו מחבלים רבים הרוגים. אז הוא אמר לחיילים שלו, פה שוכב קדוש שנלחם להציל את הקיבוץ, בואו נגיד פרק תהילים לכבודו. אחר כך הוא ראה עוד חלל במרחק כמה מטרים, שאחר כך התברר שזה נועם".
אבל במוצאי השבת הנוראה בתולדות ישראל, ההורים עוד לא הבינו את עוצמת השבר שפגע במשפחתם. "התחושה הראשונה שלי הייתה מאוד קשה", מספרת טלי בדמעות. "ברגע שאמרו שהבנים נסעו לנגב המערבי והם נעדרים, ישר פרצתי בבכי. בתחילה הם הוגדרו כנעדרים, ואני מאד נאחזתי בשביב התקווה הקטן שאולי הם בחיים. בשעות הראשונות בוודאי, חשבתי שאולי הם בלחימה והם לא יכולים להיות בקשר, אולי הם פצועים שהגיעו כאנונימיים לבתי חולים, היו כל מיני תרחישים, וככל שהזמן עבר והסיכוי הלך וקטן, עדיין המשכתי להיתלות בו".
במשך חמישה ימים ארוכים וקשים מנשוא היו בסימן שאלה. "ניסינו למצוא פרטים שיעזרו לנו לאתר אותם", משחזר שמואל. "בהתחלה חשבנו שבגלל שהם נלחמו הם סגרו את הטלפון, ואולי הטלפון נפל, אבל מאוחר יותר הבן הגדול שלנו אורי סיפר לנו שבבוקר הטלפון שלהם אוכן בקיבוץ עלומים, אז הוא נסע במהלך השבת לחפש אותם כפצועים בבתי החולים ברזילי וסורוקה, וכשהוא לא מצא אותם שם, הוא המשיך לקיבוץ עלומים. כבר היה חושך כשהגיע לשם וגופות רבות היו פזורות בכניסה לקיבוץ, רובן של המחבלים, והוא לא הצליח לזהות ביניהם את נועם וישי. בגלל שהצבא עדיין לא הגיע והשטח עוד נחשב למאוים, הוא ביצע את החיפוש בזריזות ומתוך סכנה וראה שם חלל שאי אפשר היה לזהות אותו בגלל תנאי השטח, אבל הוא ענד שעון כמו של אחד הבנים. אורי לא היה סגור אם זה באמת אחיו ואם הוא בכלל ענד באותו בוקר את השעון, ובכל מקרה היה חייב להתפנות משם ליחידה שלו בצפון, אבל במהלך הלילה הוא דיבר איתי בטלפון, ומהתיאור של צורת הגוף, ולאחר שהתברר מאשתו שהוא ענד את השעון והיו עוד כמה דברים מזהים, הבנו שכנראה אחד הבנים הרוג. לכן במוצאי שבת כבר הבנתי את האירוע. היו מסביבי שחשבו שאולי הם נחטפו לעזה ואולי הם נפצעו, אבל אני לא נכנסתי בכלל לדילמה הזו. מבחינת הלב, כבר ידעתי".
וגם על סמך הנתונים?
"כן. כיוון שאני מגיע מהתחום של זיהוי חללים והבאתם לקבורה, הבנתי את הכיוון ולא חייתי באשליות. בימים הראשונים הייתי במחנה שורה מתוקף תפקידי, ראיתי את מאות שקיות החללים שהגיעו לשם, והבנתי שזה לוקח זמן. ולאט־לאט התברר שהדנ"א לא היה תואם, וצריך היה לעשות בדיקות נוספות ולקחת דנ"א מהתאום, ותוך כדי התהליך התברר שלישי יש טבעת נישואים שהצורף שלה, הסבא של אשתו, חתם את אותיות שמו בתוכה, וזה עזר להבנה שמדובר בישי ורק צריך להמתין לתוצאות הדנ"א הסופיות".
היית בעצם אדם מחכה לבשורה.
"כן, ולא רציתי לקלקל את התקווה לסובבים אותי. אבל זה היה חוסר אונים, כי הבנתי שהם שוכבים מטר ממני במחנה שורה ואני לא אוכל לקדם את התהליך כי זה עניין של זמן ובלגן ומלחמה והרבה חללים. אלו היו ימים מאוד קשים ומורכבים שבהם ניסיתי לעסוק בעשייה של דברים חיוביים".
ידעת את מי זיהו קודם?
"את הראשון זיהו לפי טביעות אצבע, זה היה זיהוי מוקדם, אבל לא סיפרו לי עליו, ומבחינתי זה היה בסדר, כי לכבודם היה טוב יותר שנקברו ביחד. תוך כדי המתנה שאלו אותי לא באופן ישיר אלא כשאלה הלכתית, מה הייתי מעדיף, לו הייתי יודע על אחד מהם, לקבור את הבנים יחד או כל אחד לחוד, ואמרתי שאני חושב שהיה עדיף להם להיות ביחד גם במותם. לא הבנתי שזו שאלה אקטואלית. בחמישי בחצות הלילה באו לבשר לנו על נועם שהוגדר כחלל וחיכו לתשובה סופית לגבי ישי. ובשבע בבוקר ביום שישי הודיע באופן סופי גם על ישי".
טלי: "הגיעו והודיעו לפנות בוקר. זה היה יום שהעומס הרגשי בו היה גדול מאוד. אני כן יכולה להגיד שהרגשתי שהבנים שלי במותם ציוו לנו את החיים. וככה אני מרגישה מאז ועד היום כלפי עצמי. אחרי מעשה הגבורה של נועם וישי, אני לא מרגישה שיש לי איזו פריבילגיה לא לגייס את הכוחות שלי להמשיך הלאה. וגם במישור הציבורי, הם קידשו את משמעות הערבות ההדדית ברמה הגבוהה ביותר וזה מחייב גם אותנו כחברה".
"הבנים עזבו את ביתם בבאר שבע ורצו לקיבוץ עלומים למרות שאין להם שם משפחה או חברים", מוסיף שמואל. "הם שמעו זעקות של יהודים בצרה ורצו לשם כדי לעזור להם. וזה כבר מספיק לי. אבל אני בטוח שכשהם נסעו לעוטף הם ראו הרבה מאוד מכוניות שבורחות משם עם אורות מהבהבים שמסמנים להם סכנה, תברחו, והם לא ברחו, הם התקדמו בגבורה עצומה, וכשהם החנו את הרכב, הם ראו את כל האימה שמסביב ולא חששו, ובגלל שהיו מאוד מיומנים בלחימה באקדח, הם הצליחו להרוג ולהציל, וגם כשירו עליהם הם לא חזרו אחורה לרכב אלא יצאו באיגוף ונלחמו. ככל שמתבררים יותר פרטים, מעשה הגבורה שלהם מתעצם והולך, אבל מבחינתי, עצם היציאה הראשונית מהבית להציל יהודים זה הדבר הגדול. הם וחיילים ושוטרים גיבורים כמותם עצרו את ההתקדמות של המחבלים הארורים, ולכן יש להם פרק גדול בסיפור הישראלי החדש. אני מרגיש שההתנהגות שלהם היא פרי חינוך של 75 שנות מדינה, לא חינוך גלותי של עיירה באירופה ששומעת שיש פוגרום בעיירה אחרת ומתכנסת ומנסה להגן על עצמה, אלא יהודים שיוצאים להגן על יישובי העוטף מתוך ערבות הדדית והבנה שצריך להגן על מדינת ישראל וצריך להיות מוכן למסור את הנפש עליה. לכן מבחינתי, ברגע שהבנים שלי הגיעו לקיבוץ עלומים, אנחנו כבר ניצחנו את המחבלים הארורים. אומנם הניצחון המלא עוד ייקח זמן, אבל הנקודה הארכימדית הייתה ב־9:40, כשנועם וישי הגיעו לשם".
ההלוויה הייתה ארוכה וכואבת. אלפים מתושבי השכונה הירושלמית עמדו ברחובות עם דגלים ושלטים עם הכיתוב "עם ישראל חי" וליוו את הבנים למנוחתם האחרונה. "היו שם דתיים וחילונים, גברים ונשים, והם הלכו איתנו מרחק גדול ביחד וחיזקו אותנו, וכשצעדנו שם, כל המשפחה מחובקת בשביל שיצרו בשבילנו, חשבתי על זה שרק שבועיים קודם היו דיונים על מחיצות ביום כיפור, ותפילת כל נדרי משותפת, ופה כולם ביחד, איש אחד בלב אחד".
כאדם מאמין, אין בך איזו שאלה למה מגיע לך השבר הכפול?
"חשבתי הרבה על השאלה הזו, והתשובה מאוד ברורה לי. הילדים שלי לא נהרגו בתאונת דרכים, לא נפלו לבור עמוק ולא נפטרו מסרטן. הם עשו בחירה מודעת. הם הבינו את הסכנות, ולאור החינוך שספגו והערכים שגדלו עליהם ולאור הגבורה הישראלית זו הייתה הבחירה שלהם. הם בחרו. זה לא הקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא יצר את הסיטואציה, אבל להם הייתה יכולת הבחירה. ולכן אין בי כעס כלפי שמיים. הקדוש ברוך הוא נתן לנו הזדמנות לצאת מהמשבר שקרע את העם שלנו בדרכי שלום, ולא עשינו את זה, ועכשיו כנראה יש לנו את ההזדמנות האחרונה, כי נועם וישי הציבו רף גבוה לפעול למען הזולת".
הסתיימה השבעה וכולם מיהרו לחזור למסגרות. "קמנו מהשבעה ביום חמישי, ואני ביקשתי מכולם שיישארו לשישי ושבת ביחד", אומרת טלי. "אחרי שהיו כל כך הרבה מנחמים בשבעה, היה לי מאוד חשוב שיהיה לנו זמן פרטי כמשפחה. זו הייתה שבת מאוד מגבשת ועוצמתית לכל המשפחה המורחבת, גם עם ההורים של הכלות, והיה בכי וצחוק והתלכדות וחיזוק, ואז כולם חזרו והתגייסו ליחידותיהם. אנחנו בכל זאת בתקופת מלחמה וכל אחד צריך לתרום את חלקו".
הם חזרו להילחם?
"בהתחלה כן, אבל אחרי זמן ראש אכ"א הוציא הנחיה שכל חייל שנהרג לו בן משפחה מדרגה ראשונה תוך כדי מלחמה, לא ימשיך להילחם בחזית. ואני מאוד מתחברת לזה ומאוד מודה לו על ההנחיה הזאת ברמה האישית והרגשית, למרות שבעניין הזה ההסתכלות שלי ושל שמואל שונה. אז שני הילדים שלנו קיבלו את זה, אורי נשאר עם הצוות שלו בפיקוד צפון, אבל הוא לא יוצא לפעילות מבצעית, וגם אביה קיבל את ההנחיה ונשאר בכיתת הכוננות בקיבוץ האון. רק ליונתן, התאום של ישי, מפקד צוות בסיירת גולני, היה מאוד קשה עם ההחלטה הזאת והוא ניסה לעשות כל מה שביכולתו כדי לבטל אותה. אבל בסופו של דבר הוא הבין שאני לא בצד שלו הפעם, למרות שאני מסכימה ברמה העקרונית עם הדברים הנכונים שאמר, שאנחנו במלחמה ושהדם שלו לא שווה יותר או פחות מדם של חייל אחר. והוא צודק, אבל ברמה האישית הרגשתי שאני פשוט לא מסוגלת להתמודד עם עוד משהו".
שמואל: "בהתחלה כולנו התגייסנו, ולמרות שלטלי היה מאד קשה, היא לא יכלה לעמוד מנגד כשהרצון כל כך גדול, אבל כשראש אכ"א הוציא את ההוראה, אז יונתן, שהיה במקום מאוד מסוכן, הגיש ערעור עליה. ואז ראש אכ"א התקשר לטלי ושאל אותה מה עמדתה בעניין, והיא אמרה לו שהיא מאוד מגבה את ההחלטה שלו, ואז הוא אמר, תודה שאת מחזקת אותי וחזר ליונתן ודחה את הערעור שלו ומאז יונתן מסייע מהקו האחורי".
חזרת לקיבוץ עלומים?
"אני והחיילים שלי סורקים את העוטף ומחפשים ממצאים כדי לעזור בקביעת מוות או הגדרת נעדרים ובכדי להביא חלקי אדם לקבורה. זו יחידה צבאית שפועלת קצת אחרת מזק"א במסגרת הצבאית. אז הגענו גם לעלומים, למקום שבו הבנים נהרגו, ומצאנו שם ממצאים שלהם ותרמילים של כדורים וגם חלק מהמחסניות שלהם. זה היה מאוד מטלטל".
ובשאר הימים, איך מצליחים להתמודד עם הקושי?
"הקושי הוא עצום, החלל גדול מאוד, אבל אנחנו משתדלים להעסיק את עצמנו בעשייה חיובית גם במישור הלאומי וגם במישור הפרקטי. טלי חזרה לעבודה בבית החולים מיד כשהשבעה הסתיימה, והיא עסוקה בעשיית טוב, וגם אני והילדים משתדלים להיות עסוקים. אנחנו מסתכלים קדימה. יש לנו כלות ונכדים, ואנחנו לא רוצים לשקוע ולהישבר. דווקא מתוך הגבורה של הבנים והכרת האופי שלהם, אנחנו יודעים שהם היו רוצים שנמשיך את זרימת החיים בשמחה. אז אנחנו משתדלים".
טלי: "אני מאמינה שגם בהמשך נשאב הרבה כוחות מהגבורה של הבנים, ממה שהם היו בחייהם ובוודאי מהמעשה שעשו בסוף חייהם. אבל כרגע עוד מוקדם לי מדי. ברור לי שאני בכלל לא במקום של להבין מה קרה לנו. אני חושבת שאני עדיין לא מעכלת את האובדן הזה ולכן זה כל כך קשה. יש רסיסים של קליטה. יש את הזמנים שהרבה יותר קשה, וזמנים אחרים שבהם אני מצליחה להתרכז בעבודה ובדברים אחרים. אבל ברור לי שההבנה של מה שקרה לנו עדיין לא שקעה. לכן היה לי מאוד חשוב לחזור לעבודה. אני מרגישה שאלו שעות השפיות שלי והיה לי ברור שבשביל לקבל החלטה לחזור לחיים מתפקדים צריך גם לחזור לעבודה כמה שיותר מהר. גם הבת שלי עשתה את אותו הדבר וחזרה לעבודה מיד אחרי השבעה, והבנים חזרו למילואים, כל אחד חזר לאיזו שגרה שבה הוא עסוק בעשייה שחשובה בעיניו, וזה חלק מהשיקום שלנו ומהחזרה לחיים אחרים לגמרי. יש לנו המון חיזוקים מהמשפחה, מהחברים, מהחברה. רק לראות את מה שקורה היום בחברה הישראלית, ההירתמות הנפלאה הזו של עם ישראל, זה כשלעצמו כל כך מחזק, כי אני מבינה שהבנים שלי היו חלק מהדבר הגדול הזה".
כרב וכמנהיג קהילה, חשוב לשמואל לחדד מסרים של אחדות ולפעול לחיזוק החברה הישראלית. כשאני שואלת אם יש בו כעס על המנהיגות בישראל שהובילה את החברה למקום של שסע ופילוג, הוא אומר שהיה צריך לנהל את זה אחרת. "אני חושב שלא עשו מספיק בשביל להגיע להסכמות", הוא אומר. "היה צריך לקחת אחריות, להסתכל קדימה, להבין שההיחלשות שלנו היא קריאת כיוון לאויב. בלי לנקוט צד, באופן כללי היה צריך לפעול אחרת, וההנהגה הייתה צריכה לעצור ולחפש פשרות. אין לי הסברים למחדל ה־7 באוקטובר, וגם לא התעסקתי בזה, לשם כך יהיו ועדות חקירה, אבל צריך לזכור שאומנם ספגנו מכה קשה, אגרוף ברזל בבטן גם כהורים וגם כחלק מהעם, אבל ביום ממוצע אחד באושוויץ רצחו 20 אלף יהודים. אומנם חמאס רצח לנו בשבת השחורה 1,300 ישראלים, אבל אנחנו לא בגלות, אנחנו במדינה שיש לה צבא ומשטרה".
שלקח להם הרבה מאוד זמן להגיע אל הנרצחים והנצורים.
"נכון, זה לקח זמן, אבל השוטרים והלוחמים וכיתות הכוננות והאזרחים הגיבורים נתנו להם את אורך הנשימה עד שהצבא הגיעו לקחת פיקוד והחזיר את הדברים לשליטה. אנחנו לא באושוויץ ולא בגלות, ועם כל המכה הנוראה אנחנו יכולים לה גם כמשפחה וגם כעם. אם נמשיך בדרך של ריב אחים ושנאת חינם ושיח מפלג וקנאה ותחרות שהיינו שקועים בה בשנה האחרונה, יהיה מאוד קשה לעצור את התהליך שהתחלנו בו לפני המלחמה, אבל אם נמשיך באותה הרוח והדרך שאנחנו נוקטים כעת, של חיבור ואחדות ועוצמה של עם, אף אחד לא יוכל לנצח אותנו. זה תלוי רק בנו".
ברוח זו, עוסק סלוטקי בפעילות לאיחוד הקצוות והגוונים בעם. "מאז האסון שלנו אני מנסה לקדם מתווה של איחוד ואחווה לא רק בתקופת המלחמה אלא כמשהו שיחזיק אותנו ל־75 השנים הבאות במדינת ישראל", הוא אומר. "כהורה שכול פעמיים, ניתנה לי במה רחבה להפיץ את השליחות הזאת. כדי שזה יקרה, צריך לפעול בכל מיני מישורים, ואני מנסה לקדם שניים מהם. האחד, ההבנה שיש לנו זהות יהודית משותפת ומכנה משותף רחב שלא קשור דווקא בקיום מצוות וטקסים דתיים אלא חיבור לאברהם אבינו, לעשיית טוב ולהפצתו בעולם. זה מכנה משותף כל כך רחב, שכמעט כל היהודים בעולם יכולים להצטרף אליו בלי קשר להתנהגות הדתית שלהם, או העובדה שהם רפורמים, אורתודוקסים או חילונים. ולכן אני פועל לעשיית טוב משותף, כי כשעושים טוב משותף, המחלוקות מתעמעמות. הן לא נעלמות, אבל הדרך להגיע לפתרונן קלה יותר, והשיח שמוביל את הקונפליקט והפערים הוא שיח אחר. יש כל כך הרבה ארגונים שעושים טוב, ואני מנסה לארגן את כולם תחת קורת גג אחת כדי שכל יהודי, גם בישראל וגם בתפוצות, יהיה חלק מעשיית הטוב הזה באופן מסוים, באיזו התנדבות לקהילה, לעם ואפילו לעולם הלא יהודי כחלק מהשליחות היהודית".
המשימה הזו שסלוטקי מנסה לקדם, גם אם תיתן מענה, לא תפתור את בעיות העומק, רק תקטין את עוצמות השיח המפלג, אבל גם זה דבר גדול, ולו רק בשל העובדה שכששניים נושאים אלונקה ביחד, גם אם הם ממשיכים להתווכח, הם עושים את זה אחרת. סלוטקי שואף לגיבוש קבוצה של משפיענים והוגי דעות מהמנעד הרחב של הציבוריות הישראלית שתפקידה יהיה ליצור אמנה חברתית מוסכמת בשאלות קרדינליות שהחברה הישראלית מתחבטת בהן. לפי חזונו של סלוטקי, האמנה גם תקבע כללי הכרעה במחלוקות וגם ניתן מענה לשאלות משמעותיות שקורעות את העם. "החידוש הוא שהחברה שלנו בשלה", הוא אומר וצער מהול בתקווה משמשים בקולו, "אנחנו נמצאים במקום שבו אנשים מבינים שיש מכנה משותף מספיק רחב כדי לחיות ביחד ולעשות ויתורים הדדיים. אם לפני ה־7 באוקטובר כל קבוצה חשבה שהיא תצליח לנצח את הקבוצה היריבה, היום אנחנו מבינים שיש לנו גורל משותף ולכן גם דרך משותפת ויעד משותף".