ב-7 באוקטובר, היה חיים סימנה (49), רב הנגד (רנ"ג) הראשון של חטיבה 7 והרס"ר המיתולוגי של גדוד 75, זוכה פרס הרמטכ"ל על תפקידו, במהלך חופשת השחרור שלו מצה"ל אחרי 30 שנה. “המלחמה תפסה אותי בביקור משפחתי אצל חמותי בפתח תקווה, אחרי שב־1 באוקטובר יצאתי לחופשת פרישה מהצבא", הוא מספר.

“עם הישמע האזעקות ב־6 וחצי בבוקר הוצאתי את המשפחה לחדר המדרגות בהיעדר ממ"ד, וכשזה נגמר רצתי לפלאפון לבדוק הודעות מיוחדות, והבנתי שיש אירוע מתגלגל, ישר התחלתי להתארגן, הרמתי טלפונים והבנתי שבחטיבה התחלנו לגלגל דברים. מבלי לחכות לצו 8 הנחיתי את אנשי המילואים שלי להתארגן. ידענו שמדובר בהגנה על הבית וחטיבה 7, מאז שאני מכיר אותה, תמיד הייתה הראשונה להשתתף ולקפוץ לשטח במבצעים כאלה. הזעקתי את אנשי המילואים והגענו ראשונים למפקדת החטיבה ברמת הגולן בהתאם להנחיית המח"ט, זאת לצד העובדה שהמח"ט וקצין האג"ם שלו קפצו לדרום כי הגדוד היה בלחימה, ושבוע אחרי שהיינו בצפון – כל החטיבה ירדה דרומה, מסודרת, כמו שצריך".

האמנת שכך ייראה השחרור שלך?
“לא, אבל בתור אחד שמגיל 18 על מדים ואוהב את הצבא ואת החטיבה, ידעתי שזה יכול לקרות. אמרתי לחבר שגם פרש יחד איתי מהחטיבה אחרי 30 שנה, שיש לי תחושה שמלחמה תתפוס אותנו בקרוב. זו הייתה התחושה שלי, כי אנחנו תמיד נערכים למצב כזה".

עם פרוץ המלחמה, הגיע סימנה לחפ"ק האחורי של "עוצבת סער מגולן" בעוטף עזה, מלווה, מסייע ועוזר במאמץ המלחמתי של לוחמי החטיבה בצפון רצועת עזה, וכן מלווה במסגרת תפקידו את המשפחות השכולות ומבקר את לוחמי החטיבה הפצועים. “אני תומך בכל הלוחמים, בכל הציוד שהם צריכים, דואג מסביב לדברים, טיפול בפצועים ובמשפחות", הוא אומר.

"אני מגיע ראשון לבקר בבית החולים כל פצוע מהחטיבה שמגיע מהדרום, יחד עם קצינת הנפגעים, עוד לפני שהמשפחה מגיעה, כדי לדאוג לו ולראות מה מצבו ואיך אפשר לעזור. זה לא קל. ראיתי בשירות שלי הרבה דברים וגם עכשיו אני רואה. התעסקתי ואמשיך להתעסק גם באזרחות עם המשפחות השכולות. זו ברית שכרתנו, אני לא יכול להפסיק. באחת האזכרות שאלה אותי מישהי ממשפחה שכולה אם אחרי שאפשוט את המדים אעזוב אותם. אמרתי לה שלעולם לא אעזוב אותם ותמיד אלווה אותם. זה לא פשוט, גם עכשיו אני מסתובב בהלוויות ופוגש את המשפחות השכולות. כל החטיבה בלחימה וצריך לדאוג למשפחות ולטפל בהן, לתת להן את התחושה שדואגים להן. יש הרבה שאלות קשות והרבה דברים, וקורע את הלב לראות ולחוות זאת אבל זה התפקיד".

במהלך השיחה מציין סימנה את חברו הטוב, רס"ן בנג’י טרקניסקי, קצין אג"ם של חטיבה 7, שנפל בקרב בבארי תוך פינוי פצועים ואזרחים מהשטח: “בנג’י היה חבר מאוד קרוב שלי, עבדנו יחד כל כך הרבה שנים וימים לפני שהוא נהרג גם נפגשנו במסיבת השחרור שלי, ונשבר לי הלב מזה. זה בן אדם שליוויתי לאורך המון שנים. בנג’י היה איש יקר. יש עוד מפקדים בחטיבה שנפלו ושהכרתי בחטיבה ויש עוד חיילים שלי שפצועים. זה קשה".

פלאשבקים מלבנון

סימנה מציין שבנעוריו בבית שאן גדל על ערכי הצבא וסיפורי הגבורה הצה"ליים, וחלומו הגדול היה לשרת בסיירת גולני, חלום שלא התממש: “התגייסתי באוגוסט 1993, ובכלל לא רציתי להגיע לשריון אלא לסיירת גולני. התאמנתי לכך והייתי בכושר, אבל הורידו לי פרופיל ל־72 בגלל בעיות ראייה ועיוורון צבעים, והייתי עם דמעות בבקו"ם. בכיתי על כך. הייתי מאוכזב מאוד ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי, אבל ידעתי שבכל מצב אהיה לוחם. אחרי זה נכנסתי לקצין המיון, וממה שהוא הציע לי בחרתי בחטיבת שריון כי רציתי להיות איפה שאביגדור קהלני היה, חטיבה 7. על גבורתו גדלתי ושמעתי. כך היה".

עם שיבוצו בחטיבה הוא עשה טירונות שריון ושובץ כלוחם בפלוגה כ’ (כפיר) בגדוד 75, והוכשר להיות טנקיסט. “מיד כשסיימתי את ההכשרה עליתי לגדוד שהיה ברצועת הביטחון בדרום לבנון. זו תקופה שלא תישכח לעולם, אלו דברים שמלווים אותי ביומיום", הוא מספר.

“האירועים והדברים מלווים אותי עד לרמה שכשאני מדבר איתך עכשיו אני רואה את התמונות בעיניים. היינו ילדים והדבר העיקרי שהיה למול עינינו היה ההגנה על יישובי הצפון. יצא לי ללחום במוצבים קשים מאוד כמו עישייה, ריחן, חצבייה ואפילו במוצב שקראנו לו ‘מוצב המוות’. זה אומר כל יום לחטוף פצמ"רים, הרוגים ופצועים. היה לנו גם הומור שחור והיינו מחליפים דיסקיות אחד עם השני כדי שכל אחד ישמור על השני, ואלו היו טעויות של חבר’ה צעירים כי כשקרה אסון אז כשהוציאו דיסקית זה היה שם אחר. היו דברים שלא היינו עושים כמו להצטלם שם, זו הייתה תקופה מאוד קשה".

ועכשיו שוב הגזרה הצפונית מתחממת
“זה מעלה לי פלאשבקים, ואני מכיר את לבנון כמו את כף ידי. נכון שיכול להיות אירוע אחר עם חיזבאללה אבל אנחנו ערוכים ומוכנים לזה. הצבא הוא חזק, ואנחנו מוכנים לכל תרחיש".

לפני שחרורו מסדיר, תכנן להצטרף לשורות השב"כ, אך גם הפעם היו לגורל תוכניות אחרות עבורו: “כמה חודשים לפני השחרור שלי מוניתי להיות רס"פ של פלוגה כ’, ובמסגרת תפקיד זה עבדתי הרבה עם אנשי שב"כ. אחד מהחבר’ה הבכירים שם אמר לי: ‘אתה בחור רציני, קח את הטלפון שלי, אנחנו צריכים אנשים כמוך’. רציתי לעסוק בתחום הביטחון כי אהבתי את זה, אבל לפני שהשתחררתי המג"ד שלי, אמנון אשל, ביקש שאחתום קבע. לא רציתי כי לא היה תקן לתפקיד פיקודי, וכך השתחררתי והתחלתי את המיונים לשב"כ. ואז אמנון, שהיה מג"ד נערץ ודמות פיקודית שעד היום אני אוהב ומעריץ, צלצל אליי והציע לי להיות רס"פ של פלוגות הצמ"פ (צוות, מחלקה, פלוגה)".

"אמרתי לאמנון שאני בתהליך הצטרפות לשב"כ, אבל הרגשתי נאמנות קודם כל לחטיבה ולגדוד שלי, אז עשיתי אחורה פנה וחזרתי לגדוד. אחר כך מח"ט 7 דאז, דני ביטון, קרא לי וביקש שאצא לקורס קצינים. אמרתי לו שהיה לי חלום להיות קצין לוחם, זה לא הסתדר, ואני לא מעוניין להיות קצין תומך לחימה. אף אחד מעולם לא אמר ‘לא’ למח"ט 7. הייתי ילד בן 21, חוצפן. אמרתי לו שאני רוצה להיות רס"ר גדוד. הדאגה ללוחמים היא משהו שבער בי, וכך זה התגלגל".

“פרצתי בדמעות"
כאמור, לאורך שנות הקריירה שלו, ראה וחווה סימנה לא מעט אסונות, כשהמפגש המשמעותי הראשון שלו עם השכול, כדבריו, היה ב־4 בפברואר 1997, באסון המסוקים, שבו נהרגו, בין השאר, שבעה חיילים מהגדוד שלו. “זה היה אסון מאוד גדול", הוא נזכר. "בתור לוחם איבדתי חברים וראיתי שכול, אבל לא הייתי מפקד בקבע ולא הייתי בקשר ישיר עם משפחות שכולות כי עד אז ראינו את זה מהצד. זו הייתה הפעם הראשונה שהגדוד איבד שבעה לוחמים בבת אחת, ואלו גם אנשים שהכרתי טוב מאוד וחלק שהכרתי אחרי מותם טוב מאוד דרך המשפחות שלהם. פתאום אתה לוקח חיילים ועורך איתם לוויות, לוויה אחר לוויה. זו טראומה. אתה רואה את החיילים שבורים, בוכים, וזה לא היה פשוט. זה היה אסון לאומי".

מבחינת קצב הלוויות זה במובן מסוים די מזכיר את מה שקורה היום.
“בדיוק. חטפתי פלאשבק כשנסעתי ללוויות הראשונות והגעתי ללוויה ביהוד. המתנו שלוויה קודמת תסתיים כדי להיכנס ללוויה, ופתאום ליד יש קבר מיום לפני ולידו קבר פתוח שבדיוק קוברים בו. זה החזיר אותי לאותם רגעים נוראיים. זה אירוע מאוד גדול עבור החטיבה לאבד ככה חיילים, ואלו משפחות שהחטיבה יודעת ותדע לעטוף אותן ולא לעזוב אותן לרגע אחד לבד".

פלאשבק נוסף שמציפה מלחמת “חרבות ברזל" אצל סימנה הוא מאירוע טרגי שחווה במבצע “צוק איתן", שבמהלכו נפל פצמ"ר בשטח כינוס בחורשת בארי וחייליו נהרגו: “זה אסון שתפס אותי אישית קשה כי איבדתי שם את החיילים האישיים שלי, אליאב כחלון, נירן כהן, עדי בריגה ומימון מידד ביטון. הייתי מפקד שטחי הכינוס ואחראי עליהם. לפני שבוע, כשעברתי באזור בארי, הגעתי לאנדרטה שלהם ופרצתי בדמעות. היינו בפועל בנקודה אחרת, ואז העבירו אותנו לנקודה הזאת, למרות שהתנגדתי, ובסוף זו הייתה החלטה וקיבלתי פקודה להעביר לשם את הלוחמים, ולצערי שם נהרגו החיילים. אני מלווה עד היום את המשפחות וזה משהו שלא עוזב אותי וילווה אותי עד המוות. אני חושב שעשיתי כל מה שיכולתי, וזה לא פשוט".

עד כמה השכול נוכח בחייך היומיומיים בשל התפקיד?
“זה מלווה אותי המון. זה חלק מהחיים שלי. המשפחה שלי יודעת שזו המחויבות שלי ומרגישה את זה, אבל זה חלק ממני. זו השליחות שלי".
בשנת 2014 התמנה סימנה להיות הרנ"ג הראשון של חטיבה 7, תפקיד שלא היה לפני כן ונתפר במיוחד למידותיו, ובכך עשה היסטוריה. “לא היה את התפקיד הזה בחטיבה, וכל רס"ג (רב סמל גדודי) היה עובד בעצמו ללא דמות מקצועית שליוותה אותו", הוא אומר. "כשהייתי רס"ג הלכתי לרס"רים ותיקים להתייעץ איתם לגבי התפקידים, חטפתי לא מעט סטירות בדרך, ולמדתי על בשרי את התפקיד הזה. הנגדים הוותיקים היו אלה שעזרו לי ושמרו עליי שלא אעשה שטויות".

"ככה נהייתי רס"ר גדוד טוב, או לפחות כך אני רוצה להאמין, ואז נדב לוטן, מח"ט 7 במהלך ‘צוק איתן’, דיבר איתי ואמר לי שאנחנו חייבים לבנות דמות של רנ"ג, ונכנסתי לזה מתוך שליחות. החלטתי שאני לוקח את התפקיד הזה ועושה אותו הכי טוב שאני יכול. ובאמת, אחרינו הגיעו רס"רים צעירים וחשבתי שצריך לדאוג להם ולעזור להם. הדבר הראשון שעשיתי בתפקיד היה עצרת החטיבה אחרי ‘צוק איתן’ עם המשפחות השכולות וזו הייתה טבילת האש הראשונה שלי בתפקיד. הייתי קשוח ועד היום אני כזה, אבל זה כי הנושא הזה בוער בדמי מאהבה אמיתית לחטיבה. מי שתפס עכשיו את התפקיד עם פרישתי הוא מאור ז’ינו, שגדל בגדוד 77 כלוחם וגידלתי אותו בתור רס"פ, הצמדתי אותו אליי וכך הוא לאט־לאט קודם והגיע לתפקיד. אני יודע שהתפקיד בידיים נאמנות".

במבט לאחור, איך אתה מסכם את הקריירה הצבאית?
“היו לי רגעים מטורפים, יפים, קשים, זכיתי להכיר ולעבוד עם אנשים מדהימים, ליוויתי ואמשיך ללוות באהבה את המשפחות השכולות שהן בעצם המשפחות של חטיבה 7".

סימנה כבר סימן את התפקיד הבא שלו לאחר שתסתיים המלחמה: מנהל אתר ההנצחה של חטיבה 7 (בתור אזרח עובד צה"ל). “בארבע השנים האחרונות לשמחתי אני צמוד לאביגדור קהלני והקמנו יחד עם ותיקי החטיבה את אתר המורשת של חטיבה 7 שייפתח בע"ה בתום הלחימה", הוא מספר. “זה אחד מהחלומות שלי. בתור חייל, בכל פעם שהייתי עובר ליד אתר ההנצחה, שעם השנים הוזנח, הלב שלי היה נצבט וכפרויקט שחרור לקחתי על עצמי לעשות הכל כדי להקים אתר מכבד לחללי החטיבה. בסוכות האחרון הוספתי לאתר את השם האחרון בחללים לפני פתיחתו, אבל אז פרצה המלחמה ולצערי נוספו עוד שמות שאצטרך להוסיף. בכל פעם אני מתפלל שלא יתווספו עוד שמות. מקווה שיבוא היום וזה יתגשם. אמן".