"כאן בשביל המדינה": הלוחמות הראשונות שעושות היסטוריה בעזה

אם מישהו היה אומר לטל שלו הצעירה, אי־שם בשנות ה־90, שיום יבוא ולוחמות גיבורות יילחמו כתף אל כתף לצד הגברים בשדה הקרב, היא הייתה כנראה מגחכת ואומרת שמדובר בחלומות באספמיה. זו הייתה תקופה של פריצות דרך נשיות בדברי הימים של שילוב הנשים בצה"ל: של אליס מילר, שנלחמה בבג"ץ לפתוח את מבדקי הטיס; של שרי, נווטת F16, הראשונה שסיימה את הקורס; של אורה פלד נקש, החובלת הראשונה בחיל הים הישראלי; ושל תחילתה של המהפכה הנשית במג"ב.

הסדרה "הלביאות" מתגמדת מול הלביאות האמיתיות - לוחמות צה"ל

אבל לוחמות חי"ר של ממש, נשים לצד גברים, בתוך האש ובשטח אויב? אם מישהו היה מספר לי אז שיום יבוא ואכנס לעומק רצועת עזה, בזמן מלחמה, עם צוות חיילות ומילואימניקיות קרביות - לא הייתי מאמינה שזה אפשרי. אבל הנה, בישראל 2023, זכיתי לראות השבוע את לוחמות גדוד ברדלס פורצות עוד תקרת זכוכית בצה"ל, חלום שאני ורוב בנות דורי לא ידענו אפילו שהוא אפשרי.

גילוי נאות ואזהרה לקראת המשך הקריאה: בכתבה הזו לא תהיה מילת ביקורת, ציניות או סרקזם. היא תהיה מוקדשת כולה לבנות ברדלס המופלאות והגיבורות שעושות כעת היסטוריה בעזה: הלוחמות הקרביות הראשונות בכל מלחמות ישראל.

ברגע שחציתי עם מפקדת הפלוגה שלהן, סרן יובל, את קו הגבול, נכנסתי ליקום אחר, רחוק שנות אור מהמציאות הפוליטית הרקובה והמלוכלכת שאני מסקרת כאן בדרך כלל. בדרך משטח הכינוס בבארי אפשר לראות את זוועות הטבח של 7 באוקטובר, וההרס המוחלט בפנים לא מותיר מקום לספק: זו זירת מלחמה על הבית. כמו עוד עשרות אלפי חיילים ומילואימניקים הפרושים עכשיו ברחבי הרצועה, גם הלוחמות הצעירות חדורות רוח קרב, מסירוּת ונחישות להילחם את המלחמה האיומה והצודקת הזו, ואני - נפלתי שבי בקסמן.

לכן כל מי שמתנגד לרעיון של שילוב נשים בצה"ל וביחידות הלוחמות יכול לוותר על הקריאה מראש, הוויכוח המורכב הזה לא יוכרע כאן. הוא פשוט נכתב במציאות בשטח מאז 7 באוקטובר, שחזקה מכל פולמוס: הטנקיסטיות והלוחמות בחיל הגנת הגבולות שקפצו להגן על יישובי העוטף, הרופאות והפרמדיקיות שמתלוות כעת לכוחות בעומק הלחימה, והחיילות והמפקדות מהגדוד המעורב ברדלס, שבשבוע שעבר נכנסו יחד עם חבריהן לצוות בפעם הראשונה למשימה קרקעית ברצועה.

לא רואות בעיניים

"המשימה שלנו היא השמדת האויב", מסבירה המ"פית יובל בדרך, ובדיבור צבאי חותך מוסיפה: "אין צפי לסיום, כמה שיידרש". סרן יובל, בת 26, שחקנית כדורסל בעברה, חלמה לפני הצבא לעשות קריירה במכללות בארה"ב, ו"מפה לשם, שנתיים ושמונה הפכו לשמונה שנים", היא אומרת. "כשהתגייסתי, המשפחה שלי התערבה כמה זמן אשרוד. כשנכנסתי לעזה - הם היו בהלם". גם לחבריה במכללה לפיקוד טקטי בצה"ל היא סיפרה בגאווה שנכנסה להילחם. "הבדיחה אצלנו בקורס – שבו היו 53 קצינים לוחמים ו־6 קצינות - היא שהבנות הלוחמות לא עושות כלום. תמיד אמרתי להם שהבנות שלנו יורות בנשק הרבה יותר מהם, ושיום יבוא וגם אני אתמרן בלבנון ובעזה. בפעם הראשונה שיצאתי מפה אמרתי להם 'חבר'ה, הייתי'. וכמובן שיש שם הרבה לוחמים שנכנסתי לפניהם".

מסביב, רק חורבן והרס, אין בית או מבנה אחד שעומד על כנו, עדות ללחימה הקשה שהתחוללה במרחב לפני הגעתן, ולמסע השיקום שעזה תצטרך לעבור בעתיד, ביום שאחרי המלחמה - אבל סרן יובל לא רואה אותו בעיניים, וממוקדת כולה במשימה שבשמה קפצה להילחם בבוקר השבת השחורה. "מבחינתנו אנחנו באזור אויב. לא מרגיש בלב כלום. כל מבנה כזה הוא איום וחשש למחבלים ומנהרות. המשימה שלנו היא לדאוג שלא ייצאו מכאן מחבלים. אין אופציה אחרת".

החיילות והחיילים שלה נמצאים כעת בשתי גזרות, והיא מחלקת את זמנה ביניהם: בין המשימה המבצעית השוטפת של גדוד ברדלס – הגנה על גבול מצרים, ובין הצוות שפועל בעזה, תחת כוח מילואים של הצנחנים, לצד כוחות שריון, הנדסה וחי"ר, צפונית לח'אן יונס. הנהגת, סמ"ר (במיל') מעיין, שרק לפני חודש השתחררה משירות סדיר ומיד התגייסה למילואים בחזרה, נכנסת עכשיו לעזה בנסיעת בכורה: "זו זכות להיות חלק מהגדוד הזה", היא אומרת בחיוך של סיפוק. "בטח כשבנים ובנות נכנסים בפעם הראשונה".

הכוח של ברדלס, שמורכב ברובו ממילואימניקיות צעירות שהתנדבו, ביקשו ולחצו להיכנס קרקעית לרצועה, תופס מבנה רב־קומתי בציר מרכזי בעזה. יובל המ"פ יורדת מהרכב ועוברת בין כל עמדות השמירה, התצפית והצליפה, שמאוישות על ידי הלוחמות שלה כבר יותר משבוע, במשמרות של שעתיים־שלוש, שלאחריהן ארבע עד שש שעות הפסקה.

המרחב שבו הן נמצאות כבר נמצא בשליטה מלאה של צה"ל, ומטוהר כמעט לגמרי מפלסטינים, למעט מעבר אוכלוסייה אזרחית מצפון לדרום הרצועה - ואין זכר ללחימה העזה המשתוללת בה בעת בשני חלקי הרצועה. אבל העין של הברדלסיות כל הזמן פקוחה על הציר, במאמץ מתמיד לאיתור וזיהוי של כל תנועה חשודה: מחבלים, פירים ואבטחת הכוחות האחרים שנעים בגזרה.

המשותף לכולן: רעל בעיניים וחיוך רחב, בדיוק כמו המ"פ שלהן. "כל השירות חיכיתי לרגע הזה. מבחינתי להישאר פה עד שייגמר", אומרת רס"ל (במיל') רחלי, שמאיישת את עמדת הצלף. "נכון, אנחנו בלי מקלחות, התנאים לא קלים, אבל זה כבר נהפך לשגרה, בקטע טוב. וזו זכות להיות בין הלוחמות הראשונות בעזה ולהראות שאנחנו עושות את העבודה לא פחות טוב מהכוח של הגברים שהיו כאן לפנינו".

רס"ל (במיל') מלאני, שתופסת עמדת שמירה, מחזקת את אותה גישה: "כל המסלול שלנו הכשיר אותנו להתמודדות עם התנאים האלה. מבחינתי, קיבלנו הזדמנות להוכיח משהו שלא יכולנו להוכיח לפני. זו שליחות ענקית – גם להגן על הבית, וגם להיות לוחמות שנכנסות ועושות את זה כמו כולם, אפילו יותר טוב, ואני לא מתביישת להגיד את זה".

הסמלת דבי, חיילת בודדה מארגנטינה שחזרה במיוחד מביקור בבית מעבר לאוקיינוס כדי להשתתף במלחמה, בעמדת הצלפים בקומה השנייה, אומרת שהיא מתרגשת מכך שהיא עושה היסטוריה, "וגם נהנית מכל רגע".

"בשביל זה התגייסנו"

ברדלס הוא גדוד מעורב - 70% לוחמות ו־30% לוחמים, וגם בצוות בעזה יש רוב נשי מובהק, עם גברים בודדים בלבד שמסתובבים ביניהן בעמדה. סמ"ר תומר, הסמל של הצוות, שמתצפת בעמדה אחרת, אומר שהלחימה לצד הנשים יוצרת "שגרה מגוונת. זה עוזר למנוע שחיקה. בכללי – ראש של אישה הוא אחר מראש של גבר. הן רואות דברים שאנחנו לא שמים לב אליהם. גם פה, המוח שלהן חד יותר, זה מורגש בעיקר בעמדת הצלפים, בפרטים הקטנים". רחלי חושבת שנשים "יותר חזקות מנטלית, יש להן יותר כוח סבל".

סג"ם רועי, מפקד הצוות, משבח את יכולות ההסתגלות של הבנות לתנאי השטח המורכבים. "תמיד חשבתי שלוחמות שחוצות גדר זה אירוע מורכב מבחינה לוגיסטית, אבל בינתיים זה לא כל כך מורגש מאז שאנחנו פה. אולי רק במשקלים הכבדים, שכל אחת ארזה פה תיק בגודל של עצמה, אבל התגברנו על זה". (מוקדם יותר, בדרך, המ"פ יובל נידבה בעצמה את התשובה לשאלת הצרכים שמקננת בראש באופן טבעי: "בדיוק כמו הגברים, בשקית זבל. ואז זורקים החוצה").

הלוחמים והלוחמות של ברדלס, שהוכשרו בחיל הגנת הגבולות שבנוי על שירות משותף, כבר רגילים לחיים המשותפים יחדיו, אבל בעזה הן פוגשות גם כוחות אחרים, שלא בהכרח רגילים לנוכחות הנשית החריגה. "הרבה אנשים פגשו אותי פה, והשאלה הראשונה שהם שאלו כשהם ראו אותי עם הקוקו זה מה את עושה פה. אבל מפרגנים. בסוף את הלוחם בקצה לא מעניין אם אישה או גבר נלחמים לידו. כולם מבינים את גודל השעה", אומרת המ"פ יובל.

גם המילואימניקים, הצנחנים והשריונרים בצד השני של הציר זורמים עם הנרטיב, ומשבחים את הלוחמות כמי שמבצעות את עבודתן נאמנה. "בהתחלה הרגשתי שמסתכלים עלינו ומרימים גבה", רס"ל רחלי אומרת, "אבל את שומעת בקשר שמבסוטים עלינו ממש ויודעים שאנחנו כוח רציני שעושה את העבודה".

בחדר הזוּלה הארעי של הצוות בקומה השנייה, הבנות, שמגויסות למילואים כבר יותר מ־60 יום, מעבירות את הזמן בין משמרת למשמרת. חלקן מרגישות חלוצות, לחלקן השירות המשותף כה מובן מאליו שהן לא מבינות בכלל מה השאלה. "העניין של גברים ונשים בצבא צריך לצאת מהלקסיקון. זה תלוי בן אדם, לא תלוי מין", אומרת רס"ל (במיל') אור, שהשתחררה לפני שנה וקיצרה את טיול השחרור שלה במזרח כדי לחזור הביתה ולהתגייס. "בשביל זה התגייסנו. לא מרגישים שיש הבדל בין הבנים והבנות בכלל. ואם יש כאלה שחושבים שאנחנו לא יכולות, אז אנחנו כאן כדי להוכיח להם אחרת. אבל אנחנו פה קודם כל בשביל מדינת ישראל – ולא בשביל להוכיח נקודה", מוסיפה סמ"ר (במיל') סיון.

ובכל זאת, הלוחמות עדיין נושאות עמן כעס ועלבון מהסערה הציבורית שפרצה ביוני השנה, כשגדוד ברדלס איבד לוחם ולוחמת, שנרצחו יחד עם לוחם נוסף בגדוד קרקל בפיגוע בגבול מצרים, ובחוגי הימין החרד"ליים והשמרניים היו מי שרמזו שיש קשר בין הטרגדיה לבין השירות המשותף. "אם זה היה פיגוע של גולני – הם לא היו אומרים כלום. אבל הם ניצלו את הסיטואציה כדי להגיד שזה קרה כי היו בעמדה גבר ואישה", אומרת רס"ל (במיל') אופיר. "בזמן שאנחנו כאבנו את מות חברנו וחברתנו – זה מה שהם התמקדו בו".

על הזלזול בחברותיהן לחיל הגנת הגבולות, התצפיתניות שראו והתריעו על ההכנות שחמאס עושה למתקפה בגבול הרצועה, הן לא רוצות לדבר, ובכלל, הס כאן מלהזכיר כל ויכוח פוליטי או פנימי שיכול לפגוע במשימה, במורל או ברוח הקרב והלחימה.

"אני לא חושבת שנכון להיכנס לזה. כרגע העיקר הוא להתמקד במה הלאה. בנו לא מזלזלים, לא בגדוד, לא כאן ולא בבית", אומרת אופיר, וזו גם רוח המפקדת. "כל מדינת ישראל שואלת את עצמה איך זה קרה לנו ואיך הגענו למצב כזה כצבא וכמדינה. אבל העיסוק המרכזי שלנו עכשיו הוא איך מסיימים את זה כמה שיותר מהר ובניצחון. אנחנו פחות עוסקות כאן במה שקרה. סדר העדיפויות שלנו הוא קודם כל לסיים את המשימה ואת הלחימה", אומרת המ"פ יובל.

בינתיים, עד היום שאחרי המלחמה, בנות ברדלס כותבות ברגליים עוד פרק בספרי ההיסטוריה של השירות הנשי בצה"ל ובמאבק לשוויון מגדרי בכלל, ומשנות את המציאות שעליה יוכלו לחלום מעתה גם הדורות הבאים של בנות ישראל. "אין לי ספק שזה כבר עשה משהו. אנחנו מוכיחות את עצמנו, וזה לא ייגמר אחרי המלחמה", מסכמת סרן יובל בדרכנו חזרה לישראל. "אני מקווה שגם בממשלה ובציבור יבינו ויראו שאם הבנות מצליחות פה – הן יכולות להצליח בכל מקום ובכל משימה".