האב והבן שנפגשים כל יום בגדוד, שלושת האחים מאותה החטיבה ומשפחת הקצינים שהוקפצה כולה ב־7 באוקטובר. פגשנו שבע משפחות מגויסות ושמענו על הדינמיקה המיוחדת, על הדאגה לשלום האהובים ועל המסר לעורף.
ההסלמה בצפון היא רק ההתחלה? "אנו עומדים בפני מלחמה אזורית"
"פתחנו במבצע 'עוז וניר'": ההבטחה של מפקד אוגדת עזה לתושבי קיבוץ ניר עוז
משפחת רוזן - על הכלים בתוך שעתיים
מי אתם?
"אני אביה רוזן (57), מפקד הניוד של חטיבה 9. הילדים שלי: ד' (33), איתי (31) מחטיבה 11, אוריה (30) מחטיבה 551, ובתי ח' (27) מחיל האוויר. כולנו קצינים".
עד כמה הרוח הצה"לית נוכחת אצלכם בבית ביומיום?
"לא הכרחתי את הילדים שלי ללכת לקצונה, ואין אצלנו בשולחן יותר מדי שיחות צבאיות, אבל גם אני וגם שניים מהילדים, ד' ואוריה, משמשים כראשי מכינות קדם־צבאיות".
איפה תפס אתכם 7 באוקטובר?
"הייתי במלון בירושלים, המלחמה תפסה אותי עם המזוודה - וזה הציוד שקפצתי איתו למילואים.תוך שעתיים וחצי אני והחיילים שלי כבר היינו על הכלים. כל הילדים שלי גם גויסו ב־7 באוקטובר, אבל את זה ידעתי רק בדיעבד, כשדיברנו, כי מרגע שפרצה המלחמה ועד עכשיו אין לי רגע אחד פנוי".
מה ההשפעה על הדינמיקה המשפחתית?
"בגלל שהתפקיד שלי מאוד אינטנסיבי, אז יצא שהצלחתי לדבר רק פעם אחת עם כל אחד מהם, אבל לא התראינו עדיין".
איך אתה כאבא מתמודד עם הדאגה לילדים שלך?
"הדאגה העמוקה מחדדת את שיקול הדעת והאחריות שלי כשאני מוציא חיילים למשימות מסוכנות. אני מניח שהעובדה שאני נמצא בתפקיד מאוד אינטנסיבי לא נותנת לי את הפנאי לשקוע יותר מדי במחשבות. כמובן שאני דואג להם, אבל אפילו אין לי זמן לראות חדשות. אני בתוך מציאות חירום מ־7 באוקטובר עד עכשיו. לאשתי קשה יותר, כי היא לבד בבית עכשיו, אבל המשפחה שלנו מאוד מלוכדת גם כשהביחד הוא לא פיזי".
יש מסר שתרצה להעביר?
"אני חושב שקרו ב־7 באוקטובר שתי הפתעות: הראשונה היא המהלומה הצבאית שחטפנו, והשנייה היא החוסן הלאומי וסל הערכים הקולקטיבי של עם ישראל: רגע לפני המלחמה כולם דיברו על מלחמת אחים, ופתאום עכשיו רואים את החוסן ואת הביחד. פתאום מבינים על מה אנחנו נלחמים, והמאבק על איזו מדינה תהיה פה בדור הבא, זה משהו שהפתיע בעוצמה שלו. לחוסן הלאומי משמעות חשובה והיסטורית לקיומו של עם ישראל".
משפחת ג'רבי - לנצח עבורם
מי אתם?
"אני הני ינאי (42), בזמן רגיעה עובדת כמזכירה רפואית בחדר מיון בבלינסון, ובזמן מלחמה קצינת אספקה בפיקוד העורף מחוז חיפה. אמא לשלוש בנות. אחותי ורד שחר (35) מתגוררת בחדרה. בזמן רגיעה היא עצמאית, מנהלת עסק לעיצוב בלונים (הלל עיצוב בלונים), בזמן מלחמה אחראית הניוד במחוז חיפה. אמא לשתי בנות. אחי מאור ג'רבי (33) מתגורר בכפר יונה. בזמן שגרה הוא עצמאי, מנהל עסק לשיפוצים (MG שיפוצים) ובזמן מלחמה אחראי כשירות רכב צמ"ה. אבא לשניים. אח נוסף, חן (41), מתגורר בקריית ביאליק ומשרת בקבע במחוז חיפה קט"א, אבא לשניים. כולנו משרתים באותו מחוז. גם גיסי, רס"ן זאב הרשליקוביץ, מגויס למילואים".
עד כמה הרוח הצה"לית נוכחת אצלכם בבית ביומיום?
"מאז ומתמיד. שירתי תשע שנים בקבע, ורד הייתה לוחמת במג"ב, מאור היה נהג בוס של מפקדת מרכז בינוי, וחן ממשיך את הדרך. הצבא הוא חלק מהדנ"א שלנו".
מתי התגייסת למלחמה?
"התגייסתי למלחמה ב־6 בנובמבר, למרות שיש לי פטור. יש לי ילדים בבית וילדה חיילת שמשרתת בצה"ל, אבל הרגשתי חובה".
מה ההשפעה על הדינמיקה המשפחתית?
"המשפחה נרתמה למאמץ. כולנו מגויסים, כולל במטעמים ובפינוקים למילואימניקים, ועזרה בכל מה שצריך. ההורים רגועים שכולנו משרתים באותו מחוז, והם תומכים ומתרגשים מעצם התרומה שלנו למדינה. אנחנו מתראים כל יום. כולנו מרגישים שהמילואים תרמו לגיבוש המשפחתי. זו גאווה בשבילנו לקחת חלק ולתרום למדינת ישראל. איבדנו במסיבת נובה חבר שהוא אח, מושיק שובה ז"ל וזוגתו יובל בראון ז"ל, שגם נרצחה. זה גרם לנו להתגייס עם מורל גבוה. רוצים לנצח עבורם".
משפחת ווקנין - ציונות מגיל אפס
מי אתם?
"אני תמר ווקנין (24) ממושב מסלול. בשירות הסדיר שירתי בקרקל ונפצעתי, וכיום במילואים אני סמב"צית באוגדה 99. אחותי רוני (27) מגויסת כעת כקצינה במילואים ונמצאת במתפ"ש בעזה. אבא שלי, שמחי (53), משרת עכשיו במילואים כטכנאי מוטס בחיל האוויר. בן הזוג שלי, אברהם בולאק, לוחם בהנדסה במילואים תחת אוגדה 99. גם שלושת אחיו משרתים במילואים. אמא שלי נשארת לבד, אבל גם היא מארחת אצלה במרתף את כל מי שמקים חמ"ל בדרום, ככה שהיא לא לבד ומעסיקה את עצמה. היא גם מקיימת התנדבויות למען שריונרים, וזה משמח אותי".
איך ההרגשה לשרת יחד במילואים באותה חטיבה?
"אין לנו כל כך זמן לראות זה את זה, בקושי שיחת וידיאו ב־00:00 בלילה או ב־6:00 בבוקר. אני עסוקה כל כך במשימות שאני כמעט שוכחת שגם הם במילואים. רק לפני השינה אני חושבת על זה".
עד כמה הרוח הצה"לית נוכחת אצלכם בבית ביומיום?
"חונכתי לציונות מגיל אפס. אבא היה בצבא והשתחרר רק לפני חמש שנים, וממש גדלתי לזה. תמיד התגעגעתי לאבא שיחזור מהצבא, וכשמלחמת לבנון השנייה פרצה, הייתי ילדה וסירבתי להירדם עד שהוא היה חוזר. אמא שלי מורה והייתה לוקחת אותי לחוג הורה ולתרבות ישראלית ולטיולים, אז המורשת הישראלית והצבאית תמיד הייתה ברקע. החלום שלי היה להיות טייסת".
איפה תפס אותך 7 באוקטובר?
"הייתי בחו"ל עם בן הזוג שלי, נסענו לפגוש חברה ולעשות איתה הייקינג בסלובקיה. היינו על רכבת לכיוון ההר שעליו תכננו לטפס, ופתאום קיבלתי איזה 300 הודעות מהמשפחה שלי. בהתחלה גיחכתי, כי חשבתי שהם חגגו כל הלילה ועשו שטויות, אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא צחוק בכלל. אחר כך שנינו קיבלנו צו 8 ובדרך לא דרך, עם כל הקשיים למצוא טיסה לארץ, נחתנו וביום רביעי בבוקר כבר התייצבנו בבסיסים".
איך העובדה שכולכם משרתים במקביל משפיעה על הדינמיקה המשפחתית?
"אין לנו יותר מדי זמן לחשוב על זה. לא מזמן היה איזה מפגש, וזה היה רגע מאוד מרגש ומאחד, עם חיבוקים וצפייה חווייתית בסרט".
יש מסר שתרצי להעביר?
"חשוב לי שיידעו שזה לא רק הצבא. אפילו ההפך: הלוחמה האמיתית היא של האזרחים החזקים ששומרים על הרוח, שמקימים כל חמ"ל וכל תרומה ונתינה משותפת. זה מה שעושה אותנו לעם ואנחנו צריכים להישאר מאוחדים - גם במלחמה אבל בעיקר בשגרה. המפקד שלי אמר פעם: 'הדבר הכי מסוכן שאני מרגיש זה שאנחנו מתחזקים רק אל מול אויב'. מי ייתן ונצא מהמלחמה הזאת מחוזקים, אוהבים מתמיד, שנלמד להביע עמדה מבלי לשנוא, ולאהוב גם את מי ששונה מאיתנו".
משפחת משעלי - שומרים אחד על השני
מי אתם?
"אני רנ"ג (במיל') איציק משעלי (75), רס"ר גדוד 239 חילוץ והצלה. הבן שלי, סא"ל (במיל') מוטי (44) הוא מפקד הגדוד שלי, ואנחנו משרתים יחד זה עם זה כבר 11 שנה בגדוד. בחודשיים האלה של המלחמה ראיתי איך השערות של מוטי התחילו להלבין, אנחנו עובדים קשה. הבת שלי, ר' (39), היא קצינת נפגעים בדרגת סרן ובעלה מיכאל הוא חובש קרבי. שניהם נמצאים עכשיו במילואים".
עד כמה הרוח הצה"לית נוכחת אצלכם בבית ביומיום?
"נוכחת מאוד. אני לחמתי במלחמת יום הכיפורים בצליחת התעלה ובעוד מבצעים רבים, והילדים שלי ינקו מילדות את החשיבות של צה"ל עבורי ועבורנו כישראלים. זה ערך מוסף עליון".
איפה תפס אותך 7 באוקטובר?
"הבן שלי כבר הגיע לאשקלון בשעה 9:00 בבוקר, ובשעה 9:30 צלצל אליי ואמר לי: ‘קום, אבא, יש מלחמה'. לא חיכיתי להתראה מהגדוד וכבר הגעתי לאשקלון. גם הבת שלי גויסה ב־7 באוקטובר".
איך ההרגשה כאבא שגם נמצא במילואים, לדעת שהילדים שלך מגויסים למלחמה?
"אני גאה בילדים שלי ויודע שחינכתי אותם טוב".
איך העובדה שכולכם משרתים במקביל משפיעה על הדינמיקה המשפחתית?
"אשתי כבר יודעת את החשיבות של הצבא עבורי ועבור הילדים שלי, אז מלבד לבקש שנשמור על עצמנו, היא סומכת עלינו. אני והבן שלי יחד, אז אנחנו שומרים אחד על השני וזה עוזר לנו. היו שלושה שבועות שבהם החתן שלי, בעלה של בתי ר', היה בעזה והיינו מודאגים כי לא שמענו ממנו. ברוך השם אחרי חודש וחצי הוא קיבל חופשה קצרה בבית. כלתי סיון, אשתו של מוטי, משרתת בקבע בפיקוד העורף כבר 26 שנים, ככה שיוצא שאשתי מגויסת לבייביסיטר על הילדים של מוטי, והילדים של הבת שלי נמצאים אצל חמותה בקיבוץ. העורף והתמיכה המשפחתית מהבית הם מה שעוזר לנו להתמודד. לא יוצא לכולנו להתראות יותר מדי בימים האלה, אבל אנחנו דואגים להיות בקשר טלפוני כמה שאפשר".
יש מסר שתרצה להעביר?
"הצבא הוא הדבר הכי חשוב עכשיו. צריך להשאיר את המחלוקות הפוליטיות והחברתיות בצד ולהיות עם אחד ומאוחד. תמיד הצבא היה בראש מעייניי וגם עכשיו. רק ככה ננצח במלחמה הזאת".
משפחת ינון - נמצאים שם כשצריך
מי אתם?
"אני ענבל ינון (33), ביומיום עובדת סוציאלית ומדריכת טיולים ובמילואים משרתת בפיקוד העורף. בעלי, יואל רוט (27), לוחם בחטמ"ר שומרון. אחי הגדול רביד (40), רופא כירורגי בעין כרם, ועכשיו במילואים ביחידה לוחמת בתוך עזה. יש לנו עוד אחות במילואים בשם עינב (23), משרתת איתי במילואים באותו חמ"ל".
עד כמה הרוח הצה"לית נוכחת אצלכם בבית ביומיום?
"אבא שלנו לחם במלחמת יום הכיפורים, אז גדלנו וחיינו על סיפורי מורשת הקרב. אני רואה את זה יותר כרוח הנתינה שלנו, ואני ובני משפחתי תמיד נהיה שם כשצריכים אותנו. חלק מאיתנו עובדים במקצועות שהם למען הכלל, והעזרה לזולת היא חלק מהדנ"א של הבית שלנו".
איפה תפס אותך 7 באוקטובר?
"המלחמה תפסה אותי ואת בעלי בזולה בים באזור הכרמל. בעלי גויס באותו היום ואני שבוע אחרי".
איך העובדה שכולכם משרתים במקביל משפיעה על הדינמיקה המשפחתית?
"זה די מלחיץ. אני חשופה למידע כי אני נמצאת בגזרה שבעלי נמצא בה, אז כל אירוע שקורה ממש מלחיץ אותי. מצד שני, להיות בעשייה מאוד עזר לי. אני מרגישה יותר שייכות. הנושא גם חיזק מאוד את הקשר ביני לבין אחותי, כי יש בינינו עשר שנים הבדל ולא גדלנו יחד, ופתאום אנחנו ביחד כל היום. את אחי שנמצא בעזה אנחנו רואות פחות, אבל יצא שלילדים שלו הייתה גם בר מצווה וגם בת מצווה, אז הוא יצא לאירוע ושם נפגשנו".
יש מסר שתרצי להעביר?
"אני חושבת שלשבת חסר אונים בבית זה הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות. מספיק שתעשה משהו קטן וזה יעזור גם לך וגם יעזור להחזיק את החזית".
משפחת ווקנין - אחים לנשק
מי אתם?
"אנחנו שלושה אחים מירושלים שבמילואים: אני סרן (במיל') ליאור ווקנין (30), נשוי פלוס 2, משרת בחטיבה 226, מנהל בחברה שמתעסקת בדלק. אחי התאום אלחנן (30), רס"פ בפלוגה והקשר של חטיבה 226, עורך דין באזרחות שהתחיל בדיוק התמחות. תהילה (22) הייתה בסדיר לוחמת בעוקץ ועכשיו חובשת בגדס"ר של 226. שלושתנו נמצאים עכשיו בצפון".
איך ההרגשה לשרת יחד במילואים באותה חטיבה?
"אם היינו משרתים רחוק זה מזה, היינו הרבה יותר מודאגים. בפלוגה אני מאוד עמוס בתפקיד ואין לי זמן לכלום, אז אחי אלחנן דואג שאני אוכל. גם כשצריכים לצאת לפעילות מבצעית הוא דואג לַכל כמו שצריך".
עד כמה הרוח הצה"לית נוכחת אצלכם בבית ביומיום?
"אנחנו חיים בתוך זה. יש לנו עוד אח שמשמש כקצין ביטחון במשרד הביטחון, ויש לנו עוד אח גדול שהיה צנחן. כולנו לוחמים. ההורים השרישו לנו את המורשת הזאת מגיל קטן".
איפה תפס אותך 7 באוקטובר?
"ב־6 באוקטובר חזרתי מחופשה בבחריין, ובשבת בבוקר, כשסידרנו את הבית שמענו את החדשות. ישר לקחנו את האוטו ונסענו, עוד לפני שהקפיצו אותנו".
איך העובדה שכולכם משרתים במקביל משפיעה על הדינמיקה המשפחתית?
"זה שאנחנו קרובים אחד לשני עוזר לנו להתמודד, וחשוב לי לציין את חמי וחמותי שעוזרים לנו הרבה עם הילדים. יש לי תינוק בן שלושה חודשים, והמלחמה פרצה כשהוא היה בן שלושה שבועות, אז זה לא קל, וההורים של אשתי עוזרים לנו מאוד. גם לנשים של האחים שלי לא קל לטפל לבד בילדים. אנחנו מתמודדים. נחמד ששלושתנו במילואים, כי ככה אנחנו דואגים אחד לשני ויודעים מה קורה".
יש מסר שתרצה להעביר?
"יש לי מסר לעם ישראל: שיהיה חזק ושיידע שתפקוד העורף חשוב מאוד. צריך להמשיך בשגרה. המדינה צריכה להתקדם ואנחנו צריכים לחזור לעצמנו אחרי המלחמה. המסר השני נוגע לחיילים: חייבים לעזור להם, לדאוג שלא יחסר להם כלום ולהעריך אותם, כי זה מה שיכול לנצח את המלחמה".
משפחת לוי - החמישייה הפותחת
מי אתם?
"אני אליהו לוי (70), חובש בעברי, נשוי לאשתי שרה כבר 50 שנה ומתגורר ביישוב בית רימון. יש לנו שבעה ילדים, 23 נכדים ושני נינים. חמשת הבנים שלי גויסו למילואים: רס"ן שי (45), מהנדס גדוד חילוץ בפיקוד העורף; רס"ן מתי (37), מהנדס וסמג"ד בפיקוד העורף; מאיר (36), לוחם בגולני; נתנאל (33), חי"רניק בכיתת כוננות בשאר ישוב; ומעוז ישראל (25), פרמדיק בגבול הצפון".
חמישה בנים משרתים במילואים? הדאגה בטח "חוגגת" בבית.
"אני אדם מאמין ויש לי מעין קמע רוחני - להגיד בכל יום את פרק תהילים צ"א, אז שיגעתי את הבנים שלי בכל יום להגיד אותו גם. אני מתפלל למען ילדיי ולמען החיילים. יש לי אמונה שמי שאומר את זה - יש לו הגנה. אני מפיץ זאת גם לחיילים האחרים. זה עוזר לי להתמודד עם הדאגה, ומעניק לי תחושת ביטחון ושקט. אשתי, לעומת זאת, מאוד דואגת".
עד כמה הרוח הצה"לית נוכחת אצלכם בבית ביומיום?
"כל הזמן מרחפת. תמיד הבנים שלי ‘מתחרים' זה בזה על מי יותר הישגי, הגולנצ'יקים או הצנחנים וכו'. הבנים שלי פייטרים".
איך העובדה שהבנים מגויסים משפיעה על הדינמיקה המשפחתית?
"לא קל. אשתי ואני משתדלים לעזור ככל הניתן. אחד הבנים העביר את משפחתו לגור אצלנו בגלל הטילים, ויש לו תינוקת בת חודשיים, אז אני מרגיש פתאום כמו אבא בן 20. אשתי גם משקיעה הרבה בשמירה על הנכדים, ובשבתות ובחנוכה הזמנו את כל הנכדים והנשים, חוץ ממי שגויס כמובן. זה לא קל, אבל אנחנו לומדים להכיל".
יש מסר שתרצה להעביר?
"אנחנו צריכים להניח בצד את המחלוקות הפוליטיות ואת הקוטביות שמתחילה שוב להתגלע, ולא להכניס את הפוליטיקה לצבא. העם היהודי הוא עם חזק כשהוא ביחד, ואנחנו תמיד נצליח לשרוד את הכל. המלחמה גרמה לנו להבין את הכוח והחשיבות של האחדות והחברות, וחבל לי שזה ייעלם. אני מתפלל לשובם של כל החיילים הביתה בשלום, אמן".
