ענבל ליברמן, הרבש"צית של קיבוץ ניר עם, הפכה לאחד מסמלי הגבורה וההתמודדות של יישובי עוטף עזה בשבת הנוראה של ה-7.10. כעת, חמישה חודשים אחרי הטבח, היא מתראיינת לגיליון מיוחד של מוסף מעריב לרגל יום האישה שיפורסם ביום שישי ומצהירה: "יכולנו להכין דברים מראש ולפעול בשטח בצורה יותר מקצועית".
נקודות אור באפלה: נשים בקנה ובנות בצריח | בן כספית
בזמן מתקפת המחבלים: הסיפור הבלתי יאומן של הצעירה שהצילה קיבוץ שלם
ליברמן, רק בת 26, הצליחה בתושייה ובאומץ להגן על הבית ולמנוע ממחבלים להיכנס בשערי הקיבוץ באותה שבת שחורה. "התעוררתי לצבע אדום", היא משחזרת בראיון למעריב, "אצלנו בקיבוץ כל כך קרובים, ששומעים כל בום ויודעים לזהות כל רעש, אבל בבוקר ההוא שמעתי רעשים שלא שמעתי מעולם. מהר מאוד הבנתי שמדובר במתקפת טרור. התפקיד שלי היה לצייד את חברי כיתת הכוננות בנשק. שמתי עליי את האקדח, רצתי לנשקייה והתחלנו לחלק שכפ"צים ונשק. כשראיתי את האחראי על החשמל ממהר אל הגנרטור כי החשמל נפל, עצרתי אותו ואמרתי לו אל תדליק את הגנרטור, כי בלי חשמל השערים יישארו סגורים וימנעו מהמחבלים להיכנס. כמה שינסו, לא יצליחו לפתוח אותם. בדיעבד הבנו שהגיע טנדר עמוס במחבלים לשערי הקיבוץ".
"ראיתי את המחבלים רצים לכיווננו, אז רצנו דרומה כדי להתקרב והתחיל קרב על הגדר בינינו לבינם. מחבל אחד טיפס על הגדר, חטף כמה כדורים ונפל. עוד מחבל נפל באמצע השדה ועוד כמה הגיעו עד השער. היו שם כמויות, ובכל פעם שהרגנו כמה, הגיעו עוד ועוד. התחלתי לצעוק בקשר, יש לי 16 מחבלים מול העיניים, הם עוד מעט מגיעים אליי והחיילים שנלחמים בהם פשוט נופלים אחד אחרי השני בשדה. פחדתי שאני הבאה בתור. אבל בחטיבה הצפונית אמרו לי, יש לך רק 16 מחבלים? בכפר עזה יש 80".
רגע המפנה היה כשכוח מהחטיבה הטקטית של מג"ב הגיע לשערי הקיבוץ: "היה קרב מטורף, אבל החיילים הצליחו לחלץ את חבריהם הפצועים תחת אש ולהבריח את המחבלים. כשהכל הסתיים, ספרנו 30 גופות של מחבלים בשדות וליד השער. אם הוא היה פתוח, הכל היה נראה אחרת".
מאיפה העוצמה וקור הרוח לקבל החלטות ולהתנהל בשטח תחת אש?
"אני חושבת שפעלתי מתוך ידיעה שהמשפחה שלי והבית שלי מאחוריי, ושאין מישהו אחר, זה רק אנחנו וזה רק עלינו. אבל אני לא מרגישה גיבורה או מיוחדת. אני חושבת שכל מי שהיה בעמדה שלי היה פועל באותה צורה ועושה את מה שצריך ונכון לעשות".
כיום, במבט לאחור, היית פועלת אחרת?
"ברור. יכולנו להכין דברים מראש כדי לפעול בשטח בצורה יותר מקצועית. כמו למשל הציוד שהיה מפוזר בין שני מקומות, נשק בצד הצפוני ומכשירי קשר בצד הדרומי, והיינו צריכים לרוץ ממקום למקום כדי לאסוף אותם ולהתמגן. היום אני גם חושבת שאם הנשקים היו בבתים ולא בנשקייה הכל היה יותר יעיל".
לא קצת בעייתי להניח בבית נשק ארוך בהישג יד?
"לכל חברי כיתות הכוננות יש אקדחים אישיים בבית, אז מה ההבדל? עדיף שיהיה להם נשק ארוך, שהרבה יותר אפקטיבי וגם חוסך זמן במתקפת פתע".
מה השתנה בך בעקבות אותה שבת?
"תפיסת החוזק שלי. ידעתי שאני אישה חזקה, אבל הפעילות ההיא הוסיפה לי עוד עוצמות. אפשר להגיד שכמה שהאמנתי בעצמי עד המלחמה, היום אני מאמינה בעצמי יותר".
הכתבה המלאה תפורסם ביום שישי בגיליון מיוחד של מוסף מעריב לרגל יום האישה