מאז מלחמת העצמאות לא הייתה מלחמה שבה נשים לקחו חלק כל כך משמעותי בלחימה כמו חרבות ברזל. למן השעות הראשונות של 7 באוקטובר, ולמעשה אף קודם לכן, תורגמה תושייתן של נשות צה"ל לאין־ספור סיפורי גבורה.
הממצאים כבר בחודש יוני: צה"ל החל בתחקור פנימי על ה-7 באוקטובר
"דה-הומניזציה של העם העזתי": בהולנד דורשים לעצור את הנשיא הרצוג בעת ביקורו
התצפיתניות שהתריעו והפכו לקו ראשון, הטנקיסטיות שנשארו שבת וחיסלו מחבלים, והלוחמות שלחמו בקרבות הקשים בעזה. 75 שנה לאחר הקמתו, צה"ל לפתע מספר סיפור אחר. והוא אולי הופך מפתיע יותר לאור הביקורת שנשמעה בשנים האחרונות על אודות שירות מעורב.
“אלפי רגעים שנחקקו״
"יש בי את התקווה שהיחס לנשים ישתפר אחרי המלחמה", אומרת סמל יובל, פרמדיקית בגבעתי, "הלוחמות שהיו בפנים עשו דברים גדולים וחשובים. אני לגמרי מרגישה שבמקומות שבהם הייתי, הצלחתי להראות שהחלק שלי במלחמה הזאת גדול וחשוב".
"יש אלפי רגעים שנחקקו לי בזיכרון", אומרת יובל כשאני מבקשת ממנה לתאר לי את ימיה בעזה, "אבל היה אחד מיוחד, בנר שישי של חנוכה. ישבנו כל הפלוגה בח'אן יונס והדלקנו נרות יחד. שרנו, שמחנו, שוחחנו ובסוף שרנו את 'התקווה'. כולנו בחדר צפוף, קטן וחשוך, כשרק האור של הנרות האיר. זה היה רגע ממש משמעותי. שמרנו על המסורת שלנו, וברגע הזה חשבנו על הבית ועל עם ישראל שבשבילו אנחנו נלחמים. זה היה רגע ממלא, עם תחושה אמיתית של תקווה ואור פנימי".
יובל משרתת כיום בגדוד שקד של גבעתי שמתמרן תחת חטיבה 401 בעזה, ולפני כן שירתה בתפקידה כפרמדיקית בגדוד 9 של השריון. הרגע שאותו היא מתארת, הופך אף משמעותי במיוחד אל מול האתגרים הגדולים שניצבו וניצבים בפניה כפרמדיקית שמשרתת בעזה. "לא משנה כמה ארוכה תהיה ההכשרה, אף אחד לא מכין אותך לראות פציעות כאלו מורכבות", היא אומרת וניתן להבין מדוע היא נאחזת דווקא באור הקטן ההוא, בחדר החשוך בח'אן יונס.
איך מתמודדים עם אתגר כזה?
"את צריכה לדעת לנתק את הרגש ולהתייחס לגוף כאל גוף ופשוט לעשות הכל כדי שהבן אדם יחיה. אף אחד לא מכין אותך לטפל בחברים שלך ובאנשים שאת אוהבת בזמן שהם צועקים מכאב, אף אחד לא מכין אותך לקבוע שהם כבר לא בין החיים ועוד כשהם כל כך צעירים לצערי. ההתמודדות עם הסיטואציות האלה קשה, ולכן האתגר הגדול הוא לגייס את היכולת בכל פעם מחדש ולתפקד ב־100%".
סיפור המלחמה שלה מתחיל ממש בלב הקרבות. ב־7 באוקטובר היא הייתה בקיבוץ סופה שבנגב המערבי. "לפני הגיוס עשיתי שם שנת מכינה", היא מסבירה, "ובשבת הזאת ארגנתי לכל חבריי לקורס פרמדיקים שבת סיום לקראת סוף הקורס שלנו. התארחנו 36 פרדמיקים צבאיים בחדרי המכינה בקיבוץ. בשישי הייתה לנו התכנסות חגיגות וארוחת שישי, הכל היה כרגיל. אבל אז, יום לאחר מכן, ב־6:30 בבוקר, הכל כבר היה נראה אחרת".
הייתם ערים בשלב הזה?
"התעוררנו לקול 'צבע אדום' הראשון. אני הייתי מאוד רגועה, כי בעוטף פעם בכמה זמן יש אזעקות. לא דמיינתי אפילו שהסיפור הפעם יהיה אחרת ושנבין, עוד כמה שעות, שאנחנו במלחמה. היינו לכודים במשך 14 שעות בממ"ד, פחדנו על החיים שלנו. שמענו יריות, פיצוצים. שמענו את המחבלים הולכים ממש מחוץ לדלתות וקיבלנו הודעות מהקבוצה של הקיבוץ שמחבלים גם מתהלכים בקיבוץ ושיש קרבות".
בחוץ יש קרבות ואת לא יכולה לצאת.
"אלו היו 14 שעות מורטות עצבים, 14 שעות של חוסר אונים. ידענו שיש בחוץ מלחמה ויש פצועים, ובמקום לצאת, בתור חיילת ופרמדיקית, הייתי לכודה ללא נשק וללא יכולת לעשות את התפקיד שלי. היו לא מעט לבטים אם לצאת בכל זאת, אבל מיד הבנתי שזה יהיה לצאת למטווח. אפילו הייתה השלמה עם זה שכנראה לא נצא מזה".
ומהיותך לכודה בממ"ד בקיבוץ סופה הגעת להילחם בח'אן יונס.
"אחרי שחיכיתי כאחד התושבים שהצבא יגיע ויחלץ אותנו. היכולת לקחת חלק בתמרון הקרקעי הייתה עבורי תיקון. זאת הייתה ההזדמנות שלי לתרום את החלק שלי".
התיקון של יובל הגיע בדיוק 20 יום לאחר מכן, כאשר נכנסה לרצועת עזה יחד עם גדוד 9. "הפלוגה שלי היא זו שהובילה את התמרון הקרקעי", היא מספרת, "הכלי שבו נכחתי היה הכלי החמישי שחצה את הגבול לעזה ופתח את התמרון הקרקעי.
היו המון חששות, המון מחשבות וכמובן שהיה מפחיד בהתחלה, אבל ידעתי למה אנחנו עושים את זה, וזה היה יותר חזק מהפחד ומהחששות. התקווה והרצון לתת מעצמי ולקחת חלק בהגנה על המדינה שלי ניצחו הכל".
את הטיפול המשמעותי הראשון בשטח יובל לא תשכח לעולם. ימים ספורים לאחר כניסתה לעזה היא הגיעה יחד עם כוחות נוספים למגנן. בשעה 6 בבוקר החלה מתקפת פצמ"רים שפגעו בכלים שחנו במגנן.
"הכל היה כאוס", היא אומרת, "אף אחד לא הבין מה קורה. הסמ"פ שלי ואני הסתכלנו במצלמות וראינו שהכלי שלידנו חטף נ"ט ואחד הלוחמים מחלץ את עצמו משם. למרות שהאזור היה מסוכן, החלטנו לפרוק ולהביא אותו אלינו. רצנו מהר, הבנו שבתוך הכלי יש עוד הרוג. היינו תחת אש עדיין, ולכן עוד לא חילצנו אותו. לקחנו רק את הפצוע לתוך הטנק".
טיפול בתוך טנק זה מהלך מורכב, לא?
"זה טיפול מסורבל וממש לא פשוט. החובש שלי, יד ימיני בטיפול, בכלל היה בטנק אחר ובדיעבד הסתבר שהוא טיפל באחד הפצועים האחרים, עם רופא שהיה באזור. כך שכן, מצאתי את עצמי בטנק, לבד, במקום חשוך, מטפלת בפעם הראשונה באופן משמעותי".
בזמן שהם מחכים לפינוי, שמנוע מלהגיע, שכן הם תחת אש, יובל בתושייה רבה לא רק מטפלת בפצוע, אלא גם נעזרת בחברי הצוות שסביבה, אף על פי שאין להם הכשרה רפואית: "הפעלתי את הטען של הטנק, נתתי לו הוראות מאוד ברורות.
שאר אנשי הצוות גם חטפו קצת הלם, כי פתאום היה פצוע בתוך הטנק עם מלא דם, אז נתתי להם משימות מאוד ברורות כדי להפעיל אותם. המצב של הפצוע התייצב, ואחרי שגשם הפצמ"רים חלף, פינו אותו. ברוך השם, הוא חי והרגל שלו, שהייתה בסכנה, ניצלה. הוא אחרי שיקום בשיבא".
בחודש לאחר מכן, ב־13 בדצמבר, יום רביעי בבוקר, יובל ביקשה לצאת להלוויה של בן דודה, סרן ליאל חיו ז"ל, שנפל בקרבות העזים בשג'עייה יום קודם לכן. "בדיוק הצלחתי ליצור קשר עם הארץ ודיברתי עם אמא שלי, היא סיפרה לי שבן דוד שלי, ליאל, נהרג, הוא היה מ"מ בגולני", היא משחזרת. "ביקשתי לצאת להלוויה ולחזור מיד אחרי וקיבלתי אישור".
שני טנקים שהיו אמורים לצאת לטיפול בארץ החלו את דרכם אל עבר הגבול, ויובל תפסה איתם טרמפ. הם יצאו משכונת בני סוהילה, בפאתי ח'אן יונס, בציר לא מאובטח.
יובל הייתה בכלי השני בשיירה: "אחרי כמה דקות של נסיעה שמענו בום, הטנק שלפנינו נסע רוורס, ראינו את הפיצוץ מלפנינו, ואז מישהו עלה מולנו בקשר וצרח 'נפגענו'. הטען של הטנק נפגע. הוצאנו אותו, העברנו אותו אלינו וטיפלנו בו, אחרי זה חזרתי לטנק הפגוע, היו שם עוד שלושה פצועים קל, טיפלתי בכולם. אבל שני הטנקים החליטו שהם חודלים ולא נוסעים לגבול, אלא חוזרים לתוך עזה".
המפקד של יובל התעקש על יציאתה הביתה, בטח אחרי האירוע הקשה שעברה באותו הבוקר, והיא מצאה גדוד אחר להצטרף אליו, שהיה בדרכו ארצה. "שנייה לפני שירדתי מהטנק שלי התלבטתי אם לקחת איתי את התיק הגדול של הרפואה, הרי כביכול ירדתי מכוננות, ואין לי מה לעשות איתו כשאני לא בכוננות", היא מספרת. "בסוף החלטתי לעלות על וסט, שיש בו רק ציוד רפואה בסיסי".
שוב הכוח התחיל בנסיעה, ושוב, דקות לאחר מכן, נשמע פיצוץ חזק. "הטנק נעצר", משחזרת יובל, "ומפקד הטנק הזדחל אחורה ואמר לי 'פרמדיקית, בואי, בואי, יש פצועים'. שאלתי אותו מה קרה, כי לא הייתי מחוברת לקשר הפנימי ורק לפני רגע סיימתי אירוע אחר.
הוא אמר לי למהר. ירדתי איתו, ראיתי שאנחנו במקום ממש חשוף, והם רצו להוציא את הפצועים מהטנק. הבנתי שאף אחד לא מחפה, אז עמדתי בעצמי וחיפיתי עליהם עד שיוציאו אותם".
ואז מה עשית?
"מצאתי איזו חומה להיות איתם לידה. בדרך כלל אם זה פצוע אחד, אז יש לך כלי פינוי שאת יכולה להכניס אליו את הפצוע ולטפל בו, אבל שם היה הרוג ושלושה פצועים. ולא היה לי לאן להכניס אותם, אז מצאתי את המקום שהיה הכי מוגן והכי פחות חשוף".
במשך 40 דקות יובל חיפתה, טיפלה וניסתה לקדם את הפינוי שלהם מהר ככל הניתן. "היה פצוע אחד אנוש, ולא היה לי את הציוד הרפואי שלי", מספרת יובל, "עשיתי כל מה שיכולתי כדי שהוא יחיה. עם הדברים הבסיסיים שהיו ברשותי. ממש פתחתי את הווסט שלי והוצאתי את כל מה שאני יכולה. אמרתי לעצמי שזה עדיף מכלום. דיברתי איתו, ניסיתי להשאיר אותו ער, שמתי לו חוסם עורקים, בדקתי שהוא לא מאבד עוד דם".
יובל מתקשה לומר זאת במפורש, אבל בזכותה הם נשארו בחיים. להלוויה של בן דודה היא לא הספיקה להגיע. בהמשך פגשה את הפצועים שהצילה. "זה היה מרגש לראות אותם", היא אומרת, "שחזרנו את כל האירוע. לשמוע אותם אומרים 'הצלת אותנו' זה מחזק ומרגש".
"הישג ענק"
סמ"ר זיו, שמשרתת בגדוד המעורב קדם בחטיבת החילוץ וההדרכה, לחמה בעזה תחתית והייתה ללוחמת הראשונה שנכנסה למנהרות של בית החולים שיפא. "בשגרה אני הקשרית של המ"פ", היא אומרת, "לכל מקום שהמ"פ הולך, אני, כקשרית, הולכת".
ב־7 באוקטובר, עם הישמע האזעקות הראשונות, היא מיד התארגנה וקפצה יחד עם הגדוד שלה לאירועי חילוץ באשקלון, כפי שהוכשרו במתן מענה לאירועי הרס וקריסה. באירוע הראשון שלהם, בבניין מגורים, הם הגיעו לדירת משפחה: "התברר שההורים לא מוצאים את הילד. הבית היה נראה נורא, הוא היה הרוס, שרוף. היינו צריכים להרים את הדברים ולהפוך את כל הבית כדי לחפש את הילד, אבל ברוך השם גילינו שהוא פונה עם אמא שלו ואביו פשוט לא ידע".
לאחר מכן קיבל הכוח פקודה להמשיך לעוטף, לסייע בקיבוצים. את המראות של השבת השחורה בדרכם לכפר עזה, זיו לא תשכח לעולם. מחוץ לקיבוץ, בשדה של כפר עזה, הם תפסו שני מחבלים, העבירו אותם ליחידות מיוחדות והמשיכו, על פי פקודה, בשעת ערב לזיקים: "בזיקים החלפנו את הטירונים בעמדות קצה של קו האש. שמרנו שם במשך שעות".
לעזה נכנסה זיו יחד עם הגדוד שלה במסגרת מבצע שיפא: "זה היה מבצע בבית החולים שיפא שנועד למצוא תשתיות תת־קרקע של חמאס. המבצע ארך שבוע והשתתפנו בו עם כל היחידות המיוחדות תחת אוגדה 36. שלחו אותנו למשימה, כי יש לנו כלים גדולים לחפירות בבטון וקירות. בשבילנו זה היה הישג ענק".
במשך שבוע זיו וחבריה לצוות חפרו מתוך מרתף בבית החולים, מבלי שהם רואים אור יום: "ברגע שאת פועלת בבית חולים, את מבינה שזה מבצע אחר, יש אזרחים מסביב ומטופלים, ואת צריכה לבצע את המשימה שלך לצד זה, כשאת לא יודעת מה קורה מתחתייך".
פחדת להיכנס למנהרות?
"כולם אמרו לי שאני האישה הראשונה שנכנסת לשיפא, אבל נשארתי ממוקדת במשימה. בחוויה האישית שלי, רגע הפחד היחיד שהיה לי בעזה, היה בכלל כשחצינו את הגדר. אבל מהר מאוד, בזכות הצוות שהייתי איתו, כבר לא הרגשתי שום חשש".
בעקבות מידע מודיעיני איתר הכוח של זיו פיר מנהרה, ודרכו התגלה תת־קרקע מרובה חדרים. "כשראינו מה באמת קורה מתחת לבית חולים, הבנו שהמנהרות האלה הן תוצר של שנים של עבודה, זה לא נורמלי", היא אומרת. מנהרת הטרור שהתגלתה חשפה מידע מודיעיני ואמל"ח רב. “זאת תחושת הישג משמעותית וענקית. זה באמת אירוע שידברו עליו עוד, ואני גם אדבר עליו. אני מרגישה שזה הישג ענק לגדוד, לפלוגה, לצבא בכלל", היא אומרת.
זאת גם הוכחה למקומן של נשים בחזית?
"המלחמה הראתה שאנחנו יכולות לעשות הכל. בשיפא סחבתי בדיוק את אותו המשקל שהלוחמים סחבו, והייתי חלק מהעבודה הפיזית בחפירה עם הכלים. אנחנו יכולות להילחם ולהחזיק נשק בדיוק כמו גברים".
"הם היו המשפחה שלי"
סמל סהר יכולה הייתה כבר להשתחרר. אפילו אולי מצופה ממנה לעשות זאת אחרי ששרדה את הקרב בבסיס אורים, אבל במקום זאת היא המשיכה לקבע בתפקיד פיקודי בחיל המודיעין.
"עוד במיטה בבית החולים ישבתי לחפש תקני קבע ובאיזה תפקיד אני יכולה להמשיך", אומרת סהר, "הרי עוד לפני מה שקרה, היה לי את הרצון להישאר ולתרום. תמיד הרגשתי ששנתיים לא באמת מספיקות. היום זה רק התחזק, אני עוד יותר מבינה שצריך אותנו. אם זה לא יהיה אנחנו, לא יהיה אף אחד אחר".
אבל כבר היית שם, כבר הקרבת מעצמך.
"ולכן זאת גם תפיסת הניצחון הקטנה שלי, לדעת שהם ניסו להרוג את כולנו ולמרות זאת אני עדיין כאן. הם פצעו אותנו קשה, הם הרגו חברים שלי, היינו ארבע סמב"ציות ונשארתי רק אני, אז אני רוצה להנציח אותן, להנציח את החברות והחברים מהשירות שלי וככה אני עושה את זה".
בשבת שמחת תורה סמל סהר נשארה למשמרת במסגרת תפקידה כסמב״צית בחמ״ל מחוז דרום של פיקוד העורף: "באותה שבת, בשעה 7 בבוקר, הייתי במשמרת כשעשרה מחבלי נוח'בה חדרו לבסיס. בהתחלה לא הבנו שזאת חדירת מחבלים, חשבנו שזה ירי טילים. ברגע שהתחילו האזעקות, כל הסמב"ציות הגיעו לחמ"ל, כמו שאנחנו מתורגלות. אני רצתי לחדר כדי להביא ציוד. לא ציפינו לזה, חשבנו שזאת תהיה שבת שקטה של שמחת תורה, היינו בסך הכל 14 אנשים בבסיס".
במהלך הריצה הבינה סהר שעליה לתפוס מחסה באחת המיגוניות בכניסה למגורים, לנוכח הירי הכבד. כעבור זמן קצר אמרה לחיילים שאיתה שהיא נחוצה בחמ"ל ושהיא חייבת לרוץ אליו בחזרה למרות הירי: "עדיין היינו בטוחים שזה ירי טילים, שזאת עוד מערכה. הייתי הראשונה לצאת בריצה לכיוון החמ"ל בין אזעקה לאזעקה. עוד חיילות רצו אחריי. הן גם רצו להגיע לחמ"ל, כי הוא המקום הכי מוגן בבסיס.
אבל אז באמצע הריצה, סובבתי את הראש ושמעתי המון צעקות בערבית, ראיתי גם דמויות בשיחים, ופתאום נפתחה כלפינו אש. המשכתי לרוץ. לצערי, בריצה הזאת נפלו שתי חיילות רב"ט ליאור לוי ורב"ט אופיר דוידיאן ז"ל, סמב"צית וחיילת לוגיסטיקה שסגרו שבת".
מה קרה אחר כך?
"חלק חזרו אחורה והתחבאו בחדרים, ורק הקצינה התורנית ואני הצלחנו להגיע לחמ"ל. נפל לנו האסימון שיש מחבלים בבסיס. זאת הייתה הבנה מטלטלת. כי אומנם נכנסת עכשיו למקום מוגן, אבל רגע קודם ירו עלייך במטרה לפגוע. לא ידעתי כמה הם, לא ידעתי מי הם, לא ידעתי איפה הם נמצאים. זה היה מפחיד".
מהר מאוד המחבלים שחדרו לבסיס הגיעו לחמ"ל והצליחו לחדור גם אליו לאחר שניהלו קרב עם המפקדים שהגנו עליו. במהלך הקרב נפלו רס״מ אהרון פרש וסרן אלינה פרבוסודובה ז״ל. "לא ציפינו שהם ישר ירוצו לחמ"ל", אומרת סהר. "היו שלוש דלתות לחמ"ל. הם ירו על הדלת החיצונית, וככה הם פתחו אותה. גם את הדלת השנייה והשלישית הם הצליחו לפתוח. היינו בחמ"ל שישה, אבל לצערי רק אני והקצינה התורנית יצאנו משם בחיים".
שמונה לוחמים ולוחמות נפלו בקרב בבסיס: "הבסיס הוא כל כך קטן ומשפחתי, ולכן אלה לא אנשים שאת רק אומרת להם שלום, הם היו ועדיין, חד־משמעית, המשפחה שלי".
סהר והקצינה התורנית נפגעו שתיהן. הן שכבו במשך ארבע שעות עד שהגיעו לחלץ אותן. כשהן שומעות כל העת פיצוצים, אזעקות ויריות. בהתחלה חשבה סהר שהיא היחידה שנותרה, וכשהבינה שהקצינה שלידה גם שרדה, החליטה לצאת לקרב נוסף - על חייה.
בהחלטה של רגע היא הורידה את החולצה שלה ובאמצעותה עשתה לה חוסם עורקים והצילה את חייה. במהלך השעות הללו נאלצו השתיים להעמיד פני מתות כדי לשרוד, וכך הצליחו לצאת משם בחיים.
"אחרי ארבע שעות הגיעו להציל אותנו", היא מספרת. "בהתחלה פחדנו להגיד שאנחנו שם, עד ששמענו עברית. בכלל, אני כמעט לא שמעתי, עד היום יש לי פגיעה בשמיעה מהרימון, אבל ככל שהם התקרבו שמענו אנשים מדברים בעברית. הם הוציאו אותנו החוצה ומשם לקחו אותנו לבית החולים. ברוך השם היא ואני בסדר היום".
זה סיפור גבורה אמיתי.
"מוזר לי לדבר על עצמי, אני מדברת מתוך רצון להנציח את מה שקרה ושחלילה לא ישכחו את החברות שלי ואת הגבורה שלהן. הן לא פחדו לשנייה לאבד את החיים שלהן בידיעה שהן מצילות אחרים. ליאור לוי נהרגה תוך כדי ריצה, כשהיא ניסתה לעזור לחייל אחר להגיע לחמ"ל.
דנית כהן ושיר שלמה ז"ל פעלו עד הרגע האחרון, המחבלים היו במרחק של דלת אחת מאיתנו והן לא עזבו את הטלפון, ניסו לעזור, להחזיר אש, להתגונן. כך שאם ישאלו אותי על זה, אני אגיד שיש כאן סיפור שמלמד אותנו על מסירות נפש, על מחויבות לתפקיד, ואני מדברת על העשייה שלהן. זהו, כל מה שנשאר לי זה להנציח אותן".
ואולי בזכות ההנצחה גם נבין שלנשים יש מקום משמעותי בצבא?
"החלום שלי הוא להישאר בצבא ולהגיע לתפקיד בכיר. אני יודעת שכאישה זה כבר קשה, אבל אני חושבת שלנשים יש תפקיד מאוד חשוב בעתיד שלנו, ואני לא חושבת שיש תפקידים שהם לגברים בלבד".