כשכבר היה נדמה שלא תתממש והורדת הרגל מדוושת הטנקים כמוה כעצירת המלחמה, הכניסה לרפיח היא תזכורת לכך ש"היום שאחרי" לא יגיע לפני שהחמאס יהיה על הברכיים. מקרי העבר מלמדים שתפיסת ציר פילדלפי וחיסול הגדודים האחרונים הם דבר מחויב המציאות. תקופת ההמתנה או הדשדוש, תלוי בעיניי המתבונן והדובר, לצד הורדת הלחץ הצבאי בשלושת החודשים האחרונים הובילו לכך שההפגזות הלילה ברחבי נפת רפיח וכיבוש המעבר הבוקר נראה כדרמטי ופורץ גבולות.
"חש שהקרקע נשמטת תחת רגליו": כך צה"ל סוגר על חמאס
יחסינו לאן? מאחורי הקלעים על המתיחות בין ישראל ומצרים ברפיח
חזרת כוחות צה"ל למעבר רפיח לאחר 19 שנה והתנועה הצפויה לאורכו של ציר פילדלפי כלל לא מובנים מאליהם נוכח הלחצים מצד הממשל האמריקאי, המצרים והמצדדים בעסקה בתנאיו של חמאס. הסיטואציה ברצועת עזה מזכירה מאוד את השהייה בלבנון בעקבות מלחמת שלום הגליל. גם אז איחרנו בקבלת ההחלטות ואיבדנו מספר רב של חיילים, את ההרתעה ואת תמיכת העולם על מבצע שבעיקרו של דבר היה מוצדק. גם אז רצינו להשליט משתפ"ים בדמות הפלנגות וגם היום חיפשנו בני ברית מקרב החמולות המקומיות המושחתות.
כמעט ואין כמעט פרשן ישראלי או זר, שלא משנן לפחות פעם ביום את המנטרה: "לישראל אין תכנית יציאה מעזה" או במילים אחרות "ישראל לא חושבת על היום שאחרי". אלא שבעוד שהירידה בעצימות הלחימה נראתה כמו סיום המערכה ואפשרה לרבים להפליג בדיונים על מי יתפוס את השלטון בעזה ולעבר איזה אופק מדיני רצוי לצעוד, הפעולה ברפיח באה להוכיח שאנחנו עדיין לא ביום שאחרי. רפיח איננה רק המעוז האחרון של חמאס אלא הרוביקון האם יעדי המלחמה יושגו או לאו ומבוא מחייב לשאלת "היום שאחרי", שהרי אם חמאס נותר על הרגליים הרי ש'חרבות ברזל' תהיה בסך הכל עוד סבב נוסף.
ישראל חושבת גם חושבת על היום שאחרי, אך יש להודות שכל תכנית יציאה שהיא לא מעלה, חסרונותיה רבים מיתרונותיה. ממשל צבאי ישראלי בעזה ישאב כוח אדם צה"לי יקר, יצרוך תקציבי ענק על חינוך ובריאות של ערביי הרצועה, יסב שרשרת פיגועים בלתי נגמרת ויגרור ביקורת בלתי נגמרת הליכיים שיפוטיים וחרמות בעולם. שלטון הרש"פ, עם ברגותי או עם מוחמד דחלאן או ללא השניים הללו, תהווה בכל מקרה צרה כיוון שהעזתים יקיאו אותו במהירות ויווצר ואקום שעלול להביא למובלעת טרור נוסח סומליה.
נותרנו עם האפשרות האחת והיחידה שלכאורה תחסוך מאיתנו את הסיוט העזתי אך מתעתעת לא פחות – כוח רב לאומי או ערבי. חלומו הוורוד של יאסר ערפאת היה במשך שנים להפוך את השטחים לאזור חירום בו ישלוט כוח בין-לאומי והוא נימק זאת כך: מאחורי גבו של כוח זה נוכל לעשות כבתוך שלנו, משום ישראל לא תעז להכות בנו מעל ראשו של האו"ם או מאחורי גבה של מצרים".
אם ישראל תסכים להגעת כוח כזה לרצועה יתגשם חלומו של ערפאת גם אם באיחור ניכר. ההצהרה שישראל תשמור לעצמה את זכות הכניסה לעזה כל אימת שיווצר צורך ביטחוני היא נכונה, מלבד כשעזה תישלט בידי כוח רב לאומי או זר. אם כן, נראה כי בממלכת החלופות הגרועות בנוגע לרצועת עזה, נדמה שאין פתרון שלא כולל בתוכו נוכחות או לכל הפחות נכונות צבאית של ישראל לפעול במטרה לגדוע טרור.
הדרך להבטיח את הצורך הזה עוברת בחיסול היכולות הצבאיות והשלטוניות שעוד נותרו לחמאס ברפיח. אז היה זה ציר ביירות-דמשק והיום זה ציר פילדלפי. אז היו אלה חיילינו השבויים ששיחקו תפקיד חשוב והיום אלה הם החטופים שעניינם הוא שבמוקד. אילולא כיבוש מלא של רצועת עזה ולו לפרק זמן מוגבל, לרבות שליטה ואחיזה בציר פילדלפי, ניאלץ להמשיך לחיות עם החלופה הגרועה ביותר שטבחה בנו ב-7 באוקטובר.
אל"מ במיל' ד"ר משה אלעד הוא מזרחן ומרצה במכללה האקדמית גליל מערבי, לשעבר ראש התיאום הבטחוני עם הפלסטינים ומושל נפות ג'נין ובית לחם במנהל האזרחי