ב-7 באוקטובר נפלה הלוחמת סגן אדר בן סימון ז"ל בקרב על בסיס זיקים. יחד עם אנשי סגל נוספים, היא הגנה על הטירונים ששהו בבסיס, לחמה פנים מול פנים במחבלים שניסו לפלוש אליו ונהרגה כשהיא מצילה חיים של עשרות. אדר היא בתם של זהבה וארז בן סימון, נולדה כתאומה לאביב, אחות קטנה לרז ולשחף. היא גדלה בנווה זיו, ישוב קהילתי בגליל המערבי.
הלוחם שאיבד את רגליו בעזה משחזר: "אמרתי שמע ישראל ונפרדתי מאשתי ומילדיי"
"תודה מקרב לב": זה מי עומד מאחורי שלטי הענק עבור משפחות חיילי המילואים
בבית העלמין הצבאי של נהריה, ישבה היום משפחת בן סימון המורחבת ועטפה מכל כיוון את קברה הטרי של אדר. שלל זרי זיכרון הונחו, וגם דגל עם ציטוט מפי אדר ז"ל - "הקושי זמני, הגאווה נצחית".
היום זהו יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל הראשון שהם מציינים בלעדיה, וחסרונה מורגש היטב: "כבר מהשבוע שעבר, שאלו אותי איך אני מרגישה לקראת יום הזיכרון הקרוב והראשון בלי אדר - אך לא היו בפי תשובות", האם זהבה משתפת בראיון ל-"מעריב". "בשבילי, כל יום הוא יום זיכרון. ככל שהתקרבנו למועד הנוכחי, התחלתי להפנים ולתפוס שזהו - אדר לא תחזור עוד. פתאום נפל לי האסימון. אני עדיין לא יכולה להבין את הפרידה הלא מוסברת הזו ממנה", אומרת בכאב.
"אני יושבת פה מעל קברה ופשוט לא מבינה מה אני עושה כאן. היום, כשראיתי את משמר הכבוד במהלך הטקס, נזכרתי ביום הזיכרון בשנה שעברה, בו הלכנו לראות את אדר משתתפת במשמר כזה ומכבדת את זכרון החיילים שנפלו. משום מה, אפילו חיפשתי אותה היום מבין כל החיילים, ואז הסתכלתי לשמיים. חיפשתי סימן שיעיד על כך שהיא רואה אותנו. ואז לפתע הגיע פרפר מול העיניים שלי", אומרת האם, שמתקשה לעכל את העובדה שביתה איננה.
"הפעם האחרונה שראיתי אותה הייתה ביום ראשון, שישה ימים לפני שנהרגה, כאשר הסעתי אותה לאוטובוס שלקח אותה לבסיס. המנהג הקבוע שלי הוא לשפוך מים אחרי הילדים שלי באמונה שיחזרו הביתה בשלום. באותו היום שפכתי מים גם כן אחרי שאדר הלכה - אך לצערי זה לא עשה את העבודה. אדר לא חזרה", שחזרה בעצבות.
כשמסתכלים על המצבה המעוטרת של אדר בחלקה בבית הקברות, מבחינים בסממנים ייחודיים רק לה - ציטוטים, סמלים ודגלים, שמפיחים בבית הקברות האפרורי משמעות וחיים: "הקושי זמני - הגאווה נצחית" - זהו המשפט שאפיין את המחלקה שאדרי עמדה בראשה", אמרה אחותה שחף ונזכרה: "כשאדר החלה לפקד על הטירונים שלה, היא הייתה צריכה לבחור גם חיה שתלווה את המחלקה והיא בחרה בעוף החול - הפניקס. היא בחרה בחיה דמיונית ולא אמיתית - בגלל מאפיין ייחודי שלה: הפניקס מתה בשריפה אך קמה לתחייה מתוך האפר. התכונה הזו אפיינה את אדר בחייה, מכל קושי ונפילה היא הייתה צומחת, לומדת מהטעויות שלה, מתפתחת ונהיית טובה יותר. היום, אנחנו אלו שמנסים לקום כמו עוף החול - מתוך האובדן הענק שלנו".
עוד היא מוסיפה כי סיפור הגבורה של אדר הוביל את המשפחה להנציח אותה גם דרך השיר "ציפור מדבר" של להקת אתניקס: ""ציפור מדבר" מתחבר לסיפור של אדר שכמו במילות השיר - הייתה "עמוד האש לפני המחנה, קרובה אל קו הגבול". השיר ממש כאילו נכתב על אדר ועל הגבורה שלה, שהרי בזכותה ובזכות מפקדים נוספים - מחנה זיקים לא נכבש, היא הדפה את המחבלים והצילה טירונים - כך שהשיר מתאר אותה ומתחבר לסיפורה".
על אף הקושי שבאובדן, משפחת בן סימון שואבת את הכוח ממלאכת ההנצחה: "אנו מנסים להנציח את אדר בכל דרך, להשמיע את קולה - שאף אחד לא ישכח אותה. אנו רוצים להחיות את המנגינה שלה, להחיות אותה בזכרונות, בתמונות, להחיות את מי שהיא הייתה, בין היתר גם דרך פתק שהיא השאירה לנו", אומרת האם ומסבירה כי באחד הימים, המשפחה מצאה משפט שאדר ז"ל כתבה: "במחברת שלה היא כתבה "לחיות את החיים, ליהנות מכל רגע, להגשים את כל החלומות שלנו ותמיד להסתכל על חצי הכוס המלאה" עם חתימה של השם שלה.
כשקראנו את הפתק, המוטו הסתדר לנו עם איך שאדר הייתה מתנהלת בחייה. ב-20 שנה בהן היא הייתה חיה, היא חיה את הרגע, הבינה שצריך לחיות כאילו אין מחר, למצות את הכאן ועכשיו, ותמיד הסתכלה על חצי הכוס המלאה. אופן החשיבה הזה, בשביל ילדה בת 20, הוא לא טריוויאלי", מסבירה שחף ואומרת כי "היום, אנו מנסים ללכת על פי המוטו שלה, ולחיות את החיים על אף הקושי והחיסרון הענק שאי אפשר לתאר במילים".
"אנחנו משפחה חסרה, ואני לא מתחברת לזה שאנשים אומרים לנו שאנחנו חזקים", מוסיפה האם ואומרת כי "אנחנו חזקים רק בשביל אדר ובשביל איך שהיא הייתה רוצה שנתנהל, נחיה ונסתכל על חצי הכוס המלאה. בסיפור שלה יש באמת חצי כוס מלאה - הדרך שלה, המורשת שהשאירה, נקודת המבט שלה על החיים והגבורה שלה. אנחנו מנסים להמשיך את מי ומה שהיא הייתה".
לגבי חגיגת יום העצמאות מיד בצאת יום הזיכרון אומרת האם זהבה כי אין לה סיבה לחגוג השנה ובכלל: "אין לי מה לחגוג עצמאות, אני באבל וחושבת שזה אף אבסורד שחוגגים במדינה השנה עצמאות. לצערי, מאז ה-7 באוקטובר אני במשבר אמון ענק אל מול הממשלה והצבא. כל המיתוס הישראלי התנפץ לי בפרצוף, אפילו קשה לי לשיר את המנון התקווה - כי קשה לי לראות כרגע תקווה באופק.
הקולות הזועקים של אדר והמפקדים האחרים באותו בוקר בבסיס זיקים מהדהדים בראשי. קולותיהם הגיעו לאוזניים אטומות - נגמרה להם התחמושת, אך לא היה מי שיגיע אליהם ויגבה אותם במהלך פלישת המחבלים, לא היה אדם אחד שיענה להם. אני בינתיים אוספת את השברים שלי ושל משפחתי - והתחושה מאז היא ש׳אם אין אני לי - מי לי׳. עם כל זאת, אני מקווה שביום מן הימים - יחזור בי האמון במדינה".