באחת הסצנות בסרט ״אלכס חולה אהבה״, אלכס הולך עם אימו לקנות מכנס לבר מצווה. המשא ומתן מנוהל באופן מחושב על ידי האם. בהוראה שלה, היא יוצאת עם אלכס מהחנות ואחריהם כמובן המוכר, שממהר לרצות את הקונה ומתפשר על המחיר - העיקר לסגור עסקה. האמת, שהקטע הזה זכור לרבים שגדלו כאן בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת. זה היה חלק מהישראליות. לא לצאת פראייר, אולי אף סוג של הישרדות הכלכלית.
בכיר בטחוני מסביר למה החטופים לא יחזרו: "ברגע שתהיה עסקה, ממשלת נתניהו תתפרק"
ההודעה אתמול של לשכת ראש הממשלה הזכירה לי את המשא ומתן בחנות המכנסיים בסרט ״אלכס חולה אהבה״. אלא שהמציאות כאן ועכשיו היא לא קומדיה על התקופה של שנות השישים. עכשיו אנחנו מדברים על גורל של חיי אדם. 120 חטופים, חלקם חיים. האם נכון להקשיח עמדות? לחדד את הקווים? בכלל לא ברור למה המשא ומתן הכל כך רגיש צריך להתנהל בפומבי. למה הוא לא מתנהל בחדרי חדרים?
בישראל מבינים שצה״ל יצר הזדמנות כנראה זמנית של פגיעה קשה בחמאס. אתמול סיפר סרן אריאל משיח מפקד פלוגת החוד בגדוד ״צבר״ של חטיבת גבעתי את התיאור הבא: ״אנחנו פוגשים אויב תשוש, עייף, צמא. אנחנו שולטים שליטה מלאה בשטח ונראה שהאויב מתקשה לנהל לחימה. אנחנו נתקלים בחוליות שנעות לבדן, ללא הכוונה של הפיקוד. הן מתנהלות מעצמן. הם עייפים ומותשים, חלקם רואים אותנו ונכנעים, מרימים ידיים. יש כאלה שעושים פעולות התאבדות״.
סרן משיח וחייליו מגבעתי נמצאים בקצה. הם פוגשים את האויב כל יום בשטחי הלחימה בתל סולטן, בשבורה, בשכונת ברזיל. הם רואים את הלבן, בעצם את האדום, של העיניים של מחבלי החמאס. התיאור של סרן משיח מתיישב עם נתוני הערכות הפגיעה של צה״ל בחמאס: כ-19 אלף מחבלים הרוגים ועוד כמה אלפים פצועים. לכל זה יש להוסיף את הפגיעה בתשתיות הצבאיות. אובדן חימושים, מנהרות תקיפה, מפקדות, מסגרות לחימה, מערכות יצור. ומעל כל זה - ישראל מחזיקה בשני מנופי הלחץ המרכזיים והם ציר פלדלפי וציר נצרים.
חמאס מגיע למשא ומתן חבול ומוכה. במקביל, גם נשיא ארצות הברית מצא עצמו חבול ומוכה בסקרים לקראת הבחירות ואם נוסיף את המתרחש בבריטניה ובצרפת - אנחנו נמצאים במצב גאו-פוליטי המקרין ישירות על המשא ומתן. כך למשל, הנשיא ביידן מבין ששחרור החטופים והפסקת אש בעזה ובגבול לבנון עשויה להציל לו את הבחירות. לכן, הוא יעשה הכל שזה יקרה. בגזרה הצפונית, צרפת ובריטניה מושקעות עמוק במו״מ בין ישראל ללבנון לצד המתווך האמריקאי עמוס הוכשטיין.
עכשיו כשכל זה על השולחן, ישראל צריכה לבצע שני מהלכים מקבילים, אחד טקטי ואחד מדיני. ברמה הטקטית, צה״ל חייב לרכז מאמץ ברפיח ובשג'אעייה. לפרק ולפוצץ את המנהרות, להשלים את הטיהור של תל סולטן ומזרח שבורה. לכרסם עוד בכוח שנותר מחלקי גדודי החמאס. עכשיו זאת שעתם של לוחמי ההנדסה הקרבית, שרק אתמול הם שוב שילמו מחיר דמים כואב עם נפילתו של רס"ן ג׳לאא אבראהים מפקד פלוגה בגדוד 601. הלוחמים עסוקים כעת בלחימה ייחודית נגד הזמן: פיצוץ והשמדה של עשרות קילומטרים של תת קרקע. מנהרות טרור. כך שברגע שתיעצר הלחימה - מידת הנזק לחמאס יהיה בלתי ניתן לשיקום.
ברמה המדינית, אנחנו חוזרים לחנות המכנסיים מסרט הקולנוע. אפשר לקבל הנחה במחיר שנדרש לשלם עבור החטופים. יכול להיות שנדרש לצאת פראיירים, אבל מנגד עלינו לראות את 220 החטופים, את המשפחות ואת הערבות ההדדית, שזהו ה-DNA של עם ישראל, של החברה הישראלית.
בנימין נתניהו זוכר יותר מכולם את המבצע ״כורש״ לחיסולו של חאלד משעל, מזכ״ל החמאס, שחי במשך שנים בממלכת ירדן. ב-25 בספטמבר 1997 נשלחו אנשי מוסד לחסלו באמצעות רעל. המבצע הסתבך, שני סוכני מוסד נעצרו על ידי המשטרה הירדנית, ארבעה אחרים נמלטו לשגרירות ישראל בירדן.
ישראל נדרשה להעביר את הנסיוב של הרעל, הצילה את משעל וגם נדרשה לשחרר את אחמד יאסין הראש והמייסד של החמאס. ישראל בהנהגת נתניהו, יצאה, איך לומר, ״פראיירית״. אבל נתניהו ומדינת ישראל גילו אצילות, אחריות, ערבות קיומית והצילו את חייהם של ששת הלוחמים. אחמד יאסין חוסל בהזדמנות אחרת בעזה.
עוד דוגמא. שחרור המחבל הכי נתעב שישראל החזיקה במאסר - סאמיר קונטר, שפיקד על חוליית המחבלים שרצחה את משפחת הרן בנהריה. ב-16 ביולי 2008, שחררה ישראל את קונטר, בתמורה לקבלת גופות שני חיילי צה״ל אלדד רגב ואודי גולדווסר. לכאורה, גם כאן אפשר לומר שיצאנו ״פראיירים״. אבל לא. קדושת לוחמנו היא מעל כל אגו לאומי. בשנת 2015, ישראל, על פי פרסומים זרים, סגרה חשבון עם קונטר ושלחה אותו להיפגש עם שבעים בתולות.
יש שרים בימין שמבקשים שיחוקק עונש מוות למחבלים רוצחים. עסקה, ככל שתהיה כואבת, עשויה, אם נבחן את ההיסטוריה של עסקאות העבר, לקדם את תוצאה הרצויה לאותם שרים. אגב, ברור כשמש כי התוצאה הזאת עם הסכם או בלי הסכם חלה גם על סינוואר ודף ועל מי שלקח חלק בתכנון, פיקוד וביצוע של טבח שבעה באוקטובר.