מאז השבת השחורה ישראל מותקפת באלימות רבה ע״י מה שמכונה ״ציר ההתנגדות.״ ציר זה כולל בעיקר מיליציות חמושות שיעיות בארבע מדינות ערביות כושלות: לבנון, עיראק, תימן וסוריה. הנאמנות של המיליציות הללו נתונה במידה רבה הרבה יותר לאיראן, שממנת, מחמשת ומאמנת אותם, מאשר לממשלות של המדינות שחברי המיליציות הם אזרחים שלהם. בנוסף התחברו לציר גם ארגוני טרור פלסטינים—החמאס והג׳יהד האיסלאמי, שחבריהם הם סונים ומה שמחבר אותם לציר ההתנגדות זה המאבק באויב המשותף, כלומר ישראל—בבחינת ״אויב אויבי הוא ידידי.״
מה היו התנאים שאיפשרו את עליית ״ציר ההתנגדות״ בהנהגת איראן? התנאים הללו מתייחסים לעליית ארבע מדינות ערביות כושלות עם קהילות שיעיות ניכרות שבהן התערבויות של יריבותיה של איראן אפשרו--- בניגוד לכוונותיהן—חדירה איראנית לתוך המדינות הללו. כך באופן פרדוקסלי, בכל אחת מהמדינות הללו יריבותיה של איראן מילאו—באופן לגמרי לא מכוון—תפקיד מרכזי בחיזוק מעמדה של איראן במדינות אילו באמצעות הקשר השיעי חוצה הגבולות. כל אחת מההתערבויות החיצוניות חיזקה את הקבוצה השיעית הפרו-איראנית בכל אחת מארבע מדינות ערב ובכך יצרה את הבסיס לעליית ציר ההתנגדות. כיצד זה קרה בכל אחת מארבע מדינות ערב הללו?
ישראל היא אויב מרכזי של משטר המהפכה האסלאמית. אולם באופן לא מכוון ישראל סייעה ליצירת המקרה הראשון של מדינה ערבית שהצטרפה לאזור ההשפעה האיראני. זה קרה בלבנון, שבה הפלישה הישראלית ב- 1982 וכיבושה של דרום לבנון עד מאי 2000 חיזקו את ההשפעה האיראנית. התוצאה הבלתי-מכוונת היתה עליית אירגון טרור/גרילה שיעי—חיזבאללה. התנועה, שפיתחה גם זרוע צבאית וגם ענף מדיני משמעותיים, עלתה תחת ההשראה של המהפכה השיעית באיראן.
אולם בנוסף המאבק נגד הכיבוש הזר הישראלי גייס תמיכה הולכת וגוברת בקרב העדה הגדולה ביותר בלבנון—השיעה—שחלק נכבד מבניה גר באזור שהיה תחת הכיבוש הישראלי בדרום לבנון. במשך השנים התוצאה היתה עליית שלוח (פרוקסי) איראני עוצמתי בלבנון המפוצלת פוליטית כתוצאה מהקיטוב העדתי. כוח עצמתי שכזה מבטיח השפעה איראנית בלבנון אפילו אם היא מעוררת התנגדות—בדרגות שונות—של כמה מהעדות שאינן שיעיות במדינה. כך האויב מרכזי של ישראל זכה בשליטה—באמצעות שלוח שלו-- בסמיכות לגבול הצפוני שלה.
מצב זה הביא למלחמת לבנון השנייה ב-2006 ופוטנציאל בלתי-נגמר של הסלמה כפי שבאה לידי ביטוי החל מה-8 באוקטובר כאשר חיזבאללה הצטרף לחמאס בירי על הצפון. המאבק נגד ישראל מספק לחיזבאללה מקור נמשך של לגיטימציה להתחמש ולנהל מדינה בתוך המדינה הלבנונית למרות ההסתיגויות הניכרות של חלקים גדולים בעיקר (אבל לא רק) מהעדות הלא-שיעיות. באופן ספציפי, חיזבאללה מתכסה באיצטלה של ״מגן לבנון״ לא רק בשל חולשתה הצבאית של מדינה זו, ובמיוחד ביחס לישראל, אלא גם משום שלמרות הנסיגה הישראלית מלבנון ב-2000, לטענת האירגון ישראל עדיין שולטת באדמה לבנונית ולכן קיים צורך בתיקוני גבול.
מקרה שני מתייחס לעיראק. כאן אויב אחר של המהפכה האיסלאמית הביא לדומיננטיות איראנית במדינה שהיתה יריב מרכזי של איראן. במקרה זה ארה״ב מילאה את התפקיד המרכזי ביצירת התנאים לעליית ההשפעה האיראנית. אחרי כיבושה של עירק ב—2003 האמריקאים ניסו לקדם דמוקרטיה שם. אבל דמוקרטיזציה בחברה מפולגת על בסיס עדתי פירושה שהעדה הגדולה ביותר עומדת לנצח.
השיעים הם העדה הגדולה בעיראק וכמה ממנהיגיהם הם בעלי ברית של המשטר האיראני. קשר חוצה-גבולות זה מבטיח השפעה איראנית בעיראק. כך, הכיבוש האמריקאי ופרויקט הדמוקרטיזציה שלו הביאו לשלטון בעיראק כוחות הקשורים עם האויב המרכזי של ארה״ב באזור אפילו אם הברית עם איראן אינה מקובלת על כל העיראקים, כולל חלק מהשיעים. המאבק נגד אירגוני הטרור הסוניים—ובראשם המדינה האיסלאמית (דעאש)—יצר גם הזדמנות לאיראן להקים ולחמש מיליציות שיעיות הנאמנות לטהרן יותר מאשר לבגדד.
המקרה השלישי של התערבות חיצונית שעוזר לגידול ההשפעה האיראנית הוא מאוחר יותר—סוריה.
כאן ההתערבות העיקרית היא של בעלת-ברית עכשווית של איראן—רוסיה, אולם היסטורית הן לא היו בעלות-ברית וגם עתיד הברית איננו לגמרי בטוח בטווח הארוך. בכל מקרה, ההפצצות הרוסיות מאז סתיו 2015 מילאו תפקיד מרכזי בניצחון אסאד במלחמת האזרחים שפרצה בסוריה ב—2011 במסגרת ה״אביב הערבי״. גם איראן והמיליציות שלה הפיקו תועלת מניצחון זה. הם ניסו לעזור לאסאד עוד לפני הרוסים וגם אם לא לגמרי הצליחו לפני ההתערבות של מוסקבה, הסיוע של איראן ושלוחיה היה קריטי ויצר תלות נמשכת של אסאד בהם. בכל מקרה הסיוע האיראני לאסאד מבוסס גם הוא על הקשר השיעי – הקבוצה הדומיננטית בסוריה היא העדה העלוואית שנתפסת כקשורה לשיעה (גם אם זה לא תואם לגמרי ניתוח תיאולוגי מדוקדק). כל זה יוצר בסיס לנוכחות חמושה נמשכת בסוריה של איראן והמיליציות שלה לא רחוק מגבול ישראל.
לבסוף הישגי החותים בתימן בעקבות האביב הערבי. ההפצצות של הקואליציה הסונית בראשותה של סעודיה לא הצליחו להרחיק מהשלטון את הפלג השיעי—החותים השולטים כיום בחלק נכבד של תימן. יתרה מזאת, המהלך הצבאי הסוני רק חיזק את הברית של החותים עם איראן והרחיק מסעודיה חלק נכבד מהציבור התימני וכך נוצר בסיס נוסף להשפעה איראנית בעולם הערבי. וכל זאת בסמיכות לגבול הסעודי. אך כפי שראינו במלחמה הנוכחית—גם בסיס לפגיעה בשייט בים האדום ואף לירי על ישראל.
לסיכום, הסיבות להצלחת איראן בהקמת ציר ההתנגדות מסביב לישראל הן, ראשית, הפיצול העדתי באזור, במיוחד הקשר השיעי חוצה-הגבולות כבסיס לקשר בין איראן וקבוצות שיעיות שונות בארבעת המדינות הכושלות שדנו בהן; ושתיים, ההשפעות הבלתי-מכוונות של ההתערבויות החיצוניות על ארבעת המדינות הללו. בכל המקרים ההתערבויות חיזקו את הגורמים השיעיים הפרו-איראניים כאשר הקשר עם איראן גם מאפשר את הפיכתם למיליציות חמושות.
המלחמות מאז ה-7 לאוקטובר הפגינו בצורה חד משמעית שההצלחה האיראנית בהקמת חגורת המיליציות מסביב לישראל יוצרת איום ביטחוני משמעותי שישראל חייבת למצוא דרכים מתאימות –צבאיות ומדיניות-- כדי להתמודד איתו.