עשור למלחמת לבנון השנייה: “ואז שמעתי לוחמים צועקים פתאום ‘אין לי ארץ אחרת'"

לפני הכניסה ללבנון לקח לנו לא יותר מ־20 דקות להתאפס על הציוד ולהכין את הנשקים שוב, כדי להיות ערוכים לכל קרב. ברוב שלבי המלחמה שימשתי כמא”גיסט החוד של אודי הסמ״פ, אותו אודי שפינה תחת אש כבדה את שני חברי לצוות, שנפגעו מטיל נ״ט. צחי קרייפס ז”ל היה אחד מהם. צחי, החובש האגדי של פלוגת הסיור, היה תמיד אחד האנשים הטובים שבצוות. מאז שצחי איננו, הצוות לא מפספס שום הזדמנות להזכיר אותו ולהוקיר לו כבוד. עשור לאותה המלחמה וכאילו הזמן עצר מלכת. כל החברים נפגשים לפחות שלוש פעמים בכל שנה - ביום הזיכרון, ביום ההולדת של צחי וביום נפילתו.

במהלך העשור שחלף מאז אותם האירועים, עברו לי בראש המון מחשבות מעורבבות זו בזו על איך באמת נראתה המלחמה. כל מה שעובר לי בראש תמיד זה הצבעים שראיתי והגבורה של הלוחמים סביבי, אבל תמונה אחת נשארה לי ברורה בראש יותר מכל – קבוצת לוחמים צועקת פתאום בכל כוחה 'אין לי ארץ אחרת' - והצעקה מתפשטת לכל עבר. עד היום עוברת בי צמרמורת כשאני נזכר באותו רגע עוצמתי.