למרות החשיפה של הכוח המיוחד שפעל בחאן יונס לפני כחודש, שכזכור הובילה לסבב אלימות נוסף, גדודי עז א־דין אל־קסאם, הזרוע הצבאית של חמאס, סופגים יותר ויותר ביקורת ברצועת עזה. הארגון רושם לעצמו נקודות זכות בגין שיבוש פעילות הלוחמים הישראלים ברצועה, אבל לא מעט עזתים סבורים – בינם ובין עצמם - שזהו מחדל, שחמאס התרשל בהגנה על הגבול. “איך יחידות כאלה חדרו לתחומי עזה? איפה אלה שמכריזים על עצמם יום ולילה כשומריה של עזה”, שואלים רבים.
זו אינה הפעם הראשונה שבה העזתים תוהים בדבר “ההתנגדות” שגדודי חמאס מייצגים ומסמלים. אלה, כידוע, נמנעים מהשתתפות ייצוגית, לבושי מדים, במחאות שמתקיימות בעיקר בסופי שבוע בגבולות הרצועה. ה”חמושים למוות” (אל־קסאם) מותירים את תושבי עזה להתמודד לבדם עם כוחות צה”ל, ומתחבאים בכל פעם שבה ישראל מאיימת, באמצעות המתווך המצרי, להגביר את התקיפות ברצועה. לא מעט עזתים חושבים שהתושבים משלמים מחיר יקר מדי בגין פעילות הזרוע הצבאית, והם מתקשים להשלים עם המציאות הזאת. זועמים כאשר צעירי
עזה מתים לחינם.
ב־30 במרץ השנה קראה הוועדה העליונה של צעדת השיבה להפגין בגבול עם ישראל, גם כדי “לשבור את הסגר”. מאז נהרגו מאות ונפצעו אלפים.
חאלד אל־קואי, תושב עזה כבן 44, מסתייג מגדודי אל־קסאם כמניפי דגל ההתנגדות. “כל עוד ההתנגדות מושפעת מיצרים ומאינטרסים, היא אינה התנגדות מבחינתי”, הוא אומר. “ההתנגדות שלהם אינה משרתת את האנשים או את העם, היא משועבדת לחלוטין לאינטרסים של חמאס. ההתנגדות אינה קשורה לפוליטיקה, היא אמורה להגן על כל האומה, ולא רק על אלה שמשתייכים לפלג פוליטי, כמו הגדודים שאינם מגנים על המולדת. הם מגנים אך ורק על האג’נדות של חמאס”.
צבע ירוק
גדודי אל־קסאם ממומנים בעיקר בידי תנועת האחים המוסלמים, איראן, טורקיה וקטאר. קבלת המימון פירושה גם קבלת תכתיביה וסדר יומה של המדינה המממנת והעדפתם על פני האינטרס הפלסטיני. הגדודים ספגו חצי ביקורת גם לאחר שהתאפשרה לאחרונה כניסתם של הכספים מקטאר. העזתים מאמינים שהגדודים ויתרו על זהותם לטובת הדולרים האמריקאיים. הרי מנהיג חמאס בעזה יחיא סנואר צוטט כאומר לא מזמן: “או שישראל תאפשר את כניסת המענק הקטארי או שפנינו להסלמה צבאית”.
המענק הקטארי צפוי להכניס 15 מיליון דולר לרצועה מדי חודש, במשך חצי שנה. ראעד פארס (39), גם הוא תושב עזה, שאל: “ההפגנות צריכות להדגיש את רעיון השיבה והסרת הסגר, איך זה הפך לנושא של עובדי חמאס ומשכורות? אני לא רואה את הגדודים כסמל להתנגדות, מכיוון שהם כבולים לאג’נדות חיצוניות – הם מצייתים להוראות מבחוץ. איזו תנועת התנגדות זאת, שאינה מגנה על האזרחים שלה ומונעת מארגונים אחרים להילחם באויב? הם חושבים שההתנגדות היא רק שלהם. איך אני יכול לכנות אותם ‘התנגדות’ כשהם מונעים מאחרים להתנגד? המטרה היחידה שלהם היא להגן על שלטון חמאס, על הבלעדיות שלהם בשטח”.
נוסף לכל אלה, בזמני לחימה המפקדים הצבאיים של חמאס מסתתרים במנהרות ולמעשה מפקירים את האזרחים הלא חמושים מול הצבא החזק במזרח התיכון. נוטשים את העמדות והמבנים שלהם תוך שהם מכריזים שהמוות הוא תשוקם העילאית. מאהר ראפעת (44) זועם על הזרוע הצבאית: “למה הם מתחבאים מהטילים הישראליים, אין להם כלי נשק? לתחושתי, כלי הנשק שלהם מופנים לעבר האנשים בעזה ולא נגד ישראל. הנשק שבידיהם הוא הסיבה לכך שהניסיון לאחות את הקרע הפנים־פלסטיני נכשל. הם מסרבים למסור אותו, כי הם יודעים שבלעדיו ייעלמו מהזירה”.
גדודי אל־קסאם עורכים תהלוכות צבאיות ברחובות עזה לעתים קרובות. הם מנופפים לראווה בארסנל הנשק כשפניהם מכוסות. זהו מסר גם לתושבי עזה: הם בעלי הכוח בשטח. אף אחד לא יוכל להתקומם נגדם בלי שיחוסל או ייכלא. כשהוא נשאל על הגדודים כסמל להתנגדות, אומר חאדר ג’אנין (60): “אחרי ההפיכה שביצע חמאס נגד כוחות הרשות הפלסטינית ברצועת עזה ב־2007, נהיה ברור מאוד שהארגון והזרוע הצבאית שלו אינם לגיטימיים או מייצגים את העם הפלסטיני. במהלך 2007 עסק חמאס בצבירת כלי נשק, לא כדי להפנות אותם נגד ישראל אלא כדי להילחם בכוחות הרשות ברצועה.
כאמור, חמאס ביצע לפני יותר מעשור הפיכה עקובה מדם נגד כוחות הרשות, לאחר שניצח בבחירות לפרלמנט הפלסטיני שנערכו ב־2006. מאז הטילה ישראל סגר סביב הרצועה. בילאל סמיר (64) הוא מתנגד חריף לחמאס ולכל הפלגים הדתיים בעזה. “מנצלים את הרגישות הדתית של האנשים”, הוא טוען. “הפלגים האלה חושבים שהם היחידים שמגנים על הדת, בעוד למעשה הם שומרים על העסקים של עצמם”.
חיים לא נורמליים
להסתייגות הפנימית מחמאס יש גם השלכות חברתיות. משפחות עזתיות דוחות הצעות נישואים לבנותיהן מצד פעילים בגדודי אל־קסאם, בגלל החיים המסוכנים שהם מנהלים וההגבלות החמורות שהם מטילים על נשים.
אבו־מוחמד (63), שמשתייך לפת”ח, מסביר כי הוא נרתע מלהשיא את בנותיו לפעילים בגדודים משום שהם נבדלים מבחינה אידיאולוגית משאר העזתים.
“החיים של פעילים בגדודי אל־קסאם אינם נורמליים”, הוא אומר. “הם עשויים למות בכל רגע, מעבירים את רוב זמנם מתחת לפני הקרקע. הם נוקשים מאוד עם הנשים שלהם, מבחינת לבוש וגם מחשבה. אני רואה איך הנשים שלהם חיות אחרי שהבעלים נהרגים. הם נשארות לטפל בילדים בלי כל עזרה או הכנסה”.
סוהא (23), סטודנטית באחת האוניברסיטאות בעזה, דוחה את האפשרות שתתחתן עם פעיל בגדודים. “אני אישה מודרנית ורחבת אופקים”, היא אומרת, “קרובת משפחה שלי הייתה נשואה לאחד מהם, ומיד אחרי החתונה הוא ציפה ממנה לכסות את פניה וללבוש ג’לבאב (שמלה רחבה וארוכה בצבעים כהים). הם מחמירים ובעלי חשיבה צרה ומוגבלת, שלא לדבר על סכנת החיים שהם נמצאים בה, בהתחשב בכך שאנחנו חיים באזור מועד למלחמות”.
מצד שני, יש משפחות בעזה שעדיין מאמינות באל־קסאם כסמל להתנגדות. הן באות בעיקר ממעמד סוציו־אקונומי נמוך, דתיות ושמרניות מאוד. מונה מוחסן (40), עקרת בית, עדיין מאמינה כי חברי הגדודים הם ששומרים על רצועת עזה. “הם פועלים יום ולילה כדי להגן על התושבים”, היא אומרת. “בלעדיהם החיילים הישראלים כבר מזמן היו כובשים את הרצועה. האחים שלי הם פעילים בגדודי אל־קסאם. אנחנו מתפללים לשלומם מכיוון שהם מקריבים את החיים שלהם למען הביטחון של עזה ותושביה”.