לתפקיד האחראי על הקישור עם צבא ירדן הגעתי לאחר שירות בוועדה הצבאית המשותפת ישראל-מצרים. בראש המשלחת עמד תא"ל דב שיאון ז"ל, ותפקידי היה האחראי על הקישור עם הצבא המצרי. בעוד שבוועדה המשותפת האחריות הכוללת על הקשרים עם המצרים הייתה בידי שיאון, בגזרה הירדנית האחריות הכוללת הייתה בידי.
גדלתי על התפיסה שמשה דיין קבע כרמטכ"ל: "קצין טוב הוא קצין העושה את המוטל עליו... ועוד קצת. פירוש הדבר, קצין טוב הוא קצין יוזם". מערכת היחסים המיוחדת שהייתה לנו כל השנים עם הירדנים הייתה מוכרת לי. לנוכח אווירת השלום שנחתם עם מצרים באותם ימים חיפשתי לחמם גם את הקשרים עם הירדנים, וחתרתי למגעים ישירים עם עמיתיי ללא מעורבות של גורמים בינלאומיים. שליטתי בשפה הערבית סייעה לי בכך.
בצה"ל לימדונו לראות הכל דרך הכוונת של הרובה. בכל תחום שבו עסק הצבא, היה נכון להכין תוכניות מגירה. תחום הקישור בין צבאות היה מוזנח לחלוטין. אלא שניסיוני בוועדה הישראלית־מצרית האיר לי את המציאות באור אחר, ולכן מרגע שקיבלתי עלי את התפקיד, שמתי לי למטרה לנסות להפגיש בחשאי את הרמטכ"ל דאז, רב אלוף משה לוי ז"ל, עם הרמטכ"ל הירדני, הגנרל שריף זייד בן־שאכר.
מהניסיון שצברתי בוועדה גיליתי כי היכרות אישית בין מקבלי ההחלטות מסייעת בהליכים של פתרון בעיות. לכן מן הסתם סברתי שפגישה בין השניים תקרב את השלום בין המדינות. אבל הכנת פרויקט כזה לוקחת הרבה זמן. מחד צריך להכשיר את הקרקע, ומאידך המצב גם מחייב למצוא את ההזדמנות הנאותה. יתר על כן, לא יכולתי להציע לעמיתי הירדני לארגן פגישה סודית בין מפקדו לבין מפקדי; הייתי אפילו מנוע מלנסות לבדוק האם הרעיון נראה לצד הירדני ללא אישורו של הרמטכ"ל. הייתי מודע לכל המגבלות האלה, אבל כמאמר הפתגם הסיני, "מסע של אלף מייל מתחיל בצעד אחד", צריך היה להתחיל להכין את הקרקע.
"תפתח ותראה"
בשנת 1984, לאחר שיתוף פעולה פורה, בעיקר בנושא חלוקת מי הירמוך, החלטתי לקדם את הנושא צעד אחד קדימה. עשיתי דבר שאף לא אחד מקודמַי בתפקיד עשה, משום שלא הכירו את השפה הערבית. החלטתי לכבד את עמיתי הירדני באיגרת ברכה לרגל "חג הסעודה" (עיד אל־פיטר) שמסיים את חודש הצום ברמדאן.
ידעתי כי הגישה הכללית של ממשלת ישראל ושל צה"ל היא לשמור על מערכת יחסים טובה עם ממשלת ירדן. לכן האיגרת נראתה לי נורמטיבית במסגרת יחסי העבודה שהיו בינינו. אי לכך, סברתי אז, ואני בטוח היום, שנושא האיגרת לא חייב אותי בקבלת אישור מוקדם, לאור האווירה ששררה אז בין ישראל לבין ירדן. התייחסתי לאיגרת כנושא הכרוך ביחסי העבודה ביני לבין עמיתי, הגנרל צובחי סלימאן עבד אל־קאדר.
הפרויקט לא היה קל. ראשית, לכתוב את האיגרת בניסוח המתאים והמקובל לנסיבות כאלה, ושנית, ההדפסה. למזלי, במפקדת אזור יהודה ושומרון הייתה מכונת כתיבה משוכללת של IBM, שהייתה מצוידת בשלושה כדורים: כדור לעברית, כדור לאנגלית וכדור לערבית. לצורך הכתיבה נעזרתי בעיתונות הערבית שבה פורסמו ברכות לרגל החג. שאבתי משם כמה מטבעות לשון מקובלים – וניסחתי. לאחר מכן אלתרתי טופס מיוחד והמצאתי יחידת קישור צה"לית שלא הייתה קיימת. במפגש שהיה בינינו סמוך לחג, במעמד הפרידה, מסרתי את האיגרת לידי הגנרל. הוא שאלני, מה זה? עניתי לו "ברכת חג, תפתח ותראה". לאחר שעיין באיגרת הוא החזיר אותה למעטפה, פנה אלי ולחצנו ידיים בחום מלווה בחיוך רחב.
כמובן שבדיווח שהוצאתי על קיום המפגש ציינתי את עניין האיגרת, וצירפתי עותק שלה בערבית וגם את התרגום לעברית. מה שמצער הוא שהתרגלנו לראות כל דבר רק דרך כוונות. התגובות המיידיות היו שליליות, כאילו המוח של קציני צה"ל עוצב לראות, לחשוב ולנתח כל דבר רק בצבעי המלחמה – לא משנה באיזה תפקיד אתה משרת.
בתורת המדינאות שכתב פרופ' הנרי מורגנטאו האמריקאי (Politics Among Nations) נאמר שעדיף לקדם אינטרסים מדיניים ללא מלחמה. הגנרל הסיני סון טסו קבע שעדיף לנצח ללא קרב בכלל. לכן תגובת חלק מהפיקוד הבכיר של צה"ל הייתה מפליאה. אלוף הפיקוד ומתאם הפעולות בשטחים, ועוד קצינים בכירים אחרים שהיו מכותבים, רתחו מזעם. במקום להעריך את היוזמה הברוכה של הקצין, רטנו: "מה פתאום?". אבל אילו הייתי קצין הנדסה או קצין קשר שעשה משהו לשכלול הערנות של היחידות בקו הקדמי, כולם היו מוחאים לי כף.
למזלי הרב, היחיד שהגן עלי וראה בזה ברכה היה דווקא הרמטכ"ל, רא"ל משה לוי. הוא הרגיע את חרון אפם של הזועפים כאשר אמר להם שצריך לראות את האיגרת במסגרת של יחסי עבודה בין הקצינים. ואם זה לא יועיל, בוודאי שזה לא יזיק.