משהו נסדק: הרגע בו מר בטחון התמודד עם המציאות בדרום

יהיה אירוני אם בסוף עזה תהיה זו שתוריד את ראש הממשלה בנימין נתניהו מהבמה הלאומית, כפי שהורידה אותו מהבמה באשדוד השבוע. הוא, שיותר מכל מנהיג ישראלי אחר הבליג על טרור ורקטות, שהסכים להכיל בלוני נפץ ועפיפוני תבערה, שהאמין בכל מאודו בהסדרה - דווקא הוא קיבל מהג'יהאד האסלאמי ביום שלישי הפקה של פריים אחד, שמכיל בתוכו את כל אוזלת היד שלו בטיפול ברצועה. 

לא רק שותפיו הקואליציוניים מזהים שנסדק משהו בתדמית "הקוסם" - גם העזתים מריחים את החולשה ויורים בימים האחרונים כמי שמבינים שלכל היותר הוא יאיים שוב ב"מיטוט שלטון חמאס". 

במרדף המטורף אחר כל קול נזנחים כל העקרונות: סיוריו של ראש הממשלה, בעיקר באזורים מאוימים, מתקיימים תמיד תחת איפול תקשורתי, שמוסר רק אחרי שהוא עוזב את המקום. הפעם החליט נתניהו להודיע מראש על השתתפותו בכנס בחירות באשדוד ואף להעביר אותו בשידור חי. להזמנה הזאת לקחת חלק בנאומו של ראש הממשלה - התקשה הג'יהאד האסלאמי לסרב.

התוצאה רעה לנו מאוד: התמונה שבה ראש המעצמה החזקה באזור מובהל על ידי מאבטחים למקום מקלט, מפני שאיזה עזתי החליט לקלקל לו את הנאום, היא רוח גבית לכל האויבים שסביבנו. כן, כשנשמעה האזעקה, זו הייתה חובתם של המאבטחים להעביר אותו למקום בטוח. אבל זו גם הייתה חובתם לעצור את היוהרה ולאסור על שידור חי מהאירוע.

אחרי שחצה את שיאו של דוד בן־גוריון בשנות כהונה, נראה שהיוהרה הופכת לאחד המכשולים הגדולים בפני נתניהו. הקשר הטוב שלו עם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ מיצב אותו בעולם כמי שיכול לפתוח דלתות בוושינגטון. במוסקבה, בריאד, בקהיר וגם בדוחא מאמינים שהדרך לוושינגטון עוברת בנושאים רבים דרך ירושלים. לרגעים זה גם היה נכון, אבל נראה שנתניהו התחיל ליהנות קצת יותר מדי מהתדמית של מי שמפעיל את הנשיא האמריקאי.

 

עוד לפני הפיטורים של היועץ לביטחון לאומי ג'ון בולטון וההצהרות על משא ומתן עם איראן, החלו להגיע לישראל קולות כועסים מוושינגטון שאמרו: "נראה שראש הממשלה שלכם התבלבל ואולי הוא חושב שהנשיא טראמפ עובד אצלו". טראמפ הוא הידיד הטוב ביותר שהיה לישראל בבית הלבן, אבל אסור לטעות: כמו נתניהו, גם הוא מוכן להקריב כמעט הכל כדי להיבחר מחדש. הוא גם לא אדם שכדאי להעליב אותו. בן רגע הוא עשוי להתהפך עלינו. 

כשקוראים את תמלילי העדות של ד"ר מרים אדלסון - הכל מתחבר. אין אנשים שהרעיפו על נתניהו יותר מזוג האדלסונים, ועדיין הם זכו ממשפחתו ליחס של משרתים. לבד מהמפעלים הפילנתרופיים המשמעותיים שהקים, שלדון אדלסון והשפעתו הרבה במפלגה הרפובליקנית הם גורם בעל משמעות אסטרטגית למדינת ישראל; אבל מבחינת נתניהו הם רק עוד זוג עשירים שנועד לקנות להם מתנות.

לא בכדי מקפידות רוב הדמוקרטיות על הגבלת משך הכהונה של מנהיגים. יותר מדי שנים בתפקיד גורמות גם לאנשים מאוזנים להתחיל להאמין שהם נמשחו למלוכה ושטובתם זהה לטובת המדינה. הכל נועד לשרת אותם, כולל האזרחים.
 

זה מה שקרה גם לכלכלההישראלית, שהייתה פעם בבת עינו של נתניהו. אחרי שנים שבהן טיפח ושמר על הכלכלה, הוא נגרר בשנים האחרונות להוצאה ציבורית מופקרת שנועדה להבטיח את שרידותו ויצרה גירעון ענק שהולך וגדל.

עם כתבי האישום המרחפים מעליו זה רק ילך ויחריף. כל שותף קואליציוני, כולל נציגי המגזרים הלא־יצרניים בחברה, יודע שנתניהו ישלם עכשיו כל סכום לכל דורש כדי להבטיח את חסינותו. נתניהו מבין כלכלה היטב, אבל מבין גם את המשמעות האישית עבורו של לא להיענות לדרישות הסחיטה. אדם שמכיר אותו היטב אמר לי השבוע: נתניהו יסכים גם להקים את בית המקדש על הר הבית אם רק יבטיחו לו חסינות.

אולי כך היה נוהג כל אדם שמרחפת מעליו חרב של מאסר ושלילת החירות. אינני יודע איך הייתי נוהג. מעולם לא נחשדתי בפלילים, אבל אני יודע שאת המחיר של ראש ממשלה סחיט נשלם כולנו, במסים שיהיו חייבים לעלות אחרי הבחירות ובהמשך מימון של מגזרים ומוסדות שאינם תורמים דבר לכלכלה הישראלית.

שלא לדבר על המחיר שמשלמת האחדות בחברה הישראלית. את ה"הפרד ומשול" שנקט מתחילת דרכו הפוליטית, הפך נתניהו לשסה ושסע. הוא מוכן לקרוע את החברה הישראלית לגזרים, ללבות כל מדורת שנאה בין מגזרים, ובלבד שזה יבטיח את נצחיותו. בשנתיים האחרונות הוא מתמסר גם לפירוק שיטתי של המוסדות הממלכתיים שלנו: בית המשפט, הפרקליטות, המשטרה, ואפילו הצבא. יש המשווים אותו לטראמפ, אבל הטרמינולוגיה שהוא אימץ לאחרונה דומה באופן מפחיד לזו של ארדואן.

כמו ארדואן, גם הוא מאשים את התקשורת בביצוע "פיגועים" נגדו - ובשלב הבא יוכל כבר לכנות את העיתונאים "טרוריסטים" ולנהוג בהם כמו שנוהגים במחבלים. כמו ארדואן, הוא מצביע בלי הרף על אויבים מבית וממציא איומים מדומים. "הערבים עומדים להשמיד אותנו" הוא המקבילה הישראלית לרדיפת הכורדים של ארדואן. כמו ארדואן, הוא הכריז גם על מוסדות המדינה כאויבים, ובעצם על כל דבר העומד בדרכו. כמו ארדואן, הוא רוצה להבטיח את שלטונו לנצח.


 

במשך העשור האחרון שבו משל בישראל, עשה נתניהו רבות למען הכלכלה הישראלית, הביטחון ויחסי החוץ שלנו. הוא צבר זכויות רבות, והן שלו ואיתו, אבל עם הופעתם של כתבי האישום - משהו שם התקלקל. הקסם פג. נתניהו מרגיש את זה, ולכן הוא נחוש מאי־פעם לסלול לעצמו חסינות מקיר לקיר, בכל מחיר. ששום דבר לא יוכל להזיז אותו מתפקידו.

לכן הבחירה שלנו השבוע היא לא באמת בין ימין ושמאל, גם לא בין ליכוד וכחול לבן - היא על מהותה וקיומה של הדמוקרטיה הישראלית. מראשית ימיה שימרה הדמוקרטיה הישראלית את המערכת המפלגתית, שבה הרעיון גדול יותר מכל פרסונה. נתניהו הפך את המערכת הזאת לפרסונלית - וכל מי שלא תומך בהישרדותו האישית מוגדר שמאל, גם אם יש לו 50 שנות חברות בתנועת הליכוד. ביום שלישי נצטרך לבחור בין המשך הדמוקרטיה וקיומה של חברה ישראלית מאוחדת, שבה דעות וזרמים שונים חיים בכפיפה אחת, לבין שלטון יחיד ללא מצרים, שתכליתו להנציח את עצמו.

הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13

[email protected]