זה אמור היה להיות תפקידו האחרון של תא”ל (במיל’) ירמי אולמרט בצה”ל. ב־31 ביולי 90’, לפני פלישת העיראקים לכוויית, נפרד מכל מי שהיה עליו להיפרד, פשט את מדיו והתכונן לפרוש. כנכה צה”ל, ירד לטיפולים בים המלח. בדרכו מהספא לחדרו במלון, בעודו לבוש עדיין בחלוק רחצה ומדובלל שיער, דלק אחריו קב”ט המלון ולחש לו בהתרגשות שמחפשים אותו מלשכת שר הביטחון. הוא התקשר אל השר משה ארנס, שהודיע לו כי החליט למנותו למזכירו הצבאי. כשהעיר שכבר החל בפרישה, השיב לו השר בחביבות אופיינית: "תשכח מזה".
כך זכה אולמרט לאקורד סיום מרתק ובלתי צפוי לשירותו הצבאי. “זאת הייתה חוויה לעבוד עם מישה, שר שידע בדיוק מה שרצה וההיכרות המוקדמת קירבה בינינו”, הוא מספר. “בין השאר, כל פעם שחייל נפל, יצאנו לביקור אצל המשפחות השכולות. זה לא היה קל, אבל בהחלט חיוני”.
הסיפור הזה הוא אחד מני רבים שמופיעים בספרו החדש האוטוביוגרפי של אולמרט, “מסעות חיי” (בהוצאת קונטנטו נאו), שבו הוא חוזר לתחנות חייו, שהן גם כמה מהתחנות המשמעותיות בהיסטוריה של המדינה.
הוא נצר לשושלת אולמרט: בנם של ח”כ מרדכי אולמרט ורעייתו בלה, ואחיהם של הפרופסור לחקלאות עמרם אולמרט, המבוגר ממנו, ושל ראש ממשלת ישראל לשעבר אהוד אולמרט והמזרחן יוסי אולמרט, הצעירים ממנו. זו שושלת שראשיתה ב־33’, כשמרדכי, אבי המשפחה, עלה ארצה מחרבין שבסין, לשם עקר מרוסיה עם משפחתו בתום מלחמת העולם הראשונה. בדרך הנה השתלם בחקלאות בהולנד, וממנה נסע עד גדנסק שבפולין כדי לשמוע את זאב ז’בוטינסקי, מושא הערצתו, חוצב להבות בנאומו.
פגישה מרגשת
ירמיהו (ירמי) אולמרט נולד ב־43’ בתל צור, מיישובי חומה ומגדל, שאביו היה ממקימיו, יישוב שהפך למושב "נחלת ז’בוטינסקי" עד מיזוגו עם המושבה בנימינה. לדבריו, אחד מזיכרונות הילדות הראשונים שלו מגיל ארבע הוא הפיצוץ האדיר של רכבת נשק בריטית, שעלתה על מטען שהניחו לוחמי הלח”י על מסילת הברזל ממערב ליישוב. אמפי שוני של היום היה אז מגרש המשחקים שלו, “היכן שהיום מתקיימות הופעות, שיחקנו בשוטרים וגנבים”.
אביו החמיץ את הכרזת המדינה, בהיותו אז במסע “שנור” לטובת האצ”ל בחרבין. בשובו ארצה עסק בחקלאות ושיתף בכך את בניו. “עזרתי לאבא ברפת, בלול, במטע ובכרם”, משחזר אולמרט. “איך שאתה רואה אותי עישבתי, התקנתי גומות, השקיתי ונתתי יד איפה שצריך. אף עסקתי בהדברה אצלנו ובמשקים סמוכים”.
כיו”ר תנועת ההתיישבות של משקי בית”ר, נבחר אביו ב־55’ לכנסת השלישית מטעם חרות. הוא היה נוסע אליה לירושלים באוטובוס כאחד העם, ועוסק בה בענייני חקלאות, לרבות חוק המים. “הכל היה אצלנו בצנוע כזה”, מספר אולמרט. הוא זוכר שאביו היה אופוזיציונר מר למנהיג בגין. זה עלה לו ביוקר - בתום הכנסת הרביעית, ב־61’, נפלט מהפוליטיקה. כעבור זמן מה הלך בדרכו בנו אהוד, הצעיר מירמי בשנתיים, כשחבר לשמואל תמיר שפרש מחרות והקים את מפלגת "המרכז החופשי".
ירמי שירת בצנחנים ובנח”ל, עבר קורס מ”כים וקורס קצינים. “אהבתי את השירות הצבאי, אבל העדפתי ללכת בעקבות אחי הבכור עמרם, שמבוגר ממני בשבע שנים והוא אגרונום, וללמוד בפקולטה לחקלאות”, הוא מספר.
הוא סיים תואר שני עם התמחות במחלות צמחים. מלחמת יום הכיפורים תפסה אותו בתחילת לימודיו לדוקטורט בתחום ההדברה הביולוגית “בתפקיד סמג”ד, כמו במלחמת ששת הימים, עסקתי באבטחת גזרת עמק הירדן מפני אפשרות של פלישה ירדנית”.
אז אירע המהפך בחייו. “משירות המילואים הממושך הייתי מגיח לפקולטה לחקלאות, וכבר לא הרגשתי נוח עם החלוק הלבן שלבשתי שם”, הוא מספר. “אז החלטתי לעזוב את הדוקטורט ובגיל 30 להתגייס לשירות קבע כעוזר קצין אג”ם של דורון רובין, חברי הטוב, לימים אלוף”.
אולמרט עבר מתפקיד לתפקיד ועלה מדרגה לדרגה. כאשר שירת כמפקד גדוד היאחזויות הנח”ל הזדמן לו קוריוז נחמד, כשהתבשר על בואו של אח”מ להיאחזות מבוא שילה: “יום אחד הודיעו על בואו לביקור של המנצח לאונרד ברנשטיין. ‘ארגן למאסטרו סיור, שבמהלכו ייטע עץ’, נאמר לי. טוב, פקודה היא פקודה, החבר’ה חפרו בור, הביאו שתיל, וברנשטיין מחויך כולו שתל אותו בכבודו ובעצמו, בלי ליווי מוזיקלי. אגב, אני לא ממליץ לחפש את העץ, שנשכח כשההיאחזות הפכה למתקן צבאי סגור”.
בהמשך הזדמן לו להיות מעורב באירוע פחות נעים מבחינתו. עליו, בן למשפחה ז’בוטינסקאית שהייתה אמונה על מצוות ארץ ישראל השלמה, הוטלה המשימה לפקד על פינוי ההתנחלות אלון מורה. “בשלב מסוים קיבלתי הודעה: ‘האלוף מגיע (משה לוי (מוישה וחצי), לימים הרמטכ”ל – יב”א), היכון לפינוי!’”, הוא משחזר. “לזכותו ייאמר שהוא לא בא רק להנחית פקודות, אלא דאג שמטה פיקוד המרכז, שהגיע איתו, יהיה מעורב בביצוע הפינוי תוך כדי התנגדות כוחנית”.
קל לנחש שהפינוי לא היה לרוחך.
“אין דבר כזה. אם אתה בצבא, עליך לבצע פקודות. בשלב מסוים הבחנתי בחיילים גוררים על האדמה את הרב מאיר כהנא. ניסיתי לדבר איתו. ‘כבוד הרב’, אמרתי לו, ‘הבט איך אתה נראה עם החליפה המלוכלכת והקרועה. לא חבל עליך? עשית את שלך, תפסיק להתנגד’. זה לא עזר ובמו עיניי ראיתי שגררו אותו למטה”.
אולמרט, נשוי בשנית לריקי, עורכת דין, בתו של יצחק טוניק, מי שהיה מבקר המדינה, הוא מיקירי העדה הדרוזית בישראל ואהוב על מנהיגיה. קשר חם במיוחד היה לו עם אל”מ נביה מרעי, שב־1996 נהרג ברצועת עזה כחלק ממהומות מנהרת הכותל. כששמע על חוק הלאום, רתח. “החוק הזה, שאיננו מתחשב בתמיכה הבלתי מסויגת של הדרוזים במדינת ישראל, הוא טעות גדולה”, מוחה אולמרט.
במלחמת לבנון הראשונה נפצע ברגליו מכדורים תועים. “יום אחד התקשר אליי מבחמדון בהר הלבנון, מפקד האוגדה אלוף מנחם עינן ואמר: ‘יש פה מישהו שרוצה לדבר איתך’ והעביר לי את שפופרת הטלפון. ‘מתי אתה מגיע?’, ככה, בלי הקדמות, שאל אותי רפול, הרמטכ”ל רפאל איתן, שגם אם היו מעירים אותי באמצע הלילה, הייתי מזהה את קולו. כשקוראים לי, אני מתייצב. עליתי למעלה - וחטפתי”.
מה קרה?
“באותו זמן היו בלבנון סכסוכים בין הנוצרים לבין הדרוזים, כשלנו היו קשרים טובים עם שני הצדדים. לפתע נורה לעברנו צרור על כביש דמשק־ביירות, ואני נפגעתי בשתי רגליי. בתחקיר התברר שחייל דרוזי שהסתתר באיזה מבנה נבהל מרעש טנק מרכבה שנסע אחרינו וירה אינסטינקטיבית מחסנית מבעד לחלון. לכך היה המשך מפתיע. כשהייתי בשיקום ברמב”ם, ביקר אותי חבר דרוזי מימי לימודינו בפקולטה לחקלאות ושאל אם אביו של היורה יוכל לבקר אותי. לא הייתה לי סיבה להתנגד. הפגישה הייתה מרגשת”.
כששב לצבא מהשיקום הממושך ברמב”ם ובתל השומר, הודיע לו ראש מחלקת ההדרכה אלוף יוסי פלד כי בשל מצבו לא יוכל לשוב לתפקידי שדה. ירמי התמנה לראש מחלקת תורת מלחמה ובהמשך עבר להיות ראש מִנהל הסגל לצד ראש אכ”א דאז אלוף מתן וילנאי, ש”איתו היה לי שיתוף פעולה מעולה”. אז כאמור מונה במפתיע לתפקיד המזכיר הצבאי.
במלחמת המפרץ היה עד לוויכוח שניטש בין שר הביטחון ארנס וסגן הרמטכ”ל אהוד ברק, שצידדו בעימות עם עיראק, לבין ראש הממשלה יצחק שמיר והרמטכ”ל דן שומרון שנענו לקריאת נשיא ארצות הברית ג’ורג’ בוש לישראל לא להתערב. “כיום נראה לי שהצדק היה עם שמיר ועם שומרון”, מעיר אולמרט.
בחירות 92’ החזירו את יצחק רבין לראשות הממשלה ולמשרד הביטחון. ירמי שב אל אופציית הפרישה ופינה באלגנטיות את מקומו לאלוף דני יתום.
אז נרשם ציון דרך לא שגרתי במשפחת אולמרט. בדיוק כשאחיו אהוד התמודד מול טדי קולק, ראש העיר האגדי של ירושלים, נענה ירמי לאתגר לרוץ בראש רשימה לא מפלגתית לראשות המועצה המקומית של גבעת שמואל, שבה הוא מתגורר מ־83’. הקצין בדימוס נקלע למציאות שלא היה מורגל בה. ערימות זבל נזרקו ליד המועצה וליד ביתו, ורכב הנכים שלו הועלה באש. עד היום לא ברור לו מי יצאו נגדו.
ניכר באולמרט שהוא איננו מתלהב מכך שעירו מקבלת צביון דתי. אחרי ארבע שנות כהונה, הוא החזיר את המפתחות. כשאני מעיר לו שנראה כי ברח מהמערכה, הוא מגיב: “במובן מסוים אני לא מכחיש את זה, אבל לא יכולתי להשלים עם גילויי האלימות”. בהמשך ניהל את “צוות”, ארגון גמלאי צה”ל, ועמד בראש איגוד הכדורסל. כיום הוא מכהן בחבר הנאמנים של מכללת תל חי ובמועצה לישראל יפה.
מחויבות משפחתית
“לאהוד אחי נעשה עוול, כשהוא שילם במידה לא קטנה מחיר על תמיכתו באריאל שרון בנושא הפינוי מחבל קטיף”, טוען אולמרט בספרו. “אם מאריק קצת פחדו, הסתערו אנשי ימין וחבריו בעבר בליכוד בלהיטות רבה על אהוד, מה שבסופו של דבר מצא את ביטויו במשפט שנעשה לו. זאת מעל ומעבר למה שקורה עם חקירות נתניהו לגבי פרשת הצוללות וההסתבכויות האחרות שלו”.
על אחיו ד”ר יוסי אולמרט, שעזב את הארץ לארצות הברית לפני 15 שנה, לאחר שנקלע לחובות כבדים כשניסה להיכנס לפוליטיקה, הוא כותב בספר: “אחינו הצעיר מעד בהלכי מחשבתו”.
בספר אתה מתאר את אהוד כילד־של־אמא, שניגן בפסנתר כמוה, ואתה כותב: “מבין ארבעתנו אהוד נחשב ל’יותר’”. חשבת כבר אז שהוא יגיע לגדולות?
“זאת תהיה הגזמה לדבר ככה, משהו שיכולים להרשות לעצמם מי שסובלים מביטחון עצמי מופרז. מי בכלל חשב שיגיע לראשות הממשלה? העיקר זה להיות בן אדם ולגלות מחויבות משפחתית, שהרגשתי ממנו בתקופת הפציעה שלי”
.
מה עומד מאחורי המשפט בספר: “ב־2001 ייעצתי לאהוד לחתוך מול שרון בבחינת הכל או כלום”?
“הייתה הרגשה שאריק הרגיש כאילו אהוד בכיס שלו, והוא יהיה נאמן לו לאורך כל הדרך. באיזשהו שלב אמרתי לו כאחיו שאם הוא פוליטיקאי, זה לא יכול להיות כך. כנראה, הוא הפנים את זה, וכשאריק נפל למשכב, הוא קפץ לראש ממקום לא בכיר ובעצם הפתיע אותנו”.
אתה גאה בתפקודו כראש ממשלה?
“בעיקרו של דבר אני גאה, בוודאי על איך שתפקד במלחמת לבנון השנייה, אבל לא מתעלם מכך שהוא עשה כמה טעויות. אין מה לדבר בכלל שהוא לא היה צריך לקבל מעטפות מטלנסקי. כמו כן שגה כשנתן אמון עיוור בשולה (זקן - יב"א) ושילם על כך”.
כאן אולמרט האח מנמיך את קולו ואומר: “אם להגיד את האמת? אף פעם לא הצבעתי לנתניהו לאחר שהוא וחבר מרעיו עושים במדינה כרצונם, שלא לדבר על הגברת ועל הילד שחי על חשבון כולנו. לא נעים להגיד, אבל אם יוני לא היה נהרג, איפה היה היום ביבי?”
אז למי הצבעת?
“בבחירות אפריל הצבעתי לכחלון, כאילו־חרותניק שיצא ממעברת גבעת אולגה, ובבחירות האחרונות הצבעתי לגנץ, כעת הוא המועמד המתאים ביותר לראשות הממשלה”.
ייעצת לאהוד לחזור לפוליטיקה?
“לא! אין לו כבר מה לחפש שם. בשביל מה הוא צריך את זה?”.