מיד אחרי שקאסם סולימאני, מפקד כוח קודס האיראני, חוסל על ידי האמריקאים, אהוד יערי, הפרשן הוותיק של חדשות 12, השווה את האירוע לחיסולו של ריינהרד היידריך, אבי "הפתרון הסופי" הנאצי, בחודש יוני 1942. לא מעט גבות הורמו לאחר ההשוואה, אבל יערי, בקולו הבטוח, נשאר נאמן לה גם מספר ימים אחרי כן, כשנפגשנו סמוך לאולפן החדשות בנווה אילן.
“סולימאני היה דמות מיוחדת במינה", הסביר הפרשן הוותיק. “החלטתי לומר שהוא האויב הכי מסוכן שקם למדינה מאז מלחמת השחרור, מפני שבמשך שנות קיומנו הערבים הציגו אתגרים וצרות, אבל לא נאצר, לא ערפאת ולא סדאם חוסיין בנו אסטרטגיה שיטתית, ארוכת טווח, לחיסול הישות הציונית. אין דומה חיסול סולימאני לחיסול אחר שאני זוכר. לא יאסין ולא מוסאווי ולא ג׳עברי ולא אבו ג׳יהאד. זו ליגה לגמרי אחרת, כי יש סולימאני ויש תוכנית סולימאני, ועכשיו עומדת השאלה האם התוכנית יכולה להתקיים בלעדיו, כי מידת נעליו הייתה 62 ומי ייכנס אליה? בטח לא סגנו קאאני, שבכלל מומחה לאפגניסטן".
לשיגעון של סולימאני לא היו גבולות?
“הוא היה איש מתוחכם, ערמומי, בעל צדדים שונים באישיותו. מצד אחד מאוד דתי, חובב שירה, מחויך וכריזמטי - גאון מרושע. מצד שני לא היה כמו הרבה גנרלים שאנחנו מכירים, גנרל משרדים. הוא היה איש שטח. התרוצץ בין המיליציות השונות על ההרים, הגבעות, בחום, בקור. הוא מונה למפקד כוח קודס ב־97׳, כשהכוח היה מחלקה במשמרות המהפכה שעסקה פה ושם בטרור. סולימאני הפך את הכוח למפלצת שהחזיקה קרוב לרבע מיליון נושאי רובה באזור. עם השנים הוא נהיה חשוב מכל אדם אחר באיראן, למעט המנהיג העליון. הוא קיבל משאבים כספיים בלתי מוגבלים כשלאיראנים אין צבא אמיתי, אז הוא עקף את המכשולים בשיטות של לוחמה באמצעות שליחים".
ארצות הברית לא מפחידה את האיראנים?
“הם לא רוצים מלחמה עם ארצות הברית. הם ינסו בחודשים הבאים לפגע באמריקאים, להטרידם, למרר את חייהם ברחבי האזור ובלי להשאיר חתימה איראנית גבוהה מדי. פה יהיה פיגוע, שם יהיו רקטות. הם גם לא רוצים מלחמה איתנו, בטח לא בשלב הזה. עוד לפני החיסול המטרה העליונה של איראן הייתה למגר את ההשפעה והנוכחות האמריקאית בעיראק כדי להפוך את עיראק, ש־60% מאוכלוסייתה שיעית, לבת חסותם. מעיראק השיעית אתה חובר דרך ציר המדבר לאסד על נהר הפרת, בואכה חיזבאללה, הגולן, הים התיכון. סולימאני עסק בבניית מכונת מלחמה שצה"ל, מימי איזנקוט, שיבש והרס חלקים גדולים ממנה, אבל זה לא עצר אותו".
אז האיום האיראני הוא מוחשי וממשי.
“ראש הממשלה נתניהו זיהה נכון ומוקדם את עוצמת האיום ואת המסוכנות שלו ולקח קצת זמן למטכ"ל לחבור להבנה הזו. המציאות שאנחנו נמצאים בה היום היא שהעולם הערבי נמס. תחושת הערביות מתפוגגת. יש הבנה בעולם הערבי שהתנועה הלאומית, שקמה בראשית המאה ה־20, נכשלה. לא קמו מדינות ערביות מסודרות, משגשגות, ואם נניח את מדינות הנפט בצד, העולם הערבי שוקע במדמנה של עוני וחוסר יכולת. נוצר חלל עצום במזרח התיכון שלתוכו נכנסים איראן וסולימאני וטורקיה וארדואן. שתי המעצמות הלא ערביות, כל אחת בדרכה, תוך כדי התחרות ביניהן, אבל בלי להגיע להתנגשות. ההתמודדות האחרונה הייתה סביב דאע"ש. הטורקים נתנו להם לחיות, ואילו האיראנים ניהלו קרב כשסולימאני נמצא בקשר עם גנרלים אמריקאים. לא קשר ישיר, אבל חילופי מסרים. סולימאני היה סוג של בן ברית של טראמפ בקרב נגד דאע"ש".
ואחרי מותו רקטות נורו על בסיס אמריקאי, מטוס אוקראיני מופל. מה זה אומר?
“גם אחרי התקלה הגדולה שקרתה לאיראנים עם המטוס האוקראיני הם עדיין נחושים לארגן גל פיגועים גדול ומתמשך נגד הכוחות האמריקאיים באזור, בעיקר בעיראק, וכפי שאומר נסראללה, ‘מי שחושב שבלי סולימאני העולם יהיה טוב יותר, טועה׳. ישראל צריכה להתבונן היטב בהעזה האיראנית, אותו שיגור טילים לבסיס אמריקאי, לדיוק של הפגיעות ולמסר שמגיע משם, שבמידת הצורך הם יפעלו בדרך דומה נגדנו".
שאלת את עצמך פעם עד מתי תעסוק במטחנת האזור שרק הולכת ומסתבכת עם השנים?
“אני לא מדבר על נושאים אישיים".
יערי יחגוג בקרוב 75. הוא נמצא באולפן החדשות משעות הצהריים המוקדמות עד שמשחררים אותו לביתו, תלוי בקליינט. פעם זה היה ערפאת, עכשיו זה סולימאני, כל פעם נמצא גיבור חדש, ורק הוא נשאר היסוד האיתן של הבית.
לא מזמן יערי נעדר לתקופת מה, והיה כבר מי שהעלה השערות, אבל הוא מספר שזו בסך הכל הייתה חופשה בדרום אפריקה. עוד לפני שנפגשנו הבהיר שנוכל לדבר על הכל חוץ מחייו האישיים. אז ישבנו בפונדק “אלביס" הסמוך לאולפנים בנווה אילן, וכשהזמנו חומוס ניגשו שתי בחורות צעירות ואמרו שרצו להגיד לו שהן מאוד מעריכות אותו. “סלב?", שאלתי.
“איזה סלב?", חייך. “שמע סיפור, אני בדרך כלל מגיע לאולפן מהבית עם החולצות שלי ולפני השידור מחליף. לפני כמה חודשים הגעתי עם חולצה שאני אוהב, משבצות גדולות, צבעים, והופעתי איתה. התחיל עניין סביב זה, אז הלכתי לראות את ההקלטה, האם החולצה הייתה עד כדי כך איומה, שהיו צריכים לעסוק בה".
אתה לא רואה שידורים שלך?
“אף פעם אני לא מסתכל על ההקלטה".
יערי התחיל את דרכו כעיתונאי בעיתון “דבר" עוד בשנות ה־60, עד שעבר לערוץ הראשון ב־1975, שם שימש כפרשן לענייני המזרח התיכון. בתחילת המילניום מצא את עצמו בחדשות ערוץ 2 כפרשן לענייני ערבים, מכיר את המקצוע לאורך ולרוחב. “הייתי מאמין גדול של השידור הציבורי, ולכן במשך שנים סירבתי לערוץ 2", סיפר. “המעבר קרה כשחשבתי שאין תקומה לשידור הציבורי ולא סידרתי לעצמי מקום עבודה חלופי. אמרתי ‘אני עוזב׳ ועשיתי מסיבה שהזמנתי אליה את כל אנשי הטלוויזיה ברשות השידור. אמרתי לבעל המועדון ‘שתייה בשפע, אוכל, מוזיקה, ורק שלא יהיו מיקרופונים׳. הסברתי שאני לא רוצה נאומי פרידה, כי אז אצטרך להסביר למה אני עוזב. שלום קיטל, שהיה המנכ"ל הקודם בחדשות 2, שמע ובא עם הצעה. לא משהו שתכננתי".
אתה עדיין בדעה שהתאגיד קרס?
“בתאגיד יש שיפור גדול בתכנים ויש גם עוד הרבה מה לעשות. אני מאוד נהנה ברדיו מהתוכנית היומית של חדשות החוץ שעושה ערן סיקורל, או בימי חמישי מהתוכנית של ערן זינגר, שדן בבעיות המגזר הערבי".
היום יותר קשה לסקר את העולם הערבי?
“הרבה יותר. מדובר בשיטפון. לפני שנים היית שומע את רדיו מונטה קרלו וקורא עיתונים. היום היקף החומר ברשתות הערביות ובוואטסאפים מטביע ואני לא עובד לבד. יש לצדי שלושה אנשים טובים, וצריך לנבור ולברור. יש המון פייק ניוז שלפעמים אני רואה אותו מופיע באתרים שלנו. קשה בגלל היקף החומרים".
פחות קשר אנושי.
“להרבה אנשים, כמוני למשל, יש רתיעה מהשימוש בטוויטר ובפייסבוק. אני מאוד פסיבי שם. אצלי זה עדיין יותר עניין של מגע אישי, אבל אין מה לעשות, התקשורת המסורתית - טלוויזיה, פרינט ורדיו - מאבדת את כוחה לטובת העולם הדיגיטלי. לא יודע אם זה עצוב, זו עובדה. אנחנו נמצאים בעידן של ריבוי פלטפורמות. אנשים שמחפשים ניוז יבחרו בעצמם את המקום, ואנחנו רואים את זה במספרים. אנחנו משדרים חדשות בשעה שמונה, ויש אנשים שאומרים שהשעה לא מתאימה, אז הם יראו בעשר, או למחרת בבוקר".
עולם התקשורת משתנה, ורק הסכסוך נשאר. לא מייאש?
“להפך. כשאני מסתכל על הראשונים שבאו ממשפחתי, סבתא של אמא שלי, ועל כברת הדרך שהמפעל הציוני עשה, אלה הפרופורציות שלי".
כן, אבל האין מוצא, הבעיות שרק חוזרות ומתעצמות?
“הסכסוך שלנו היה עם העולם הערבי והוא הולך ודועך".
אבל העולם הזה מקצין מבחינה דתית.
“לא חושב. יש לי כלי כדי לשפוט מה הערבים רוצים ומרגישים. יש 300 תחנות טלוויזיה ערביות. בודדות מהן משדרות דרשות של אנשי דת ומסיתים, והיתר הן ליברליות וחילוניות".
עם מי אתה מסתדר טוב יותר, יהודים או ערבים?
“פוליטית עם ערבים, כי על הדברים הבסיסיים אין לי איתם ויכוח. עם היהודים זה קשה, כי הם רוצים להיות חדורי אמונה שמחר הכל ייפתר והשמש תזרח לעולמים. אני לא חושב שזה ריאלי".
קשה לך למשל לשבת עם בצלאל סמוטריץ׳ באותו אולפן?
“אם אני אוהב את הדעות שלו, את הלשון?".
את הדעות הנחרצות.
“אני מאוד לא אשמח אם ניתן לחוגים האלה להוליך אותנו למדינה דו־לאומית. אסור לתת להם למשוך אותנו למקום שאנחנו לא רוצים ללכת אליו. מאוד התעצבתי כשנתניהו זגזג ולא לקח בזמנו את בוז׳י הרצוג לקואליציה, כי אז מפלגת העבודה הייתה הרבה יותר גדולה וזו הייתה יכולה להיות קואליציה שמסוגלת לבצע. עכשיו נתניהו לא יכול לעשות כלום. אני לא בטוח שהוא רוצה, אבל הוא גם לא יכול. מי הפריע לביבי לעשות ממשלה עם בוז׳י, הוא נהג אז בחוכמה?".
נהג על פי שיקולים פוליטיים.
“טעות איומה וכפולה. אחת לקח את ליברמן ונתן לו את משרד הביטחון, והשנייה איבד את האפשרות לעשות ממשלת מרכז חזקה עם מפלגת העבודה, שהיו לה יותר מ־20 מנדטים. בעיניי זו טעות נוראה".
חשבת פעם ללכת לפוליטיקה?
“אף פעם. לא מתאים וגם לא מעניין אותי. לא חושב שמישהו שנעשה חבר כנסת, או אפילו שר זוטר, יש לו השפעה. אני גם לא מתאים מבחינת מבנה האישיות והביוגרפיה שלי".
לא מעט עיתונאים עברו צד.
“לא התפעלתי ואני גם לא מתפעל היום, והיו לי הצעות לכל מיני תפקידים".
יערי סיפר בעבר שהתנגד להסכם אוסלו, ושהיו לו שיחות עם יצחק רבין בנושא. “לא יכול להגיד שרבין התייעץ איתי, אבל כן היו שיחות", הוא אומר היום.
והתנגדת לאוסלו.
“כי ידעתי מה יהיה, אמרתי את זה בקול, ובעיתון ‘הארץ' עשו כתבה ענקית כמה אני חמוץ. החברים הכי טובים רבו איתי ‘מה אתה עושה? השלום בפתח׳. התנגדתי לאוסלו מסיבה מרכזית ולא טעיתי. פספסתי אז סקופ שאולי היה משנה את התמונה. היום אני יכול לספר, אבל איש שאני מאוד מכבד, חיים (ג׳ומס) אורון ממרצ, צלצל אליי בסוף אוגוסט 1993 ואמר ‘אני חייב לאכול איתך ארוחת בוקר׳. נפגשנו למחרת במלון 'רנסנס' בירושלים והוא אמר ‘זה הולך לקרות׳ וג׳ומס איש רציני. סיפרתי לזאב שיף ז"ל, שלא היה עיתונאי כמוהו. היה בינינו שיתוף מוחלט במקורות, כתבנו ספרים ביחד. שנינו הלכנו לרבין בשביל לברר ורבין לא היה שקרן, אבל איכשהו הוא הוביל אותנו לנושאים אחרים ויצאנו מהשיחה בלי לקבל תשובה. טסתי לוושינגטון לסיבוב שיחות נוסף שהיה עם המשלחת הפלסטינית ושם ראיתי את הדיווחים על אוסלו. הכל הודלף מהצד של פרס וכמובן דרך 'ידיעות אחרונות'. הרמתי טלפון לאבו מאזן בתוניס, לא חיכיתי לשלום בשביל להכיר אותו ואת ערפאת. אבו מאזן אמר לי לתומו שהתחיל הסכם. יבואו שבע חטיבות של פת"ח וצבא השחרור הפלסטיני ואחרי זה ערפאת והוא יגיעו. בגלל זה לא ישנתי. להתחיל את המהלך עם החבר׳ה האלה? בגדה ובעזה לא רצו אותם".
את מי לא רצו?
“אנשים שוכחים שכשערפאת הגיע בקיץ 1994 למעבר הגבול ברפיח הוא אמר לרבין שלא יהיו טקסים, כי הוא בא לדבר אל עמו והיו שלושה אנשים שרבין אמר שהוא לא רוצה אותם בשלב הראשון - ג׳יהאד עמרין, אבו פיראס ליפתאווי, ומחמוד אל־עאלול. ערפאת נכנס לרצועה כשהוא יושב במכונית של עמרין. הוא אמר אז שמדובר בטעות ואי־הבנה. לפני אוסלו פרסמתי במכון וושינגטון תוכנית שנקראה ‘לקראת התנתקות מנהלית - ישראל־פלסטין׳. מה הרעיון? בוא נתחיל להעביר את סמכויות המינהל האזרחי לפלסטינים המקומיים, כי אני מאוד בעד היפרדות ומדינה פלסטינית, אבל את זה לא עושים עם שבע חטיבות של ערפאת. לא הייתי נגד, הייתי נגד הדרך, ולכן לא הופתעתי. ערפאת בסוף 1995 אותת לחמאס שאפשר להתחיל בפיגועי ההתאבדות ובמרץ 1997 החל לחלק נשק לתנזים. שום דבר לא הפתיע".
למרות היכרותך לא חשבת שערפאת ישתנה?
“רחשתי לערפאת כבוד גדול והערכתי את יכולותיו. הוא היה סוג אחר של גאון מרושע מסולימאני ובאותו זמן הוא היה במצוקה. תקוע בתוניס לאחר שתמך בסדאם בזמן מלחמת המפרץ כשכל הערבים נטשו אותו. אנחנו הושטנו חבל הצלה, ‘בוא לרמאללה׳, וברור שהוא לקח".
רבין הבין עם מי יש לו עסק?
“רבין התחיל לא לאהוב את התנהלותו של ערפאת, והוא החליט להעמיד סוג של אולטימטום, ומי היה העד הכי חזק שלי? הנרי קיסינג׳ר. רבין התייעץ עם קיסינג׳ר, ותמיד כשהייתי בניו יורק עליתי אליו לרגל והוא סיפר על אותם לבטים. רבין קבע פגישה עם ערפאת לינואר 1996, אחרי הבחירות הראשונות ברשות, כי אמרו לו ‘אל תקלקל להם, העולם לא יקבל את זה׳. רבין נרצח בנובמבר וכבר לא היה אולטימטום".
רבין יכול היה לשנות את המציאות?
“רבין לא היה מניח לערפאת להתקדם לכיוון שהוא רצה. רבין שאל את עצמו ‘לאיפה זה הולך ומה צריך לעשות?׳. בא מישהו אחר תחתיו כראש ממשלה (שמעון פרס - א"ל), שחשב אחרת והאמין במזרח תיכון חדש. מי שחי כמוני כל היום עם ערבים, יש לו תחושה יותר טובה למה שקורה סביבנו".
שינית את דעותיך?
“באתי מרקע של תנועת העבודה, ואני לא איש ימין. אני רוצה מדינה פלסטינית ורוצה שנכריח אותם לקחת מדינה. איך? אם למשל נגיד ‘קחו 85% מהגדה. אנחנו לא רוצים חוזה שלום, אל תכירו בנו, אל תוותרו על זכות השיבה. תקימו מדינה ונמשיך לדון ולהתנהל׳. אין מה ללכת עם זה לפלסטינים, כי הם יסרבו. דיברתי על זה עם אבו מאזן לא אחת, אבל אם היינו עושים זאת, המדינות שתורמות להם שלושה מיליארד דולר בשנה היו אומרות לאבו מאזן וחבריו ‘אדוני, צריך לשנות את פני מציאות, תקים מדינה׳. הרבה שנים אני חושב ככה, ואת התוכנית המפורטת פרסמתי במרץ 2010 בכתב עת אמריקאי חשוב. עם ביבי דיברתי על זה ועם אחרים".
למה נתניהו לא מסכים?
“בגלל סוג הקואליציה שיש לו ואולי גם הוא בעצמו לא רוצה ללכת למהלך כזה משיקולים אחרים. לביבי יש תפיסת עולם, עקרונות אסטרטגיים משלו שאתה יכול להסכים איתם, או לא, אבל הוא בגדול מונע על ידי אמונות בסיסיות. אני חושב שכן צריך ללכת להקמת מדינה פלסטינית בגבולות זמניים ובלי חוזה שלום, כי אני חושב שמוטב שעל מסלול ההתנגשות עם איראן, ואנחנו על מסלול כזה, שלפחות הבעיה הזו תהיה תחת חבישה טובה".
אתה מאמין בזה?
“מאמין אמונה שלמה. אין לי ויכוח עם הפלסטינים, יש לי ויכוח עם היהודים ואני לא איש ימין. פתרון שתי המדינות, מדינה פלסטינית, הגדה המערבית, עזה, מזרח ירושלים, שממה היא תחיה בדיוק, שתתנתק מעטיני המשק הישראלי? הפלסטינים רואים במדינה הפלסטינית, שמקופלת בפתרון שתי המדינות, שאני בעדו, מדינונת מסכנה, ענייה, מוכת שחיתות, בלי בסיס כלכלי, כזו שהעולם יאבד בה עניין. ישראל, ברצותה, תתנתק מהם בעזרת גדר ומעברים מסודרים. איזה פלסטיני ירצה בזה? לא מכיר אחד".
מה הם היו רוצים?
“שתיתן להם את מה ששרון נתן בעזה, בלי מחיר. אתה נותן שטח ולא דורש דבר בתמורה. כן, בטח שניקח. מה שהם לא מוכנים לעשות זה תמורת המדינונת העלובה, שהשמאל אצלנו חושב שזו משאת נפשם, אבל לא אבו מאזן ולא אף אחד אחר יעשה את הפשרה ההיסטורית ההכרחית להסדר. זכות השיבה, הכרה בהיסטוריה ובקשר היהודי לירושלים ולציון. לא יעלה על הדעת. אין מנהיג פלסטיני, ואני הרי בוגר ערפאת, כתבתי את הביוגרפיה שלו. אני לא יכול לספור כמה פעמים הוא אמר לי בארוחות ערב, באמצע הלילה, תוך כדי שהוא מאכיל אותי מקלובה, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים - שעל זכות השיבה הם לעולם לא יוותרו. התנועה הפלסטינית קמה על הזכות הזו".
אין פשרות?
“שערפאת או אבו מאזן ילכו למחנות הפליטים ויגידו ‘אין שיבה׳? אין מנהיג פלסטיני שחושב לעשות דבר כזה".
אז אין מצב להתקדמות?
“תמיד בשוליים יש איזו התקדמות. למשל אבו מאזן וערפאת הסכימו לעקרון חילופי שטחים, אבל המשא ומתן לא נפל על השאלה איזה אחוז ניקח בגדה ואיזה פיצוי ניתן להם בשטח ישראל, הוא נפל על העניין שהצד השני לא מוכן לעשות חוזה שלום שמכיר במדינה יהודית".
אהוד אולמרט, מספרים, היה קרוב.
“לא מקבל את הגרסה, ואצטט לך את סאיב עריקאת בתום הפגישה האחרונה, מספר 36, בין אבו מאזן לאולמרט. אולמרט הראה מפה, ועריקאת סיפר שאבו מאזן ענה ‘תודה אדוני ראש הממשלה, אבל לא באתי לקבל שיעור במתמטיקה׳, כי היה שם את עניין האחוזים של חילופי השטחים. אנחנו יודעים מה היה עם היוזמה של ג׳ון קרי שהשקיע את דם לבו. ביבי לא אהב את המתווה, אבל אמר ‘יש הסתייגויות, אבל בסדר׳, ואבו מאזן לא ענה. אובמה הזמין אותו לבית הלבן ושאל ‘נו?׳, ואבו מאזן אמר ‘אחזור אליך אדוני הנשיא׳ ועד היום הוא לא חזר".
מה עם יוזמת השלום של טראמפ?
“בניגוד למה שחושבים, יוזמת טראמפ הייתה מכוונת קודם כל כדי ליצור פלטפורמה לדיאלוג בין ישראל לעולם הערבי, גם אם הפלסטינים מחליטים להישאר בחוץ, כי המפרציות כבר אומרות להם ‘אין לכם וטו על קשרינו עם ישראל׳. הטון השתנה. הרעיון היה ‘הנה תוכנית לפתרון הסכסוך, הפלסטינים כרגיל יסרבו להגיע, אז היהודים והערבים יישבו, ידברו וידווחו להם מה קורה, ועל ידי זה יעלו מעל השולחן את היחסים התת־שולחניים שבין ישראל ומדינות המפרץ, יהפכו אותם לפומביים׳. אבל נוצרה פאניקה אצל הסעודים והאמירויות כשטראמפ לא הגיב על ההתקפה האיראנית, הספקטקולארית, על מתקני הנפט הגדולים בסעודיה, ולכן הם לא ישתתפו במשחק כל עוד הם לא יודעים לאן טראמפ הולך. הם מודאגים".
יש כרגע עמדה פלסטינית?
“אין להם תפיסה אחת, אם כי קמה שם תנועה שמדברת על מדינה אחת לשני עמים. כן, יש יותר ויותר שמכוונים לשם. הפלסטינים רוצים להישאר בארץ ישראל, מה שבפיהם פלסטין, כיחידה גיאוגרפית אחת איתנו, לפחות בעתיד הנראה לעין".
כולל זכויות אזרח?
“בהמשך לתבוע זכויות אזרח. לי לא משנה אם הפלסטינים יגיעו באיזה רגע לרוב של 55% או יישארו מיעוט של 40%. אתה לא יכול לחיות עם מיעוט לאומי שמערער על עצם קיומך לאורך זמן. 40% זה המון. תראה את ערביי ישראל: הם 20% והם גאים להיות ישראלים מהרבה בחינות. שים לב שאם תיתקל בהם בחו"ל, הרבה פעמים הם מדברים ביניהם עברית, וזה גם מה שדוחף את הפוליטיקאים שלהם להגיד ‘נהיה חלק מהמשחק הקואליציוני׳. אלה ערבים ישראלים".
אתה חושב שטוב להם.
“הם יודעים שהרבה יותר טוב להם מכל המקומות שמעבר לגבול. תמיד חשבתי שהיינו ואנחנו יכולים לעשות הרבה יותר בהליכה לקראתם".
גם הם לקראתנו.
“יש לי המון ביקורת על הרשימה המשותפת, בוודאי על בל"ד ורע"ם, אבל תזכור מאיפה הגיע איימן עודה. מפלגה שמנהיגיה ב־48׳ חילקו בהר חברון וביפו כרוזים בעד מדינה יהודית. עודה יודע היטב מהיכן הוא בא. יש שם מסורת אחרת וגוונים שצריך להסתכל עליהם".
הוא רק ניסה לדבר על הצטרפות לקואליציה וישר התנפלו עליו.
“הציבור הערבי בגדול היה רוצה את הרשימה המשותפת כשחקנית במשחק הקואליציוני ואם אפשר בממשלה. הם אומרים ‘תביאו תקציבים, שוויון זכויות. יש לנו משקל באוכלוסייה, אנחנו יותר מהחרדים ומה הם משיגים ומה אנחנו?׳. אנחנו יכולים וצריכים לעשות הרבה יותר".
לא איחרנו את הרכבת?
“הפלסטינים הישראלים, במשך למעלה מ־70 שנה מדינתם לוחמת בעמם וכמה מחבלים יצאו מהם, כמה מרגלים, כמה כבישים הם חסמו כשצה"ל הניע שיירות במלחמה זו או אחרת? מספרים מזעריים, זניחים. השב"כ, למשל, הפסיק מזמן לעקוב אחרי ערביי ישראל כציבור. בשביל מה?".
לדעתך בגדה רואים ומקנאים?
“תנסה לבקש מערבי במזרח ירושלים לוותר על התעודה הכחולה שלו ועל הביטוח הלאומי ועל חופש התנועה. אין על מה לדבר. אני לא יכול לספור כמה פעמים התבקשתי על ידי פלסטינים, ביניהם בכירים ברשות, לסדר להם תעודת זהות ישראלית, ואני לא רוצה לנקוב בשמות".
אולי היה יותר קל אם היינו מגיעים להסכמות עם חמאס?
“הסכמות במובן של הסכם? לא. סידורים והסדרים כן. אני מאוד תומך בהסדרה, עוד הרבה לפני שהמהלכים החלו לפני כמה שנים. אתה רואה את הרגיעה בגבול עזה".
עדיין חוטפים משם רקטות.
“כי אנחנו נמצאים בביצה טובענית. ברגיעה פה יהיה משהו, שם יהיה משהו, אבל בכללי אתה לא במצב מלחמה, לא בכוננות. הקיבוצים פורחים בעוטף. תנסה לקנות דירה בנתיבות, תנסה להשיג דירה בקיבוץ שהגרעין שלי יושב בו - כפר עזה. יש רשימות המתנה, ושחמאס ימשיך להתחבט בבעיותיו".
זה מצב נורמלי?
“שום דבר אצלנו לא נורמלי".
נורמלי בנסיבות?
“למדתי דבר אחד בשנים המעטות שאני במקצוע, ישראל יודעת לנצל תקופות של הפוגה, הפסקות אש ושביתת נשק הרבה יותר טוב מהערבים. אנחנו בונים כלכלה, מביאים עולים, ככה זה מאז מלחמת השחרור. אז אני אוהב את יחיא סנוואר? לא, אבל את ההפוגה עם חמאס כן ואת ההפוגה עם הרשות כן. אותו דבר עם נסראללה. אני לא יכול לומר שהטילים שלו יחלידו, אבל הוא לא רוצה מלחמה. היו פעמים שהאיראנים ביקשו והוא סירב".
מחשש?
“הוא יודע שמה שהוא לא יעשה לנו, במלחמה לבנון תיחרב, כי אין לנו ברירה. אספר משהו מחוץ למסגרת הפוליטית. אני בן למשפחה ממטולה, שמוקפת משלושה עבריה בלבנון. אתה הולך לישון שם ודרך החלון רואה דגל ענק וצהוב של חיזבאללה. אני בא להגיד דבר אחר. השיעים של לבנון היו אומנם לא בולטים או צעקנים, אבל היו בני ברית של התנועה הציונית. אמי גדלה עם ילדים מכפר כילא שהיום מעוז חיזבאללה. סבי היה טוחן חיטה במרג׳ עיון. פעם הסתבכתי שם בצרה ומה שהציל אותי היה כשאמרתי לאנשים ‘אני הנכד של אבו נימר׳, כינויו של סבי. את הקשר עם השיעים איבדנו אחרי מלחמת השחרור, כשהפלמ"ח פוצץ בית של שייח׳ גדול בכפר טייבה. קח את התקופה שלפני המלחמה והמחלקה הערבית של הסוכנות היהודית ישבה בקהיר, בדמשק, בבגדד, בעמאן. גולדה נפגשה עם עבדאללה. התנועה הציונית הבינה אז שצריך לשחק בסביבה כמו שהמתיישבים בגליל הבינו שצריך לחיות עם הסביבה".
החמצנו הזדמנות?
“אחרי מלחמת השחרור ישראל הפסיקה להתעסק עם מה שמעבר לגבול וחזרה לאותו מגרש כשאריק שרון ניסה ב־82׳ להמליך את בשיר ג׳ומאייל כנשיא לבנון וזה נגמר לא טוב, בין היתר בהקמת חיזבאללה. מאז כולם נזהרים. לכן כשפרצה מלחמת האזרחים בסוריה, ישראל במקום לראות זאת כהזדמנות פנטסטית לקחת מאיראן את החוליה החשובה במערך של סולימאני - את סוריה, זו שמחברת אותה עם חיזבאללה - לא עשתה זאת".
רצית שניכנס פנימה?
“אסד כבר היה על המזוודות. ב־2012 המורדים צברו כוח וכבשו שכונות בדמשק. חיזבאללה בחירוק שיניים שלח לוחמים להילחם, והאיראנים היו בפאניקה. היינו יכולים בכמה שיטות, בלי לפלוש, לתת את הדחיפה האחרונה לאסד, הנה המטוס למוסקבה מחכה. אבל סבלנו מסינדרום לבנון הראשונה. החשש להתעסק עם מה שנמצא מעבר לגבול עצר אותנו, וביבי הוא ראש ממשלה שלא שש אלי קרב, כמו המטכ"ל".
זה טוב או רע?
“לפעמים טוב ובמקרה הזה פחות. הם ישבו וחשבו על הדברים ולאורך מלחמת האזרחים בסוריה, זה אומנם לא תפקידי ואף אחד לא משלם לי, אבל הלכתי לדבר עם מי שרק אפשר ויש לו השפעה כדי לעשות את המהלך שישכנע את אסד לעזוב".
זה היה משנה?
“זה היה מחרב לסולימאני את התוכניות, והוא ידע ונלחם. הוא היה בסוריה והכריח את נסראללה לשלוח לוחמי חיזבאללה, כי מבחינת איראן היה קריטי להציל את משטרו של אסד, שעובד איתה. אנשים לא רצו לשמוע אותי. מהדרג הגבוה עד הנמוך אמרו ‘מוטב השטן שאנחנו מכירים מהשטן שאנחנו לא מכירים׳. הנימוק שלי אז והיום הוא שאם אסד היה עוזב, הסונים היו תופסים את השלטון והם לא בני בריתה של איראן. וגם אם ג׳יהאדיסטים היו משתלטים, היה יותר קל לטפל בהם. כל המערב היה מבקש להיפטר ממשטר כזה, אבל אצלנו אמרו מוטב השטן שאנחנו מכירים וזה השטן שרצה פצצה אטומית, שהפעיל נשק כימי נגד האוכלוסייה שלו ונתן לאיראנים דלת פתוחה, אז אותו נשאיר בשלטון? כועסים עליי, אבל אני אומר שישראל נחלה מפלה אסטרטגית במלחמת האזרחים בסוריה מבלי שנלחמה בה".
במשך כמעט שעתיים ישבנו ודיברנו, יערי הוא מאגר בלתי נדלה של ידע. שאלתי אם במהלך הקריירה אף פעם לא דגדג לו לעזוב את הנושא הבוער והמתיש ולעבור לקדמת הבמה, הגשת חדשות. “אני היחיד שתפגוש שהציעו לו בזמנו להחליף את חיים יבין בערוץ הראשון וגם לבוא במקום יעקב אילון לערוץ 2 וסירב", הוא חייך. “בערוץ הראשון הופעלו לחצים אדירים. מוטי קירשנבאום, איש שאהבתי, ואמרתי ‘לא, זה כיסא חשמלי, ממש לא בשבילי׳".