יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל נועד בראש ובראשונה לשמש אזכרה לאומית משותפת לנופלים, שבמהלכה עם ישראל נותן כתף לבני המשפחות השכולות שזוכרות את יקיריהן שנפלו בטרם עת. אבל מקומם של הרעים לשדה הקרב שאיבדו את חבריהם בפעילות מבצעית נותר מאז ומעולם בצל אבלן של המשפחות.
יוסי מרטין, כלוחם משוחרר וסטודנט לפסיכולוגיה חינוכית במכללה האקדמית תל אביב־יפו, וכמי שבעצמו חווה אובדן כזה בעת שירותו הצבאי, נטל חלק במחקר "חוויית אובדן ותחושת אבל בקרב חיילים שאיבדו חבר במהלך שירות צבאי קרבי". המחקר נערך בניהולה של ד"ר עינת יהנה, נוירופסיכולוגית קלינית ופסיכולוגית שיקומית מומחית מבית הספר לפסיכולוגיה במכללה.
המחקר מצא בין היתר כי אין מספיק עיסוק בתחושת האבל של החיילים, תחת זאת יש עיסוק בפוסט־טראומה. "פוסט־טראומה היא לא כל הסיפור. מרבית החברים השכולים מהצבא נושאים על כתפיהם מצוקה שאינה בהכרח קשורה לפוסט־טראומה", מסבירה ד"ר יהנה, שלה ניסיון רב בחקר הנושא, ומחקרה הוא נדבך נוסף בהטמעת המושג "חברים שכולים" וההכרה החברתית בו.
"המחקר מראה", היא מדגישה, "שהרבה חיילים שאין להם פוסט־טראומה מאובחנת חווים סימפטומים פוסט־טראומתיים משום שהאובדן שחוו הוא טראומתי ופתאומי. אין לגיטימציה לנושא והיעדר השיח על החוויות האלה בולט. העיסוק במצוקה הרגשית של החיילים הוא כמעט רק סביב סוגיות של חשיפה למצבים קשים שמביאים לאלימות ולסבל שנים אחרי המלחמה והאובדן. יש מנגנון ניתוק, והיכולת שלהם להתאבל היא מאוד מוגבלת ומביאה לכדי הדחקה של תחושת האבל, שמתפרצת רק בגיל מאוחר יותר".
נוסף למחקר, התנדב מרטין לפעילות עם חיילים קרביים משוחררים שחוו אף הם תחושת אובדן של חברים בשירות, ועסק בחקר ועיבוד האבל.
"מצאנו שמתקיים אצל הלוחמים תהליך, אבל מושהה וחסר", הוא מספר. "רק מי שהיה איתך שם בשדה הקרב יכול להבין את גודל החוויה, רק החברים שחוו איתך את השפה, הריחות, הצלילים. כל זה מצטרף לאבל שאתה נושא איתך במקביל למנטליות של הלוחמים כ'חזקים, גבריים, לא מראים רגשות כאלה'. המלחמה נמשכת, רק שזאת מלחמה בעצמך".
מרטין מבהיר כי "החברים שנפלו לא מקבלים מספיק מקום. לפעמים קוברים חבר שלך כשאתה עוד בפעילות בכלל. הציפייה לתפקד כרגיל מבלי לעבד את החוויה הזו תוך כדי השירות מביאה לתסכול עמוק על כך שלא מצליחים לתפקד ולעמוד במשימות. המחקרים כבר הוכיחו כי אבל על חבר מהצבא גבוה מאבל על חברים רגילים. הוא עוצמתי ברמה שמתקרבת לאבל על בן משפחה בגלל החוויות והקשרים האינטנסיביים. יש תהליכים שצה"ל או גופים אחרים יכולים לעשות, כמו עיבוד החוויה בטווח הזמן הקצר".